מגיני שלמה קמג

שהמות הפריד בינם אע"ג דביתומים לא איכפת לן באיבה דידהו ה"א כיון שאמדו חז"ל דעתו דלא ניחא ליה לזונה בחנם חייבת לשלם להם ואע"ג דתנאי ב"ד הוא מ"מ לא תקנו ב"ד מאי דלא ניחא ליה דהא קאמר לעיל כי פשיט רב ששת מאלמנה ניזונית ומעשה ידיה שלהן מי דמי אלמנה לא ניחא ליה בהרווחה ומה לנו לניחותא דידיה והא תנאי ב"ד הוא אלא ע"כ כדפרישית משא"כ איבה דמציאה דלא הוי פרעון למזונות דהא אין דעתיה עלויה כדפירש רש"י ז"ל בקדושין דף הנ"ל ד"ה דמעלמא קאתו ואין דעתו עליהם לזונה בשבילם אלא דחז"ל תקנו באשה ובבת שלא ירע בעיניו אשר עשתה לו וינקו' בה וידחה אותה משלחנו וזה לא שייך ביתומים דע"כ זייני לה ע"כ לא קמבעיא ליה בבת אלא במעשה ידיה דשמא לא רוצה האב שיזונו אותה בחנם אלא תפרע במעשה ידיה אבל מציאתה דלאו לפרעון אתי כ"א שלא ידחנה משום איבה דהא תקנו מציאתה אף אם היא עושה מלאכה ומשלמת לאביה די אכילת' והותר אפ"ה תקנו מציאתה משום שמא ישנאנה ויאמר איני זן ואיני חפץ במעשה ידך ועי"ל דגבי מזוני דאשה כיון שאין הבעל רוצה לזונה בחנם א"כ חייבת לשלם מן הדין בלא איבה כמו שמשלמת ליתומים לאחר מיתה אלא דגבי בעל אי לאו איבה היו מתקנין מזוני לאשה בחנם אף דאינו רוצה לזונה בחנם אלא דמשום קטטה כיון שיש לה לשלם ודעתו ע"ז ואינה משלמת יתקוטט עמה תקנו לשלם אבל לאחר מיתה מחויבת לשלם מן הדין כיון שאינו רוצה לזונה בחנם ואף חכמים לא היו מתקנין כנ"ל וזה נראה עיקר דלפירוש ראשון לא מתיישב היטיב לשון איבה דאין לשון איבה משמע איבה בדין דאיבה משמע שלא היו נותנין לה רק משום איבה וזה אינו דהא בדין הוא שלו ולפי' בתרא א"ש כללא דמילתא דאיבה דמעשה ידיה הכי פירושו שמן הדין כיון שיש לה מעשה ידיה לשלם מהם והבעל דעתו עליה ואינו רוצה לזונה בחנם מחויבת לשלם לו ואצ"ל ליתומים אלא שהיה ראוי שיפקיעו חז"ל ממנו ולתקן שיזונה בחנם בחייו אלא שלא רצו לתקן כך משום איבה דידה אבל מציאתה שאין דעתו עליה כלל א"כ אין מחוייבת לשלם לו עם המציאה אלא שמשום איבה כנ"ל הפקיעו ממנו ונתנו לה ונ"ל דרש"י ז"ל ס"ל דגם באשה הוי איבה דמציאה לא איבה דקטטה כדפירשו הם ז"ל אלא ג"כ איבה דמזונות ור"ל שמא יאמר לה צאי מעשה ידיך דרשאי לומר לה אם מספקת וכדעת ר"ת ז"ל שהביא בהגה"ה במיימון פי"ב דהל' אישות או יאמר איני זן ואיני מפרנס ויגרשנה מחמת איבה דהכי מוכח מדברי רש"י ז"ל ריש פרק אלמנה ניזונית שכתב ד"ה תיהוו להו איבה דע"כ זנין אותה משמע דאיבה דמציאה היינו שמא לא יזון אותה והיינו ע"כ כדפירשתי דאל"כ הרי גם הבעל זן אותה ע"כ וכן צ"ל לדברי התוספות ז"ל שהקשו על רש"י ז"ל מיתומים ולא הקשו מבעל גופיה כיון דמעשה ידיה משום איבה ומאי איבה שייכא דהא ע"כ זיין לה אלא ע"כ כדפירשתי דגבי בעל הייתי אומר דיש איבה אף אם ע"כ אין לה כדפירשתי משא"כ גבי יתומים לא שייכי אלו הדברים דלא מצינו גבי יתומים שיכולין לומר צאי מעשה ידיך כו' א"כ ע"כ איבה דיתומים שלא יטריחוהו כו':

