מגיני שלמה קמא

סימן רי"ג אבל לרב דאמר דס"ל לר"מ דאפילו ע"מ שאין לבעל רשות לא מהני ואע"ג דהתנה בפירוש דאינו נותן לה אלא דווקא על תנאי זה ואצ"ל לפירוש הר"ן ז"ל דכפליה לתנאי א"כ ע"כ הטעם דאין לה יד כלל והוי כנותן ליד הבעל ומתנה עמו הילך מתנה זו ע"מ שלא יהא לך בה דתנאי סותר המעשה דאינו תנאי וכדכתב הרא"ש ז"ל בהדיא בקדושין פ"ק א"כ אין לה יד כלל ואיך זכיה בערוב ומשני דבבעל שנותן בעצמו מודה ר"מ וזהו לשון התלמוד בכל דוכתי יד אשה כיד בעלה זכר לדבר דאמרינן בב"מ ר"נ ור"ח אמרי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ופועל שאני דידו כיד בעל הבית וזהו כפתור ופרח וא"כ מוכח דגם לדברי ר"ת ז"ל אפילו גדול הסמוך ידו ממש כיד אביו דאפילו אם אחר נותן לו מתנה ע"מ שלא יהא לאב רשות בו לא מהני דאל"כ לא הוי ידו כיד אביו לענין ערוב כדהוכחתי וזהו חדוש וצ"ע אם אפשר להעמידה דאלמוה רבנן לשעבודיה דאב כולי האי מחמת מזונותיו ואפילו לפירוש ראשון שכתבתי מוכח זה כיון דס"ל לתלמודא דהבעל שנותן הוי כע"מ שאין לבעל רשות א"כ ה"ה האב שנותן ולמה לא יזכה הבן ואין להקשות דמ"מ אף להפוסקים החולקין על ר"ת ז"ל וס"ל דמתני' דעירובין היא כפשטה אפילו לר"י דנהי דגדול הסמוך יכול לזכות מטעם דכתיבנא דליכא איבה ואין ידו כיד אביו מ"מ קטן שאינו סמוך דאינו יכול לזכות לדבריהם דהרי ס"ל דמתני' בעירובין אפילו ר"י מודה דאיירי בכל הגדולים ובכל הקטנים וכדכתבו בדבריהם בהדיא וא"כ צריך טעם למה כיון דאין מציאתו לאביו והתימא על הרב ב"י ז"ל שהביא תשובות להרמב"ן ז"ל ליתן טעם על גדול וסמוך ועל קטן ואינו סמוך לא יישב כלל ונ"ל דס"ל להפוסקים דגם ר"י מודה דקטן אפילו אינו סמוך היה בדין להיות המציאה של אב כיון שמריצה אצלו ונמצא שהגביה לצורך האב ולעצמו אין לו זכיה כלל כדמוכח התלמוד ממציאת חש"ו דאין בו גזל מן התורה אפילו לר' יוסי ומהאי טעמא ידו כיד אביו לכל מילי דאינו זוכה לעצמו כ"א לאביו כדכתבי התוספות לשמואל בגיטין פרק התקבל ד"ה אלא אך דר"י פליג עם שמואל במציאה וס"ל דאף דמגביה לאביו מ"מ תקנו חז"ל היכא דאינו סמוך על שלחנו שלא יהא של אב כי היכי דתקנו בגדול דמדינא הוא שלו ותקנו חז"ל לאב משום איבה דכוותה איפכא תקנו חז"ל לבן כדי שיזונו אביו וגדולה מזאת אמרו פ' החובל דאפי' שבת דבת דמן התורה היא של אב דמעשה ידיה מן התורה ואפ"ה בגברא דלאו קפדנא אמרו חז"ל לדעתיה ושקלו מיניה כדכתבי התוס' ז"ל שם ע"ש ה"ה הכא איכא למימר אע"ג דלאו חדא סברא היא ואצ"ל בהאי דינא דגם האב אין לו בה זכיה גמורה אע"ג דהקטן הגביה לו דאפילו למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו משום מגו דזכי לנפשיה כדכתב רש"י והתוספות ז"ל בב"מ פ"ק אבל קטן דלנפשיה לא זכי היאך יזכה לאביו ואצ"ל קטן ממש שעדיין לא הגיע לזמן לזכות לאחרים דהיינו חפץ ומחזירו לאחר שעה ותדע דהא אלו אתי אחר ואפיק מידו דקטן טרם בא ליד אביו אינו אלא דרכי שלום לת"ק והלכתא כוותיה והתם משמע אפילו אביו קיים כדפי' רש"י ז"ל בסנהדרין פרק זה בורר גבי הוסיפו עליהן הגזלנין ז"ל מפני ד"ש שמא יריב אביו או קרוביו עד כאן לשונו אלא דעל פי תקנת חכמינו ז"ל ראוי להיות לאב כיון דאין לו זכיה ומגביה לצורך האב ואם אינו זנו תקנו חז"ל להיות לבן ויש לדקדק עוד דמ"מ הרי כאן דעת אחרת מקנה אותו ובדעת אחרת מקנה אותו זוכה הקטן לעצמו כדאיתא פרק התקבל בהדיא ואפשר דגם לדברי רש"י ז"ל דפירש פ' התקבל דקטן זוכה לאחרים מדרבנן אפי' לרב יודא דלא כדברי התוס' ז"ל דפי' דס"ל דאורייתא ובע"ה נאריך בזה מ"מ בזוכה לעצמו אפשר דמודה רש"י ז"ל דדאורייתא ונהי דהוי דרבנן מ"מ אם זוכה לעצמו אין האב זוכה ממנו באינו סמוך כיון דליכא איבה כדפירשו התוספות בהדיא