מגיני שלמה יג

ע"ב ד"ה צירעה פ"ה דהא דכתיב בקדושים כו' וקשה דפ' ד"מ כו' לעד"נ דודאי דרומשת על הארץ הוי נמי פירושו דבר הרומש על הארץ כמ"ש רש"י בהדיא בפי' החומש בפרשת בראשית רמש שהם שרצים (שהם) נמוכים ורוחשים על הארץ אבל בקדושים לא כתיב תרמוש על האדמה אלא תרמוש האדמה משמע שהאדמה רומשת אותם ע"כ פירשו שהאדמה מולדת ומרבה אותם לשון פרו וישרצו דמתרגמינן נפישו ואיתילידו וכן ושרץ היאור צפרד' מתרגמי' וירבי נהרא ואינו לשון רחישה ורמישה חד לישנא א"כ הוי תרמוש כמו תשרוץ ואע"ג דגם בקדושים מתרגם תרחיש מאן לימא לן דתלמודא ס"ל הכי כדאשכחן בכמה דוכתי:

שם ד"ה אלא הכא כו' עד מי' תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא ולא הבנתי קושיא זו דמאן לימא לן דטעמא דפירי הוא קיוהא בעלמא כדאמרינן בהמוכר פירות שמרים שיש בהם טעם יין מהו ומשני מי סברת חמרא הלא קיוהא בעלמא הוא משמע שאם היה בו טעם יין היה מברך בפה"ג אבל כיון שאינו אלא קיוהא מברך שהכל ה"נ לענין איסור' ולא אסרה תורה אלא טעם הפרי ממש ולא זיעה היוצא ממנו שזה אין בו טעם פרי אלא קיוהא שלו הוי כמו הפרי לא שהפרי עצמו נותן בו טעם:

דף כ"ו ד"ה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא תימ' דפ' החליל וכו' הנה ריש במה מדליקין דף נ"א ד"ה שמחת בית השואבה תירצו דבוררת פי' היתה יכולה לברור וגם אני תרצתי כן קודם שראיתי דבריהם וכתבו שם מיהו בירושלמי דייק מינה דקול ומראה וכו' משמע דקושיא היא ולא ידעתי מאי קושיא אם הירושלמי דלא כתלמוד דידן:

ועוד נראה לישב כדכתבו התו' בדבור שאחר זה שלא אסרו אלא שלא להתקרב עצמו לעזרה כדי להריח יותר ה"נ במראה ליכא איסורא אלא ליהנות יותר ולהשביע ממראה יותר אבל אור הבא מעצמו מרחוק ליכא איסורא והירושלמי אינו מחלק:

דף כ"ז ד"ה וכן היה ר"א אוסר השתא משמע וכו' ותימא לרשב"א כו' הנה פרק כל האסורים תירצו שם דלא קאי ר"א אלא אאיסורים שאסורים לגבוה ולהדיוט אבל לא באיסור גבוה לבד ויען כי התוספות שלנו דתמורה אינם תוספות ודאי שיש לסמוך עליהם אמרתי בלבי שיש לישב עוד באופן אחר דר"ה בר חנינא להאי לישנא ס"ל דמתיר ר"א ולד האסורים לגבי מזבח אפי' בחד גורם דס"ל דלא אסרה תורה לגבוה כ"א נרבע או נעבד עצמו ולא הבא מגרמתו כיון שאין האיסור עצמו בעין. וע"כ צ"ל הכי דאלת"ה גם לר"ה תקשה ללישנא אחרינא דהתם ומייתי לה בע"ז פרק אין מעמידין דף כ"ד דאמר רבא אמר ר"נ מחלוקת כשנרבעו כשהן מוקדשים דר"א סבר ביזוי מלתא ומוכח פרק אין מעמידין דמיירי שנרבעו ולבסוף עיברו דקאמר התם וליחוש דילמא רבעוה לאימא מעיקרא הניחא לרבא כו' וא"כ לא אסר ר"א אלא משום בזיון ולא משום זה וזה גורם אלא ש"מ כיון דאינו בעין שרי ולא אסר ר"א אלא משום ביזוי להאי לישנא וללישנא קמא לר"ה ב"ח מתיר לגמרי ולא ס"ל ביזוי וכן משמע שם בתו' וגדולה מזאת אמרי' פרק כל הצלמים דף מ"ז אפי' בעיברה ולבסוף נרבעה אי הוי שינוי מבעיא ליה אי שרי אלא שאין כאן שינוי. מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיד' באנפה אבל אי לאו האי שינוי אפשר דהוי שרי אע"ג דבכל איסורי תורה איסור שנשתנה פשיטא דאסור באכילה אלא ש"מ דבאיסורי גבוה לא אסרה תורה כ"א בעין וא"כ בנרבעו ולבסוף עיברו בזה וזה גורם אפשר דרבא מוקי פלוגתייהו ולפי האמת הכי הוי דר"א סבר דזה וזה גורם אסור ורבנן ס"ל מותר ואפשר דרבא מבעיא ליה ג"כ אי מהני שינוי בנרבע ולכן פי' מטעם זה וזה גורם אבל ר"ה ב"ח דלא מצי לפרש לשיטתיה הכי ס"ל דטעמא משום שינוי וגדולה מזאת במתני' אמרינן פרק מרובה דף ס"ו והגוזל דף צ"ד דאפי' לב"ש דלא דרשי הם ולא שינוייהם דרשי ולא ולדותיהם אלמא ולד שרי טפי משינויא א"כ גם בשארי איסורי מזבח איכא למימר דשרי בנולד ואפשר דמהתם ילפינן לכל פסולי מזבח והולדות מותרות:

ואין להקשות אי הכי מאי קמבעיא ליה לרמי בר חמא אי יש שנוי בנעבד כיון דאמר רבא דלר"א אפי' זה וזה גורם אסור כ"ש שינוי כמ"ש י"ל דודאי לר"א לא מבעיא ליה כי קמבעיא ליה לרבנן דאע"ג דולד מותר אימר שינוי אסור:

שם ע"ב ד"ה מכלל דרבנן שרי עד אבל תימא למ"ד לוחשות אסור לר' וכו' ולעד"נ דהנאתן וביעורן פירשו שהוא נהנה ומבער ביחד שבהנאה זו הוא מבער גם כן והנאתן הוא בעורן כגון אכילה שעם האכילה שהוא נהנה בזה הוא מבער וכן עצים דמשחן בהדלקה שהוא נהנה ממנו להאיר לו בזה הוא מבער ונמצא ההנאה מבערתן וא"כ בכלל זה אימעט מי שאין ביעורו ע"י הנאתו כגון גחלים לוחשות שאין ביעורן ע"י הנאתו ע"י החמום שהוא ההנאה אלא שכבה והולך מעצמו ואין החמימו' מבערן וגבי עצים לא הוי מצי למימר שאין בעורן ע"י הנאתן דהוי משמע שהוא מתבער והולך מעצמו כאש. וזה אינו דממ"נ אם הנאת החמום כנגדו אי הבשול בשעת הדלקה טרם שנעשה גחלת וכמ"ש התוס' ז"ל שם בהא בעורן ע"י הנאה שהוא ההדלקה המחמם ומבשל ואם הנאת הגחלת לאפות בזה לא שייך לומר שמתבער מעצמו שהרי כבר מבוער הוא ולכן אמר הנאתן אחר בעורן ולעולם בכלל זה אימעט ג"כ מי שאין ההנאה מבערו:

שם ד"ה הקדש אפי' באלף לא בטל תימא מה חומר הוא זה כו' ולע"ד לא הבנתי דלמא אה"נ דפריך אהאי טעמא דפת שנאפה בעצי איסור ג"כ מטעם תערובות נגעו בה דהוי כמו שנתערב בו האיסור אלא דלרבנן כיון דאין האיסור בעין התירו וא"כ פריך רבא אם הקילו רבנן בערלה שגם בתערובות ממש לא החמירו וא"כ הכא דקלי איסורו התירו לגמרי כמ"ש רש"י ז"ל אבל בהקדש שהחמירו בתערובתם מטעם דבר שיש לו מתירין אימא גם היכא דקלי החמירו מהאי טעמא גופא כיון דאפשר ע"י חלול משהו דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל דהיינו טעמא דהוה דבר שיל"מ דהא דבר שיל"מ לא מקרי אי צריך להוציא עליו ממון כדכתבו הפוסקי' ואין כאן מקומו מ"מ אין צריך לפרש דברי רבא דפריך מטעם קולא וחומרא כ"א מהאי טעמא גופא ומ"ש רש"י ד"ה בטילה כו' הלכך לא חמירא אין פירושו שאין האיסור חמור דאפשר דערלה חמור איסורה יותר מהקדש אלא ר"ל שלא החמירו לאסור תערובתו משכלה האיסור:

שם חוץ מעצי אשירה תימא לרשב"א תיהוי כע"ג שנשתברה מאיליה וכו' ואני בע"ד אוסיף להפליא על קושיא זו דהתם מיירי ששרפה ישראל דהא קתני כל הנשרפים פי' שדינן בשריפה אפרן מותר חוץ מאשירה דאחר שריפתה אפרה אסור וא"כ אין כאן קושיא כלל דהא התם פרק כל הצלמים הקשה כמה קושיות כאלו ותירץ רבא דהיינו טעמא דאם שבר ישראל ע"ג לא הוי כע"ג שנשתברה מאליה גזירה דלמא מגבי לה והדר מבטל לה וה"ל ע"ג של ישראל וכו' ומקשי התם משוחק וזורה לרוח דאמרינן דאף הוא נעשה זבל והתורה אמרה לא ידבק בידך וגו' ואמאי ולהוי כע"ג שנשתברה מאליה ומשני התם נמי כרבא והיינו נדון דידן ממש דישראל שוחק עבודה זרה לבטלה ואסרי רבנן הזבל משום גזירה דרבא ה"נ ישראל השורף ע"ג אפרה אסור מהאי טעמא וא"כ תלמוד ערוך הוא ואין כאן קושיא ואין לתרץ דהתוס' מקשין לפי האמת דמשני רמי ב"ח כגון שנפלה דליקה בעצי הקדש וא"כ גם באשרה מיירי בהכי וא"כ קשיא שפיר דטעמא דרבא לא שייך כ"א בשכר ישראל וכמ"ש זה אינו דא"כ קשיא מאי דמפרש בתמורה דלהכי לא עריב ותני לה דאם שרפה עכו"ם דבטלה ואי ס"ד דאשרה מיירי דומיא דעצי הקדש דנשרפה מאיליה