מגיני שלמה קמד

ז"ל בהחובל על רש"י ז"ל דרש"י ז"ל עצמו אשר בתחלת שמעתא פירש משום בנעוריה ולבסוף פי' משום מסירת מנוול דמשמע מדבריהם דדברי רש"י ז"ל סותרין זא"ז לפי זה הוא מיושב דוודאי לפי דבריו מבנעוריה אתי אלא דליכא למילף חבלה משם דליכא למילף אלא מידי דיש לאב שייכות כגון קדושין וכדומה וק"ל א"כ י"ל דאפשר דסברא דמסירת מנוול לחודה סגי למילף מינה כדקאמר הכי השתא אביה מקבל קדושיה כו' ואפשר דגם הכא הכי פירושו דאם אביה מקבל קדושי' ממי שירצה א"כ היא שלו לגמרי ומאי דאמ' בשמעתין דליכא למילף מבושת ופגם היינו מקמי דקמה לן דאביה מקבל קדושיה בנערות דאית לה יד כדאיתא בשמעתין דאז אין ללמוד מבושת דמה לבושת שבידו לביישה ר"ל או כפרוקא קמא דתוס' ז"ל ריש פ"ק דקדושין דף ג' דמצו לממסר לה בקטנות ויהא לה בושת אף בנערות וזה אינו מועיל לקדושין כלום כיון שאינו יכול לקדשה עכשיו ואע"ג שהיה יכול לקדשה בקטנות מ"מ כיון דקדושין ביד' תליא מלתא כדאיתא התם והשתא יש לה יד זכתה גם בקדושיה דע"כ צריך לחלק הכי לפרוקא קמא דתוס' דאל"כ מאי צריך ראיה דבנערות קדושין שלו נימא ג"כ מהאי טעמא דהשתא אביה מקבל קדושיה בקטנות והיא נשארת בקדושין אלו גם בנערות כדאמרינן בבושת ופגם אלא ע"כ צריך לחלק כמ"ש או כפרוקא בתרא דתוס' דיליף בושת ופגם מהיכא דקדשה אביה דגם בידו לקדשה אבל היכא דקדשה עצמה קדושיה דידה אבל בתר דקמה לן מאין כסף ולשיטת רש"י ז"ל מבנעוריה דיכול אביה לקדשה ולא היא כדפי' התוס' ד"ה יציאה א"כ האי טעמא מספיק דכסף קדושין שלו וליכא למילף חבלה מיניה:

אך קשה לי דא"כ בקדושין דעביד צריכותא לקדושין ולמעשה ידיה וקאמר אי כתב רחמנא קדושין משום דלא טרחא בהו תיפוק ליה מהאי דאי בעי מסר לה כו' ואם לפרש כפי' התוס' ז"ל בהחובל דטעמא דאי בעי מסר לה פירושו משום איבה שמא ישנאנה וימסרנה למנוול דהאי טעמא שייכא במעשה ידיה ג"כ וא"כ לא מצי למעבד צריכותא מהאי סברא יש לתמוה א"כ למה סיים התם בהחובל אבל חבלה דלא מצי חבל אפי' אי מצי חבל תיפוק ליה דאיבה לא שייך בחבלה דלא קפיד במידי דאית לה צערא כדפי' התוס' ז"ל התם בהדיא ותדע דאל"כ נהי דלא מצי חבל בה מ"מ תהוי חבלה דידיה מטעם איבה דמסירת מנוול כדהוי קדושיה ומציאתה שלו מהאי טעמא אלא ע"כ כדפי' וא"כ שהוא מוכרח לומר האי למה ליה כלל דלא מצי חבל ועוד דטעמא דאיבה לא הוי רק דרבנן כדפי' התוס' הכא אלא ע"כ מאי דכתבו התוס' ז"ל התם איבה דמסירת מנוול היינו למדחי דליכא למילף ממציאתה כדכתבי בהדי' ולאו היינו דחיותא דגמרא אלא כדפי' דיש לאב שייכות בה וא"כ למה לא עביד צריכותא מזה ואפשר דהוי מצי למעבד וחדא מינייהו קאמר ואי לאו דמסתפינא להכניס ראשי בין ההרים היה יותר טוב לפרש התם שבח נעורים אבושת ופגם דקרי ג"כ שבח נעורים כדאיתא באלו נערות דף מ' וזה דומה ממש לחבלה דאית לה צערא אבל מקדושין ליכא למילף דמעלמא קאתו ולית לה צערא וה"פ כיון דאקני לה כל שבח נעורים אפי' מידי דאית לה צערא כגון בושת חבלה נמי א"ד שבח נעורים כאלו הוא דזכי ליה דאי בעי מסר כו' ולעולם קאי שבח נעורים אכלהו גם אמציאה וכמ"ש וא"ש הכל על נכון ומ"ש רש"י ז"ל שם ובב"מ גם בנידה ס"פ יוצא דופן צ"ע גדול כי קושית התוס' ז"ל היא כראי מוצק כי היא נגד הסוגיא להדי' והתימא גדולה שפי' בכל מקומות נגד הסוגיא:

