מגיני שלמה קלט

אף בתר ידיעה ואם כן אין ראיי' משם דידיעה שאני וק"ל:

עוד שם ד"ה ר"י אומר ללקות לוקה מ"מ עד ואין נראה לר"ת כו' ולעד"נ דרש"י ז"ל ס"ל דאע"ג דלאזהרה אתי מ"מ מידי לאו לא נפיק כיון דס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"כ למה לא ילקה על לאו דלא תלך רכיל וכמו שהקשה ר"ת ז"ל בעצמו לקמן ואע"ג דלר"י לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כו' א"כ גם ר"ת' ס"ל דאלא תלך רכיל ראוי ללקות לר"י אלא דממיל' גם אזהרה ש"מ דלא תלך רכיל כלל בין בעל בין לא בעל ולקמן דלא בעי לה כ"א לאזהרה היינו לרבנן דס"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וא"כ לא מבעי' ללישנ' דס"ל בין בעל בין לא בעל פשיט' דלא אתי כ"א לאזהרה על המלקות הכתוב בהדי' אפילו ללישנ' בתר' דס"ל דדוק' בבעל מ"מ כיון שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה א"כ אע"ג דבלא תלך רכיל נכלל גם לא בעל אין נפקות' בזה ולא מהני הלאו אלא בבעל דבלאו הכי לא הוי לקי מויסרו דלא ענש אא"כ הזהיר כמ"ש הרשב"א ז"ל אבל ללא בעל לא מהני מידי וליכ' כ"א אסור' בעלמ' והמקשן לא בעי ראי' ע"ז דפשיט' דאיכ' איסור' להוציא לעז של שקר בעי על המלקות איך נלקה אותו אי ליכא אזהרה א"נ ס"ל לרש"י דאזהרה למוציא ש"ר ר"ל לאו דקרי ג"כ אזהרה כדאמרינן בפסחים דף ס"ה דם התמצית באזהרה פירוש בלאו ובסוף שבועות אמרינן על כמה דברים ולילקי נמי משום הא ואזהרתיה מהכא ובכמה דוכתי וא"כ לכל חד כדאית' לרבנן לאזהרה על המלקות הכתוב ולר"י לאזהרת לאו וזהו שדקדק רש"י דמשום אזהרת לא תלך רכיל הוא לקי וק"ל ומה שהקשה דא"כ כל אדם שמחרף אשתו בזנות ילקה י"ל דלא נפק' לן שרכיל כ"א מוציא ש"ר המחזר על הדבר איך למצוא לה עלילה וכדכתיב ושם לה עלילות וכדאיתא לקמן ואבא אליה בעלילות וכדפירש רש"י בפירוש החומש שהוא מלשון רוכל המחזר בעיירות כך זה מרגל ומחזר איך למצוא לה עליל' אם ע"י בעילה או ע"י עדים שמא יתפש בשקרו וזה לא שייך כ"א במוציא ש"ר ותדע דמרכיל נפק' מדפריך ור"נ מ"ט לא נ"ל מהאי ומאי קושי' האי מבעי' לגופה אלא ע"כ דהקושי' היא על מילת רכיל מדלא כתיב לא תלשן רעך כמו שהביא רש"י בחומש או לא תכה רעך בסתר ולכן דריש אזהרה לדיין ואגב תמהני על קושית ר"י ז"ל שהקשה על רש"י אי ס"ל לר"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ויסרו ל"ל ותימא והא לר"י ממוציא ש"ר ועדים זוממין נפק' דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו כמו שהביאו התוספות סוף הדבור וא"כ אי לאו ויסרו אע"ג דלא תלך רכיל הוי לאו מ"מ לא לקי דהוי לאו שאין בו מעשה דמעדים זוממין לא נפק דמאי לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה כדאית' התם וצ"ע ודוק:

דף מו ע"ב ד"ה השתא אביה תימא למאי דס"ד וכו' נלע"ד לתרץ דהשת' הוי ס"ד דלהכי איצטרך להיכא דיהב' ליה איהי וקדשתי' דלא הוי קדושין כדאית' התם דאי לאו אין כסף לא הוה ילפינן מכי יקח דלא הוה קדושין אלא הוי מוקמינן להאי קרא לקדושי כסף דעיקר דבר זה נלמד מיתור' דכי יקח דלא איצטרך לכסף דנלמד מאין כסף אלא ש"מ למעוטי היכא דקדשתיה איהי אתי אלא שהתלמוד שם רוצה לתרץ היאך מרומז מעוט זה בקרא להכי אמר דמרומז מדכתיב כי יקח ולא כי תקח אבל מלישנ' דכי יקח לחודיה אי לא הוה מיותר לא הוי ילפינן מידי דאיצטרך לכדר"ש מפני מה אמרה תורה כי יקח כו' מפני שדרך איש כו' ואגב דאיצטרך כי יקח לקדושי כסף כתב אורחא דמילת' אבל השת' דקדושי כסף נלמד מאין כסף לא הוי כתב קרא יתיר' לכדר"ש לאורח' דארעא ועוד דא"כ דלהכי אתי מ"מ ג"ש למה לי לקדושי כסף אבל השת' ג"ש אתי להראות דגם בקדושי כסף בעינן נתן הוא ואמר הוא דלא תימא דקרא דקדושי ביאה כדכתבי התו' עצמן בקידושין דף ד' ולמאי דמפיק דאין כסף אתי לקדושיה לאביה ליכא לאקשויי למה ליה צריכות' אחרית' ולא קאמר כמאי דס"ד וכמ"ש דהאמת קאמר דהא עדיפ' דאפילו אי הוי משתמע מלישנ' דיקח לחודיה אצטרך לאביה דבתחלה היינו מוכרחים לומר כך ולפי האמת לא צריכינן וראיתי בקדושין דף ג' ע"ב, שהקשו התו' קושי' זו ד"ה ואימא לדידה ותרצו ונ"ל דכוונתם כמ"ש והיינו דכתב התם דבמסקנ' אמרינן דהני תרי קראי צריכי ר"ל דלמסקנ' דאיכ' משמעות' שהן של אב מצריך התלמוד תרי קראי דהיינו כ"א מן המקראות אבל בלא משמעות הייתי מפרש שני הפסוקים לחדא צריכות' וכמ"ש והשת' לא צריכינן למה שנתחבטו מפרשים התו' שם וכן משמע שם דף ד' לשון רש"י ז"ל ע"ב ד"ה להא קידושין כו' להכי הדר תנא קרא זימנ' אחרינ' כו' משמע דמיתורא דקרא אתי לא ממשמעותא, לחוד וא"ת מנ"ל דלמסקנ' לר"ש אורח' דמלת' דלמא כי יקח להא אתי וכמ"ש לא לאורחא דמילת' וי"ל דדוקיא דר"ש מדלא, כתיב כי תלקח אשה לאיש דהוי ג"כ משתמע דבעינן נתן הוא מדלא כתיב כי תקח אשה איש רק תלי הנשואין בו שתנשא לו ולכן אמר ר"ש האי לישנ' ולא כתיב כי תלקח ולא קאמר ולא כתיב כי תקח אלא ש"מ דבעינן להאי דרשא וק"ל:

דף מז כתבו בתו' ד"ה משום איבה וחילקו על רש"י ז"ל מאי דמשמע מדבריו דקטנה אין מציאתה לאביה אא"כ סמוכה על שלחנו והם ז"ל חלקו בין קטן לקטנה ונראה לי להביא ראיה לדבריהם ז"ל מהא דאמרינן בב"מ דף י"ב האי שפחה ה"ד אי דאתי' ב' שערות כו' עד אי דאיתיה לאב דאבוה הוי ומאי קושי' הא אינה סמוכה על שלחנו דהא מכרה וליכא איבה וא"כ אין מציאתה שלו ואפי' נאמר בדוחק שכיון שהיתה סמוכה כשמכרה מציאתה לאביה כיון דאם לא תהיה מציאתה לא זיין לה כשתחזיר אליו לאחר שש מ"מ תימא מאי מקשי דהיכי משכחת לה דהכי משכחת כגון שאינה סמוכה דאז אין מציאתה שלו ואיצטרך לאשמועינן דהוי שלה ולא דרבה ונ"ל דעל ראיה זו נתכוין הטור סי' רע"ח בח"מ שכתב מציאת בתו נערה אפי' אינה סמוכה ואפי' מכרה לאחר לאמה וק"ל:

שנ"ל שהראה בלשונו מקום ראיה זו אלא שצ"ע שבטור א"ח סימן ש"ו פסק כר"ת דגם גבי ערוב בנו ובתו הגדולי' הסמוכין אין מזכין ערוב ע"י ופסק דבנו ובתו הקטנים שאינם סמוכין מזכין ע"י ותימה למה כיון דבת מציאתה לאביה אף אם אינה סמוכה והא בהא תלי' וכן כתבו התו' בב"מ בהדי' וכן כתב הב"י ומדברי ר"ת ז"ל משמע דס"ל דכשם שמציאת בנו גדול הסמוך על שלחנו שלו כך מתנה שנתנו לו בין הוא בין אחר הכל של אביו דהא כתב בב"מ בהדי' דמאי דאמרינן בעירובין דמזכה ע"י בנו הגדול היינו כשאינו סמוך דבסמוך ידו כידו מפני שכל זכיותיו שלו וכן כתב המרדכי בשם מהר"ם ז"ל דאין ליתן מעשר לבן הסמוך על שלחן אביו אם אביו עשיר הוא דהאב זוכה בו והאב עשיר הוא א"כ מאי דאמרינן בכל מקום קם אקניה לבנו קטן בב"מ דף ע"ב וכן בגיטין פ' השולח דף מ' הכל צריכין אנו לפרש שהוא בנו קטן ואין סמוך על שלחנו וכן שב"ב גבי רב ביבי פרק יש נוחלין דבסמוך לא הועיל כלום מאי דאקני' לבנו קטן דאכתי שלו הוא מ"מ ועל הטור שהביא בי"ד דין זה סימן רס"ז ולא כתב דדין זה דווק' בקטן ואינו סמוך יש לתמוה עליו דהא לדברי ר"ת ז"ל משמע, דאפי' אם אביו בעצמו נתנו לו מ"מ הוא שלו דהא גבי ערוב האב נותן לו לזכות לאחרים וקאמר ר"ת דהכל של אב:

. ובאמת יש לדקדק מנ"ל לרבינו תם ז"ל להשוות הנושאים דוודאי אף דמתנה שוה למציאה כדאית' בקדושין דכ"ע אין קנין לאשה בלא בעלה ובסנהדרין פרק בן סורר נמי אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה וכן בגיטין ובכולן פי' רש"י דמ"ש מתנה ממציאה מ"מ היכא דנתן האב בעצמו מתנה לבנו אימא דקנה לעצמו מידי דהוי אאשה דמציאתה:

ומתנתה לבעלה ואפ"ה אם נתן לה בעלה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא פרק חזקת ונ"ל דהסברא נותנ' דטעמא מאי תקנו רבנן מציאה ומתנה לבעל משום איבה