ובכל הדברים הנ"ל שכתבנו הרוחנו תרוץ יפה לע"ד על מה שהקשו התוספות ז"ל ריש פרק מציאת האשה מציאה כהעדפה שע"י הדחק דמי דמשמע דמציאה נמי תחת מזונות והקשו מפרק האשה רבה וגם שם הקשו ע"ש ולפי דרכינו א"ש דתקנת המציאה הוי נמי עבור מזונות אבל לא תשלומין למזונות כמו מעשה ידיה כ"א שלא ישנאנה וידחנה ממזונות כמ"ש וכן העדפה ע"י הדחק הוי טעמא משום הכי דגם התם אין דעת הבעל ע"ז דהא ע"י הדחק אתי אלא שחז"ל הפקיעו ממנה ונתנו לו דאם תדקדק עמו ישנאנה ויאמר לה צאי מעשה ידיך כו' ומכ"ש הכא דחיישינן לה דהא מספקת ויש לה ואפילו עודף וא"כ א"ש בהאשה רבה דגבי מציאה קאמר טעמא מאי משום איבה דאין יכול לומר משום מזוני דהוי משמע דתקנו מציאתה לתשלומין למזוני וזה אינו כמ"ש ולכן קאמר משום איבה כדפירשתי וכ"ת מ"מ היכי. קאמר הא תהוי לה איבה הלא לא יהיה לה איבה כיון שאינו זן אותה וא"כ ה"ל למימר הא אין לה איבה די"ל דנקט לרבותא דאפילו אם א' מהבעלים זן אותה מרצונו דס"ד דתהא מציאתה שלו מכח ק"ו דאם בעל שהוא חייב במזונות יראו חז"ל משום איבה שמא לא יזון אותה כנ"ל מכ"ש בעל זה שאינו חייב תהא מציאתה שלו משום איבה דלמא לא זיין לה להכי קאמר תהוי לה איבה ולא יזון אותה וגבי מעשה ידיה מוכרחים לומר משום מזוני דאיבה דמעשה ידיה אין פירושו דתקנו מ"י משום איבה אלא מן הדין הם שלו רק משום איבה שלא יזון אותה בחינם ולא הפקיעו ממנו מ"י א"כ היכי לימא טעמא מאי כו' לא יזון בחנם דהוי משמע דבהא לא איכפת לן באיבתה והפקיעו ממונו ועשו תקנה שיזון אותה ולא שלם תשלם לו א"כ יהיה חוטא נשכר שהיא חטאה ומרווחת מעשה ידיה להכי קאמר דאף דחטאה מ"מ כיון שאין לה מזונות אין מעשה ידיה שלהן אע"ג דנוכל לדחוק שכיון שלא אכפת לן באיבתה הפקיעו ממונו כדי שישנאנה ויגרשנה אין זו סברא להפקיע ממונו דשמא לא יגרשנה ויהא חוטא נשכר וק"ל:

ובמה שכתבתי דקטנה אפי' אינה סמוכה מציאתה לאביה מן התורה יתיישב הא דאמרינן בהחובל דף פ"ז כיון דאקני' ליה רחמנא שבח נעורים לאב דמשמע דמן התורה זכה האב בכל שבחה והכא אמרינן דמציאתה הוי דרבנן והשת' א"ש דהא התם ע"כ אקטנה קאי כדקאמר בהדיא החובל בבת קטנה כו' דאין לומר דה"ה נערה דהא הטעם דקמבעיא ליה הוא משום דאפחתה מכספה ופי' רש"י ז"ל והרי בידו למוכרה ונערה בידו למוכרה והתימא על התוספת ז"ל דכתבו שם ד"ה א"ל דהואיל ואירע פחיתה זו בנערותיה דמשמע דקאי ר"י אפילו חבל בתו נערה וזו תימא דהא פריך התם בגמר' אר"י פציעה ס"ד אפילו ר"א לא קמבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה א"כ מוכח דגם ר"י טעמיה משום מכירה דשייך בקטנה ולא נערה וצ"ל דנערותה לאו דווקא אלא כוונתם קטנות וה"נ מאי דקאמר בגמר' שבח נעורים לאו דווקא דהא אקטנה קאי כמ"ש ובפרק נערה כתבו גם התוס' תרוץ זה ולא כתבו בנערותה כ"א בעודה ברשות אב וקאי אקטנה שהיא ברשותו למכרה וכן יתישב דלא תקשי לכאורה לדברי רש"י ז"ל דהא בב"ק מסיק דברייתא קמייתא דקתני בבת קטנה שחבלו בה אחרים חייבים לתת לאביה מיירי בשאינה סמוכה על שלחנו הוי לאביה חבלה דאית לה צערא דגופא כ"ש מציאתה כדאיתא התם דהא בגברא דלאו קפדנא הוי מציאתה לאביה ולא חבלתה ואע"ג דלרב לא קשה מידי דמיירי בשבת דמעשה ידיה הוי פשיטא לאביה אפילו אינה סמוכה ולקמן נדקדק בזה אי"ה מ"מ משמע דלרב דווקא מוקמינן לה בשבת אבל לרבי יוחנן דפליג עם רב בשאר חבלות דהוי ג"כ לאביה משמע דברייתא מיירי בכל חבלות והשתא א"ש דבקטנה אפילו אינה סמוכה מודה רש"י ז"ל דלאביה הוי ורש"י ז"ל פי' שם דשבח נעורים קאי אכסף קדושיה ויש להקשות דא"כ איך קאמר שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא דאי בעי לממסר לה כו' והא לאו מהאי טעמא זכי בקדושיה דאדרבה משמע הכא דהאי טעמא אין מועיל כלום לקדושין דהא קאמר וכ"ת נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך פירוש דאי בעי מסר לה כו' כדאיתא פ' אלו נערות:

ואפשר לישב דאי לא ילפינן קדושין מקרא דאין כסף מהאי סברא לחודה לא הוי ילפינן קדושין וכי בשביל שהרשות בידו למסרה למנוול יהא קדושיה שלו ולא דמי לבושת שבידו לביישה אבל עכשיו דלפי המסקנא נפקא לן מקרא דאין כסף דאין ללמוד חבלה משם איכא למדחי בהאי סברא דיש לו שייכות בקדושין טפי מחבלה וא"כ מ"ש התוס'