מגיני שלמה קלז

דף מ' ד"ה יאמרו בעל שלימ' עד והכא הוה מצי למנקט כו' נ"ל לתרץ דר' זיר' בא לישב גם הפגם דבזה לא היה מיושב כ"א בושת כדפי' רש"י דבשתה של שלימה גדול מבשת' של פגומה אבל פגם שהעלו בגמרא כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בעולה לבתולה להשיאה לעבדו דבשלא כדרכה אין נפקותא דהאי אכתי בתולה היא אבל השתא מוכיח דא"כ יאמרו בעל שלא כדרכה דלא פגמה דאכתי היא בתולה וישלם בעדה הרבה לעבדו נ' וזה שבעל כדרכה והפסידה הרבה ישלם ג"כ נ' גם בשינויא קמא נ"ל דמיושב בזה כמ"ש לקמן דהא יש חילוק בין בתולה ממשפחה גדולה הנפגמת לבתולה בת הדיוטות ולפי דעתי ע"כ צ"ל כן דאל"כ איך מיושב לר' זירא תינח בושת פגם מא"ל דאין לומר דאין צריך דפשיטא מ"ש מחובל דעלמא א"כ גם בושת נימא הכי וכן משמע מדברי אביי ורבא דנקטו מכלל דאיכא בושת ופגם ואפשר דהוי מצי למפרך אלא דעדיף מינה פריך ולדידי א"ש גם בסנהדרין מה דנקט וחזר ובא כדרכה משום דמשמע ממתני' דהכא דנקט נערות פסולות לרבותא דאפי' בהן חייב כמו בכשרות מרבוי דה' דהנערה והבתולות וקרא דמרבה פסולות מיירי כדרכה דהא מרבה בפסולה כמו בכשרה ובכשרה ע"כ מיירי בכדרכה מדמחייב בה פגם כמ"ש א"כ גם מתניתין מיירי בהכי ועוד דמתני' דהכא דקתני נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה כו' ובכלל זה משמע בין חייבי כריתות וחייבי לאוין ומשמע דאין ממעט אם אינה ראויה רק שאינה שותה אבל שאר דברים דקתני ברישא חייב א"כ מיירי כדרכה מדקתני פגם כמ"ש:

נערה שנתפתתה פרק רביעי דף מ"ב ד"ה או דלמא אע"ג דעמד בדין כו' הנה כבר כתבתי על קושיות אלו שנתישבו לעיל דאין ענין להורישו תלוי בהודאה דאף אם נגד אביהם אם הודה חייב כיון דכבר עמד בדין עמו ונתחייב נגדו מ"מ שיירשו בניו ממנו אין ענין לזה דכיון שזה הממון לא היה ממונא מעולם שלא בא לעולם לידו אין לו כח להורישם שלא נקרא עדיין שלו להורישו אלא שבניו יורשין זכותו והם בעלים חדשים ואם מודה נגדם פטור כמ"ש לעיל ומהאי טעמא קא מבעי ליה בקרבן שבועה נמי שלא חייבה תורה אלא על דבר שיש לו ממון ממש אצל חבירו שהלוהו או הפקידו וכיוצא אבל קנס כיון שלא תבעו ממונ' ממש אינו חייב קרבן שבועה וגם אינו מורישו שאינו ממונו ממש ותרי גווני ממון איכא בתלמוד יש ממון שפירושו שאינו קנס כגון דאמרינ' פלג' נזקא ממונא וכיוצא באלו הרבה ויש ממונא שפירושו אע"פ שאינו קנס מ"מ אינו ממון שיעשה בו מה שירצה לתנו במתנה או להקדישו כדאמרינן כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין והקדישו אינו קדוש או אפי' יכול מ"מ במטלטלין אינו יכול להקדישו דאינו ממונו כל זמן שלא הגיע לידו וכיוצא בזה לכתוב הרשאה ה"נ הכא אע"פ שהוא נעשה ממון לענין הודאה ושוב אינו קנס מ"מ לא נקרא ממונו כיון דלא מטא לידיה אינו שלו עדיין להורישו וזהו לשון רש"י ז"ל במתני' ר"ש אומר אע"פ שעמדה בדין לא הוי ממון כו' עד דמטי לידיה וא"כ לא קמבעי ליה לענין הודאה כ"א לענין קרבן שבועה ולענין להורישו דהא בהא תליא כמ"ש אבל הודאה לא תליא בעיקר קנס כיון שתבעו בדין ולא הודה למה תועיל הודאתו אח"כ ועתה אשיב ידי על הקושיות אחת אחת מה שהקשו דמוחק כל הספרים מלבד שאינו קושי' כ"כ כיון שדחקתו הקושיא שכתבו התוס' דמשמע דפשיט' ליה לאביי דעמד בדין לא מיפטר בהודאה ועו' נ"ל דקשה ליה דפתח אביי בקרבן שבועה וסיי' בהודאה ה"ל לסיי' במאי דפתח או איפכא גם קשה ליה דא"כ למה לא בעי אביי בכל הקנסות בתורה אי עמד בדין אי מפטר בהודאה אלא אביי קבעי ליה דווקא לר"ש אי מקרי ממונא שיהא שלו לענין קרבן שבועה דנימא שחבירו כפר לו ממון שלו מ"ד לאו ממונא שלו הוא עדיין כיון דלא מטי לידיה אע"ג דאי מודי לא מפט' ולכן קבעי ליה הכא כיון דשמעינן לר"ש דלגבי אונס ומפתה לא הוי ממון להורישו לבניו א"כ לא מקרי שלו א"כ ה"ה קרבן שבועה לא ליחייב מהאי טעמא וכמ"ש התוספ' לשיטתם משא"כ הודאה אינו ענין לזה כיון שכבר עמד בדין מכל קושיות מחק הגרס' ואפשר שלא היה לו כלל גירסא אחרת מדלא אמ' ה"ג כאורחיה בכל מקום וכל זה לשיטתם שמחק הגרסא:

ולע"ד נראה שלא מחק הגרסא ופירושו לפי גרסא זו דס"ל מדפתח בחיוב קרבן שבועה גם סיומא דפטור קאי אקרבן שבועה לא אפטור הקנס וה"פ א"ד אע"ג דעמד בדין אכתי קנס הוא דשם קנס עליו כיון דעקרו קנס ומודה בקנס פטור פי' מקרבן שבועה דעליה קאי דהודה ליפטר מקנס מאן דכר שמיה והמדקדק בלשון רש"י לע"ד יראה מבואר, כוונתו כמ"ש והקושי' הב' דלפרוך אביי לנפשיה כבר מיושבת בתוך דברינו והקושי' הג' דנימא דרבה איירי אפי' בשאר קנסות לענין הודאה לא הבנתי קושי' זו כיון דפשיט ליה לאביי דמודה חייב בעמד בדין היכי ס"ד דרבה השיב לו דלענין זה ממונא הוא מה שנא היה ספק לאביי כלל ולא בקש ממונו אי מקרי ממון ולא קנס רק אי מקרי ממונא שיהא שלו כאלו מטי לידיה וכמ"ש גם. הקושי' הד' דלקשי אביי לנפשיה קושיא האחרונה לא הבנתי ג"כ שזהו דרך הנהוג בתלמוד דמבעי ליה לאחת ואח"כ כשפושטין מותיב ממתני' או מבריית' גם לדברי התוס' תקשי מאי קמבעי ליה הא אח"כ קפריך מברייתא דר"ש אומר יכול כו' ומוכיח מיניה דפטר ר"ש אפי' עמד בדין ומאי קמבעי ליה אלא ע"כ צ"ל דקמבעיא ליה אם יש לברייתא פי' אחר ואח"כ כשפשט מקשי ליה איך מפרש הברייתא כן צ"ל בכל התלמוד ועי"ל דאביי הוה ידע שפיר דלדבריהם קאמר להו והכי קאמר להו לדידי דס"ל דלא הוי ממון להורישו אע"ג דעמד בדין לא הוי ממון שלו כי היכי דלא הוי ממון להורישו לבניו דבהא פליג ר"ש עם רבנן במתני' דהכא אבל לדידהו כו' אבל לרבה דס"ל לר"ש דאפי' בשאר קנסות דיכול להורישו לבניו מ"מ פטור מקרבן שבועה מוכחש וכן גבי אונס ומפתה אפי' עמדה בדין ובגרה ומתה אפ"ה פטור מוכחש א"כ לא תליא הא בהא ומחלוקת זה לא נזכר במתני' כ"א בברייתא ואיך יאמר ר"ש לדבריהם דרבנן מה שלא הוזכר בשום משנה כלל דבמתני' לא גלה ר"ש דעמד בדין פטור כיון דלא תליא הא בהא א"כ מי ידע ויבין דר"ש פוטר בכל מקום אפי' אם יכול להורישו כגון שאר קנסות ועמדה בדין ובגרה כו':

דף מ"ג ע"ב ד"ה ומיגבא מאימ' גביא תחלה אכתוב על קושי' השניה כבר קדמני החכם מהרש"ל ז"ל שכתב שרש"י ז"ל עצמו ישב קושי' זו בד"ה אחד זה שכתב:

דאחל' היא גופה לשעבודא קמא וכתב עליו החכם מהרש"ל אידלש נר"ו דמדכתב רש"י או דלמא עד שעת כתיבה דהיא. מלוה בשטר לא טרפה ממשעבדי משמע דבארוסה נמי ולא נישאת קא מבעיא עכ"ל ולקמ' אכתוב סוף דבריו וסיום דבריו ותו לא מידי ואני לא יכולתי לעמוד על דעת זה החכם על מה כתב ותו לא מידי כי אני אומר כי אין כאן מידי כי נראה מדבריו מדכתב דבארוסה נמי ולא נישאת נראה, שהבין שדעת מהרש"ל היא דווקא מחמת נישואין מחלה וע"כ הקשה דרש"י תלה הדבר בכתיבה לא בנשואי' וזה אינו חוץ מכבודו דכוונת הרב הוא מאי דכתב בנשאת ומחלה כו' מחמת שהכתיבה היא בשעת הנשואין שאז קונין מידו וכותבין כדכתב רש"י בהדיא ד"ה ותוספת שמעלמא היא באה לה לא נשתעבד עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתבי עד כאן לשונו הנה על נשואין דקאמר בגמרא פירוש הוא משעת כתיבה הרי מבואר כמ"ש והכי משמע בב"מ פרק קמא ובכל דוכתא שלא היו כותבין כתובה לארוסה דקאמר התם אלמנה