בב"מ דף י"ב דבור המתחיל שמואל טעמא כו' ואצ"ל דק' ג"כ אם פירושו זוכה מדרבנן איך תקנו שתי זכיות לבן ואחת לאב כדפי' ג"כ התם' התוס' ד"ה אי אמרת ודברים אלו גם לשמואל קשו דגם שמואל ס"ל דזוכה לעצמו ואף אם הוי מדרבנן אפשר לישב דיש לפרש זוכה לעצמו ר"ל לאפוקי לאחרים ולעולם אי איכא אב לאב משום דמריצה לאבי' כמ"ש התוס' שם דבשע' זכיית הבן בא זכיית האב ואם לאו לעצמו אבל אי הוי דאוריית' כמבו' בדברי התוס' ז"ל דלר"י אפי' לאחרים הוי מה"ת ומשמע דגם שמואל מודה דלעצמו לפחות הוי מ"ה דלא פליג כ"א בלאחרים וכן משמע קצת מדברי רש"י ז"ל שלא פי' מדרבנן כ"א באחרים משמע דלעצמו הוא מ"ה והיינו משום דדעת אחרת מקנה אותו ומן התורה ברור דליכא למימר האי שינויא דלא זכי הקטן לנפשיה כ"א לאביו משום דמריצה ומקבל לצורך אביו דהרי אינו זוכה לאחרים ואפי' נדחה דיד אביו היא ידו ולא מקרי לאחרים דהוי כמו שקבל אביו כמו דמשני התם גבי פועל מ"מ כולה סוגיא דב"מ דף י"ב משמע דטעם דמריצה אינו כ"א מדרבנן כדקאמר שמואל בהדיא מפני מה אמרו כו' ולפי טעם זה היה מן התורה לאב וכן משמע קצת בתוס' ב"מ הנ"ל ד"ה אי אמרת אלא ע"כ הבן זוכה והאב זוכה מיניה כתקון חז"ל וא"כ קשה כנ"ל לכך נראה דוודאי גבי מתנה דאיכא דעת אחר' זכי לנפשיה אבל ערוב שאין האב נותן לו במתנה דאינו אלא זכיה בעלמא שהקטן יזכה עבור אחרים והקטן כוונתו בכל זכיותיו לאביו לא זכה לאחרים דהוי כמו שנשאר ביד אביו וכמ"ש לעיל גבי אשה וע"כ צ"ל לשמואל כן וא"כ נוכל לומר בטח דגם ר"י סובר כן וכמ"ש ולפי דרכינו מיושב שפיר הא דתנן גבי מעשר שני ומביא לה פ' התקבל דאין מערימין לפדות ע"י בנו ובתו הקטנים אע"ג דהתם מתנה גמורה היא אלא שהוא מובטח שיחזירו לו א"כ באינו סמוך למה אינו פודה ע"י ואפי' לדברי רש"י ז"ל דהוא ז"ל פי' דכולה מתני' מיירי בסמוך דמשום הכי הוא מובטח שיחזירו לו מ"מ הלא אין הטעם אלא משום איבה והכא אדרבה הוא רוצה שיזכה בו כדי שיפדה את המעשר בלא חומש ואף את"ל דקטן הסומך ודאי ידו כיד אביו ואין לו כלום אפי' אם נתנו לו ע"מ שאין לאביו רשות בו דבקטן אלמוה רבנן לשעבודיה כדי שיזון אותו אבל הרמב"ם ז"ל דסתם דבריו משמע דמיירי אפי' בקטן שאינו סמוך דהשתא א"ש דהרי כתב הרמב"ם ז"ל והביאה רבינו שמשון ז"ל בפי' המשנה בשם התוספות דדווקא אם אומר פדה לך לעצמך שרי להערים אבל אם אמר פדה לי אסור ובקטן סתמא פודה לאביו ומ"מ יש לתמוה לדברי הרמב"ם ז"ל אם היה סובר כמו שמשמע מדברי רש"י ז"ל דהם פודין המעשר לעצמן אלא שהוא מובטח שיחזרו ויתנו לו א"כ מאי פריך בגיטין פ' התקבל מהאי מתני' ומוכיח מינה דקטן זוכה לאחרים והא אין כאן זכות כ"א לעצמו דהא לח נתן לו כ"א לפדות לעצמו וכבר הקשה הרב ר"ש ז"ל הנ"ל קושיא בפירושו ותירץ שם דתלמודא דגיטין לא פריך ממתני' כ"א ברייתא היא ומיירי בענין אחר דהא האי דמייתי בגיטין לא קתני בה ופדה לך משמע דמיירי שנתן להם המעות במתנה והם פודין לו וזה א"א לפרש בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי' ופדה לך דאין לומר דהרמב"ם ז"ל מיירי בדין המשנה שאינו נותן המעות במתנה רק אומר להם לפדות מעשר שני לעצמן ממעותיו דג"כ אינו מוסיף חומש כדקאמר בירושלמי שהביא ר"ש ז"ל הנ"ל פדה לך משלו אינו מוסיף חומש וכן פירשה ר"ש ז"ל ודין דברייתא השמיט הרמב"ם ז"ל דס"ל פשוט דאם נותן המעות דמהני כיון שכתכ ז"ל אח"כ דנתינת פירות בטבלן מהני לאחר כ"ש מעות דהכי אמרינן פ' הזהב טעמ' דאין בידו מעות הא יש בידו מעות מקני להאיך במשיכה ופריק דהכי עדיף כו' אלמא נתינת מעות עדיף באחר וה"ה באותן בני ביתו שדינם כאחר דמ"ש דזה אינו דהא כתב הרמב"ם ז"ל דאמה העבריה אין מערימין ע"י כ"א בעציץ שאינו נקוב דהיא קטנה ואין זוכה לאחרים