מגיני שלמה קלח

מן הארוסין מנ"ל דאית לה כתובה אילימא מהא כו' דלמא בדכתב לה ואה"נ אי ארסה וכתב לה אח"כ כתובה גם בזה אמרינן דמחלה מדכתב לה זמן האחרון ולא זמן הארוסין והיא שתקה הרי נתרצית לזה ובזה מיושב מה שהקשה דהדעת נותן דאם לא נתרצית למחול שיעבוד' בשעת אירוסין למה תמחול עכשיו שעבוד שהיה לה כבר בשעת ארוסין שאין זה קושי' דהרי אנו רואין ע"כ שמחלה מדכתב זמן שני ונתרצית וכ"כ הרא"ש ז"ל בהדי' לשיטתו וז"ל משום דמסתמא כל אשה בשעת כתיבת כתובתה בשעת נשואין היא מוחלת לזכי' קמיית' ושעבודא דאירוסין מדכתב למנה ומאתיים בהדי תוספת ואינה מקפדת לכותבו משעת אירוסין עכ"ל הצריך לענינינו הרי מבואר כמ"ש. וגם מבואר דבשעת נשואין כותבין כתובה כדכתב בשעת כתיבת כתובה בשעת נשואין וכן מבואר בתוס' שהקשו דלבעי' אי כל ארוסות טרפי ממשעבדי וע"כ מטעם דאין להם כתובה כ"א תנאי ב"ד ואם כוונת הרב מדתל' רש"י הדבר במלוה בשטר ולא במחילה משמע דהטעם משום שאז נעשה מלוה בשטר משום הכי טרפה מזמן שני משא"כ זמן הראשון לא הי' עדיין מלוה בשטר ולא במחילה תלי' מלתא. זה אינו דא"כ דברי רש"י סותרין זה את זה אלא וודאי רש"י בכולי שמעתתא מחזיק הטעם משום מחילה אלא דלעיל פי' מאי דקמבעי' ליה מאימ' גביא' פי' משעת אירוסין או נשואין ופי' הוא ז"ל הטעם למה תגבה כלל אפי' בשעת נשואין כלל כיון דמחלה לזמן החיוב שהוא שעת אירוסין א"כ אין לה זמן כלל ומה קביעות זמן יש לשעת נשואין דהא מלוה שמחל לזמן שעבודו כלום זמן יש לו כלל ולכן נתן טעם לזמנים אילו דבשעת אירוסין איחייב בתנאי ב"ד ומשעת נשואין נעשה מלוה בשטר שאז כותב לה כתובה וא"כ אע"ג דמחלה לתנאי ב"ד מ"מ השתא נעשה מלוה בשטר וגביא בשטר שלה ומדחזינן דמחלה וודאי נתרצית ע"י הזמן שנעשה מלוה בשטר ומחלה השת' שלא לגבות מזמן שהיתה בלא שטר רק בשטר מהיום. ומ"ש הוא דכוונת רש"י דמעיקר' בשעת אירוסין נתרצתה ומחלה לשיעבודא שלא לטרוף אלא מזמן הכתוב בשטר עכ"ל לדבריו בחנ' פי' רש"י זה ואין צורך בו ומה הוסיף לתרץ בזה הטעם בשלמ' לשיטתי תירץ דקשה ליה כיון שגם מתחילה הוא בשטר וכמו שאכתוב למה לא תטרוף מזמן הראשון. והשיב שהיא גופא מחלה. אבל לדבריו אין צורך לדברים אלה כלל כיון דעיקר הטעם שאז נעשה מלוה בשטר וקודם לכן לא הי' לה שטר כלל ולא יכלה לטרוף א"כ למה תטרוף מעיקר' כיון דלפי דבריו עיקר הוכחתו מדתלה רש"י הטעם במלוה בשטר משמע דמן הדין לא תטרוף מזמן ראשון שלא היה עדיין מלוה בשטר א"כ ל"ל שהיא גופה נתרצתה ומחלה לשעבוד' אפי' לא מחלה הרי אין לה שטר ואין לה שעבוד' ובמה תטרוף ואם נאמר דגם תנאי ב"ד הוא שטר א"כ מה מועיל שנעשה מלוה בשטר הלא גם בתחלה היה בשטר אלא ע"כ מה שכתב רש"י מלוה בשטר לאו דמשום הכי תטרוף דוודאי פשוט בכולי תלמוד' דבתנאי ב"ד טורפין אלא כוונתו לפרש טעם הקביעות זמן שאז הוא זמן שנעשה שטר שבתחלה היה דינו כשטר ואח"כ נעשה שטר ממש והיא מחלה לתנאי ב"ד שלא לטרוף מזמן שהיתה בלא שטר רק מזמן שיש לה שטר ממש אבל לא קמבעי' ליה שמתחלה לא יהיה כשטר וא"כ נפלה הוכחתו בבירא ולמה נוציא דברי רש"י מפשוטן וגם לישנא דשעבוד' קמא משמע שלבסוף מחלה שהיה לפני זה וגם לישנא דמחלה לא שייך על בתחלה דהלא לא נשתעבד לה כ"א על זמן אחרון ומה מחלה דאע"ג דלקמן פ' אע"פ קאמר אבל בתחלה ד"ה מוחלת משמע דשייך מחילה בתחילה היינו שכל אשה יש לה כתובה וזו מחלה אבל הכא לדבריו לעולם לא טרפה שום אשה מזמן ראשון א"כ מה מחלה אלא אין בדבריו כאן השגה כלל ולפי דעתי הדברי' פשוטים ולא הארכתי אלא להוציא מדעת זה החכם והקושי' הב' עיי' בדברי הרא"ש ז"ל שישבה והוא מעין פי' ר"י ז"ל אלא שר"י פי' דהבעי' היא בקטנה ובגר' ולדברי ר' יוד' אבל לפי' הרא"ש (נחתכו איזה תיבות) דעלמ' אלא דמספק' ליה בטעמיה דר"י אי נפשוט מיניה בכל הנשים שבעולם ע"ש וכוונת רש"י ג"כ הכי ולדבריו נתישבה גם קושי' הב' כמ"ש ולא הארכתי רק לבאר שמבואר בדברי רש"י כן:

דף מד ד"ה איכא בינייהו אורועי סהדי תימא גדולה על פירוש רש"י ז"ל ולעד"נ שאין לתמוה כ"כ דבשניהם במתנה למה לא יפסלו הרי המקבל מתנה והנותן שניהם מעידים שהעידו שקר ומקבל מתנה נאמן דאפילו לוה ברבית שהוא עצמו פסול אמרינן בסנהדרין לדידי אוזיף ברבית גבי בר בינתוס וקבליה רבא לסהדותיה דפלגינ' דבורי' והכא אפילו פילוג דבוריה אין כאן דהוא אין פוסל עצמו אלא שהיה מהדר אזיופ' ועבר על לפני עור ודברי הרב ודברי התלמיד כו' ולא אשכחן שוכר עידי שקר שיהיה פסול שהרי הוא פטור מדיני אדם כדאית' בהכונס וגם הנותן משכחת לה דכשר שלא היו פירות בין זמן ראשון לזמן שני ולא אכלו פירות לא הנותן ולא המקבל דליכ' נפקות' לנותן כלל או כגון שאכל א' מהן והשני מחל לו דבנפקא מינה השני אמרינן לשלומי פירי אבל נ"מ הראשון מיירי שאין תובעין זה את זה כלל ע"ז ומוחלין זה לזה וכיון דלא בעי תלמוד' רק מאי בינייהו ובעי לאשכוחי חלוק א"כ קאמר דמשכחת לה דלרפרם פעמים שהן פסולין משא"כ לר"א וכן צ"ל לשיטת התו' גם במוכר לא ידעתי למה לא יעיד המוכר דמאי נפקא ליה מינה אם יטרוף מזמן ראשון או מזמן שני דממ"נ אם יש לו קרקע הרי יחזור עליו ואם אין לו מאי נפק' ליה מינה ואי משום שלא יהא לוה רשע ולא ישלם נגד הלוקח שקנה בין הזמנים האלו סוף סוף לגבי דהאי לוה נמי רשע ולא ישלם הוא שהרי מכר לו באחריות כדאית' בחזקת הבתים גם נוכל לומר כגון דידעינן דלא מכר בינתי' דליכא נפקות' או כגון ששני שותפין קנו הקרקע בשטר א' דהרי אלו שניהם הלוקחין מעידין שהעדים פסולין וכיוצ' בזה א"כ לרפרם משכחת לה בכמה דרכים שנפסלו העדים אם אין כאן נגיעה משא"כ לרב אחא וא"כ לע"ד אין כאן תימא גדולה:

דף מה ע"ב ד"ה אימור דשמע' לר"ש תימ' לרשב"א כו' נ"ל דרש"י ז"ל תרצו יפה בדבריו שכתב ד"ה אימר כו' משום דבעי ידיעה וחטאה בחד גופא הרי שאין הטעם משום דלא ידע הי קרבן לאתויי אלא שהטעם דכל היכא דשעת חטאה וידיעה נשתנו פטורין דבעינן שניהם בחד גופא וא"כ למה ידונו אותה אפילו בקלה כיון דליכ' תרווייהו בחד גופ' ומ"ש רש"י בדבור שאחר זה דאזיל אף בתר ידיעה כלומר שעת החט' מחייבתו כו' אין כוונתו דלא ידע הי קרבן לייתי דא"כ דבריו סותרין זה את זה אלא כוונתו דלא תימא דאזיל אף בתר ידיעה ר"ל דר"ש אזל בתר שעת חטא גם בתר שעת ידיעה א"כ היה מחייב שתיהן וזה אינו לכך פירש דר"ל איפכ' דאין כאן א' דר"ש אזל בתר ידיעה דגם שעת ידיעה מחייבתו קרבן אחר דאם לא אזל בתר שעת ידיעה לא היתה שעת ידיעה מחייבתו קרבן אחר כלל אלא נשאר בקרבנו הראשון שאינו מחשב לשעת ידיעה כלל אבל כיון דר"ש אזל אף בתר שעת ידיעה ומחשב לשעת ידיעה כמו שעת החט' א"כ גם שעת ידיעה מחייבתו קרבן אחר וכיון שכל אחת מהשעות מחייבתו קרבן אחר א"כ יש שינוי בין השעות ולכן פטור לגמרי דבעינן שלא ישתנה בחטא וידיעה ושניהם יהיו בחיוב אחד עוד י"ל על קושית הרשב"א דגבי קרבן תלי הדבר בידיעה כדאית' בשבועות פ"ק וידיעות הטומאה א"כ שייך לומר כיון ששעת החט' ושעת ידיעה חלוקין ולא ידע הי קרבן לייתי פטורין אבל במיתה אין שייך שם לומר ידיעה וא"כ מנ"ל שהשינוי עושה כלום לדונו במיתה חדשה והא דקאמר אימר דשמעינן לר"ש ולא קאמר האי פרכ' כפשוטה משום דאי אזיל ר"ש בתר ידיעה ולא בתר חטאה היתה ראיי' ברורה כיון דשעת חטא גורם הקרבן כמו השעת ידיעה למה מביא בשעת ידיעה אלא ודאי השינוי גורם אבל ר"ש אזיל