ואם יזכנו המקום להגיע שם אולי נוכל לישב והשם יראנו מתורתו נפלאות. וא"כ לפי זה גם לדברי ר' יוחנן מיירי מתני' לצדדין קטן בסמוך וכן נערה אפי' באינה סמוכה ובאמת לא ידעתי מה צורך להם ז"ל לפרש מתני' אפי' בנערה ולצדדין ולא פירשו דלא איירי מתני' בנערה כלל דומיא קצת לאמה העבריה דמיירי בקטנה ממש וא"כ לא נצטרך לפרש לצדדין ומ"ש ר"י ז"ל סוף הדבור דמציאתה דומיא דקדושיה ומעשה ידיה דמיירי בכל מילי זו אינה קושיא לרש"י ז"ל כ"א חזוק לדברי ר"י ז"ל ואצ"ל לפירושו דגם במציאתה. אך יש לדקדק דכיון דהאמת כדבריו ז"ל דמעשה ידיה אפי' באינה סמוכה הוי העדפה לאב כדאיתא לעיל דף מ"ג ובהחובל מפורש יותר א"כ מאי קאמר לעיל דף מ"ג או דלמא לא דמי לאב התם מדידיה מיתזנא הכא לאו מדידהו מיתזנ' והא גבי אב לא תליא במזונות כלל והיותר קשה בדברי התוס' ז"ל לעיל שפירש דבעיא דר' אבינא מר"ש קאי מדרבנן מדתלי טעמא במזונות א"ה משמע בהדי' מדאורייתא לא תלי טעמא במזונות וא"כ גבי אב דהוי דאורייתא למה תלי במזונות ועו' דמוכח בהדיא בקדושין דף ד' דגם מן התורה הוי הטעם משום מזונות דקאמר דאי כתב רחמנא מעשה ידיה לאביה משום דקמתזנא מיניה כו' והלא אפי' אינה ניזונית הוי שלו וצ"ל דוודאי אף דהעדפה הוי דאב אפי' באינה ניזונית מ"מ עיקר הטעם דמזכי ליה רחמנ' לאב מעשה ידיה דקטרחא בהו והסברא נותנת דלא תהא שלו ודאי הטעם דאז יזון אותה בוודאי כיון שלא יחסר כלום ויש לו תשלומין ומוטב לו ליקח כל מעשה ידיה שגם במזונות יש לו ריוח דכשהיא ניזונת לעצמה היא מוציאה הרבה ממעשה ידיה יותר ממה שמוציא הוא במזונותיה דברכת הבית ברובא א"כ תלי זכות האב במזונות משא"כ זכות היתומים אי הוי הבעיא מן התורה לא הוי תלי במזונות אלא דהיורשין ירשו זכות האב ולכן פירשו התוס' דהבעיא היא מדרבנן והכי קמבעיא ליה כיון דחזינן שהתורה זכתה לאב בשביל שיזון אותה י"ל דגם חז"ל תקנו ליתומים כן או דילמא לא דמי כו':

ד"ה דזכי ליה רחמנא כו' עד וצ"ע למה לא גמרינן קדושין מחופה קושיא זו היא עכ"פ קשיא לרש"י ז"ל אף אם היה ז"ל ס"ל כפרוקא קמא דתוס' מ"מ כיון דפי' לעיל דזנתה אחר החופה לא הוי בסקילה והכא פירש דנתתי קאי אכל נתינות אפי' אחופה א"כ ע"כ החופה בנערות הוי ולכן ניתן להצילו דנ"ל דמצידה תברא דהא פריך בגמר' אלא דזכי ליה רחמנא לממסרא כו' אלמא דאין סברא היכא דיש לה נזק שיזכה אותו רחמנא ה"נ י"ל אם היה הוא מקדשה היו הכסף קדושין שלו דהשתא אביה מקבל כו' ואיהי תשקול ולכן לא זכי ליה רחמנא דכסף קדושין שלה משא"כ בחופה דליכא לה שום נזק ואע"ג דלא דמי ממש לשמעתין מ"מ ראיה יש:

. ד"ה כתב לה כו' הקשה ר"ת ז"ל ג' קושיות ונ"ל לתרץ על קושיא ראשונה דלע"ד לא ידעתי דהיכן טוב לקבעה כ"א דווקא על משנה זו וזהו מקומה הראוי לה דקתני במתני' דהאב זכאי בבתו בכל הדברים השנוין אפילו באירוסין עד זמן הנשואין ומשניס' יצאה מרשות אביה לרשות בעלה אבל בירושת נדוניתה לא דבר התנא מתי נכנסה לרשות הבעל לירושה אם ג"כ נשארה ברשות האב עד זמן הנשואין או, משעת אירוסין יצאה לרשות הבעל וע"ז קאמר דבזה נדחקו התנאים דאיכא מ"ד דמיד מן הארוסין יצאה מרשות אביה לרשות בעלה וזכה בירושת נדוניתה והכי תנא לקמן בברייתא שהביא ר"ת ז"ל הלך האב כו' מתה אביה יורשה מסר האב כו' מתה בעלה יורשה הרי מבואר בברייתא כמו שכתבתי וא"כ זהו מקומו ממש דבשום משנה לא קתני לחלק מתי היא ברשות אביה או ברשות בעלה והשם יודע כי אחרי רואי מצאתי בס' המלחמות שהשיג הרמב"ן ז"ל ג"כ על קושיות ר"ת ג"כ על דרך זה דקאי אדיוקא דניסת דמשמע לא מן הארוסין רק דכתב דמשמע במתני' דגם בירושתה לא זכה הבעל ע"ש בדבריו ולשיטתי' לא גלה התנא דעתו מתי היא ברשות האב ומתי נכנסה לרשות הבעל ומה דשייר במתני' פירש בברייתא והכי איתא בכמה דוכתי והקושיא הב' תמוה לי מנ"ל לר"ת שזה הלשון נכתב בכתובה ודילמא לישנא דבריית' היא דאם כתב לה נדוני' ויחד לה פירות ושאר דברים כדרך כל נדוני' כמ"ש רש"י ז"ל לקמן דף מ"ח ד"ה שכהודרה