מגיני שלמה קלו

כעבד ונזק הוא קנס כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' חובל ואפי' נאמר דר"י ס"ל כשיטת הראב"ד ז"ל דה' דברים לאו קנסא נינהו מ"מ קשה דהא קאמר בהדיא דפתוי הבת וקנסות ובושת ופגם ממונא הוא ואע"ג דלקמן קאי אקנסות שבאו לאחר מיתת האב כגון שנתפתתה לאחר מיתה דקמ"ל דלא הוי דאחי' לומר שירשו זכות אבותם כמבואר שם מ"מ ק"ו הדברים דמה קנס שבא בחייו אינן יורשין ק"ו לאחר מיתה דהא לרב יורשין לאחר מיתה הוא שלה וא"כ קנס שאין יורשין מן האב ק"ו שהוא שלה לאחר מיתה ויש לדחוק דקנסו' אגב אינך נקטיה אע"ג דאתי מקרא אחרינא מ"מ אין מורישו לבניו כמו הנך ועיקר קושיתו מבושת ופגם אבל לשיטתנו מיושב הכל דמעטיה קרא שלא יירשו זכותו שיש לו כלל אע"ג דבשאר קנסות יורשין בניו זכותו:

דף ל"ט ע"ב ד"ה אין לי אלא אביה כו' תימא לר"י עד והא דתניא כשלא יכנוס הנה רש"י ז"ל מפרש בהדיא דלא כהאי פירושא ולכן ניתן להצילו ובאמת לא יכולתי לירד לסוף, דעת ר"י ז"ל בקושי' זו דהא בקדושין דף מ"ו איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדע' אביה א' רב בין היא בין אביה יכולים לעכב ופי' רש"י שאם חזרה בה קודם שנתרצה האב לא מהני ריצוי האב לקיים קדושין אלו והתוס' פירשו אפי' אם נתרצה לא מהני קדושין אלו ורב אשי ס"ל דאביה ולא היא ומקשי לרב אסי מברייתא זו אין לי אלא אביה כו' דס"ד דמיירי בפיתה לשום אישות אבל לרב לא ק' ולא מידי דמיירי לשם אישות והיא יכולה לעכב לענין דלא מהני ריצוי האב לקדושין אלא שתהא מקודשת בקדושין אלו אם היא אינה רוצה וכן אביה קמ"ל דלא אמרינן דניחוש שמא נתרצה בתחלה כמ"ש התוס' התם או באביה גם לרב אין כוונת קרא לאשמעינן שיכול לעכב אלא לגופיה אתי שאם מעכב משלם הקנס ולרב אסי דמוקי לה בפיתה שלא לשום אישות כבר הקשו שם עליו ותרצו כתירוץ התוספות לומר שמשלם קנס כמפותה ולפי' התוספ' שם הקשו קושיא זו בעצמה ע"ש ד"ה קרא בעי וגם י"ל לתרץ הקושיא דלעולם מיירי שאין אביה יכול לקדשה בע"כ וגזירת הכתוב הוא ע"ז שחטא לקנסו בכך שאפי' היא תעכב אלא שקשה, דא"כ לא פריך בקדושין מידי ארב אסי קרא בעי דלמא הא קמ"ל דמעכבת היא שלא לקדשה בע"כ וכמ"ש התוס' התם וא"כ כיון דקושית התוס' מגמרא דהתם יש לתמוה מה הקשו קושית התלמוד ותרצו תרוצם:

ד"ה טעמא מאי עד ומיהו תימא כו' לעד"נ דכ"ע מודו דמן התורה יצאה קנסה בכתובתה דהא כתיב ישקול כמוהר הבתולות שמזה סמכו לכתוב כתובה מן התורה כדאמרינן פ"ק וא"כ כיון דאמר רחמנא שישקול לזה כמוהר א"כ נתנה התורה הקנס במקום הכתובה שהרי דרשו חז"ל שיהא זה כמוהר פי' האמור במאנס וא"כ קרוי קנס דאונס כמוהר שהיא כתובה כדפי' רש"י אלא דקמפלגי אם תקינו לה רבנן כתובה כי היכי דתקינו שכל אשה מחויבת להיות לה כתובה שלא ישהא עמה בלא כתובה ואפי' אם תרצה למחול אינה רשאי כדאיתא לקמן ריש פ' אעפ"י ואפי' לר"י דאמר רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת התקבלתי כו' מ"מ לא קאמר שתכתוב התקבלתי הכל רק החצי דאפשר דס"ל דגם בכך לא תהא קלה בעיניו להוציאה מ"מ הכל מודים שאסור להיות עמה בלא כתובה אלא דר"מ ס"ל דאפי' אית לה כתובה אסורה להיות בלא שטר כתובה כדפי' רש"י ז"ל לקמן ואע"ג דבהחובל דף פ"ט משמע דדווקא ר"מ ס"ל דאסור ולא שאר תנאים ע"ש ויש לישב דלר"י אף דאסור לשהות בלא כתובה כלל אבל חצי הכתובה רשאה למכור אבל לר"מ אסור לשהות כ"א בכתובה דאוריית' במלואה כדאיתא התם בהדיא וכן לקמן יהיה איך שיהיה מ"מ לר"מ אסור לשהות וא"כ תנאים דהכ' ס"ל ג"כ כר"מ ופליגי באנוסה ת"ק סבר דתקינו לה כתובה שלא תשהא עמו בלא כתובה כיון שקבלה כבר קנסא שהוא כתובה וא"כ הכי קאמר טעמא מאי תקינו רבנן כתובה פי' שכל אשה מחוייבת להיות לה כתובה שלא תהא קלה כו' ולעולם עיקר כתובה היא דאוריית' אלא דרבנן תקינו שמחויבת להיות לה כתובה אפי' אם פרע לה כתובתה מיד כמו הכא דנתן לה קנס במקום הכתובה או אם מחלה וכמ"ש והכי אית' בהדיא ריש פ' אע"פ דס"ל לר"מ דכתובה דאוריית' וקאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים כו' ואמרינ' בגמר' שהיא אחת מגזרותיו שלא ישהא עמה בלא כתובה והשתא א"ש מה שהקשו קושי' האחרונה אמאי תני מת יצאה כסף קנסה כו' לתני מת אין לה עליו כלום כו' דלא קשה כלום דנהי דרבנן לא תקינו לה מ"מ כל בתולה יש לה כתובה מן התורה וא"כ כתובתה דאוריית' היכן היא ולכן קאמר דכסף קנסה היא כתובתה ורבנן לא תקינו לה מידי. ובמאי שכתבתי מיושב היטיב מה שתמהו התוס' לעיל דף י' כיון דק"ל כר"נ בדיני מ"ט כתבינן כתובה דחזי ליכי מדאוריית' די"ל דגם ר"נ אפשר דס"ל כתובה דאוריית' אלא דחכמים תקנו שכל בתולה מחוייבת בכתובה ואין רשאי להתנות עמה שתמחול לו והכי אמרינן בהדיא לקמ' פ' נערה לא כתב לה כתובה חייב מפני שהוא תנאי ב"ד וקאמר מני ר"מ היא דאמר כל הפוחת כו' פי' דס"ל דהאי לא כתב לה פירושו שהתנה עמה וכמ"ש התו' וקאמר מפני שהוא תנאי ב"ד שאינו רשאי להתנות והתימ' גדולה על התוס' ז"ל שהביאו ראייה מהאי מתני' דכתוב' דרבנן והוא תימה על תימא הלא אוקמינן בגמ' לחד שינויא דמתניתין כר"מ ור"מ אית ליה ריש פ' אע"פ דכתובה דאוריית' אלא ע"ב מפני שהוא תנאי ב"ד פירושו כמ"ש שהוא תקנתם שלא תהא בלא כתובה וכן בכל מקום יש לפרש כן וקאי לכ"ע לכל חד כדאית ליה וא"כ ר"נ לעיל קאי לכ"ע דכ"ע מודו דאיכא בכתובה תקנת חכמים אלא דתנאי קמפלגי בהא תקנה דיש מינייהו ס"ל דעיקר תקנת כתובה הכל הוא מדרבנן כדקאמר הואיל ותקנ' חכמים היא כו' דס"ל דעיקר הכתובה הוא מדרבנן ורשב"ג פליג וס"ל כמ"ש וזהו דקאמר מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה ויש להקשות קצת מאי סמכו חכמים דקאמר והלא חכמים לא עשו כלום לימא מכאן לכתובת אשה מ"ה אלא ש"מ שחכמים תקנו כחובה לכ"ע וקאמר שמכאן סמכו שיש לה כתובה ותקינו שמחויב כ"א לכתוב כתובה אפי" אם תמחול או יתנה עמה ואם לא היה להם סמך אפשר שלא היו מתקני' עיקר כתובה אבל השתא שמצאו סמך תקנו כתובה:

ואין להקשות לפירושי איך יסבור ר"נ כתובה דאוריית' דא"כ למה נאמן לומר פ"פ מצאתי נהי דמדרבנן הוא שהוא מחויב לעשות כתובה מ"מ כיון דעיקר כתובה דאורייתא והוא חייב לה מן התורה אם לא מחלה לו אמאי נאמן י"ל דכולי בהא תליא דגם אם חייב מן התורה מ"מ אמאי לא יהא נאמן כיון שאינו חייב לה אלא בתנאי אם תהיה בתולה דווקא וכי לא אמרינ' לה אייתי ראייה דקיימת תנאך וחות לדינא וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל וסלקא בקשיא וכמו שהביא הר"ן ז"ל בשמו והשתא א"ש דוודאי גם אם הכתובה מן התורה היה נאמן אך אם היה מחויב לעשות כתובה מ"ה ר"ל שהיה אסור לישא אשה בלא כתובה מ"ה שלא תהא קלה לא היינו סומכין על החזקה כיון שהקפידה תורה שלא תהא קלה א"כ אם יהא נאמן תהא קלה בעיניו ולא היו חכמים סומכין על החזקה לעקור דבר מן התורה אבל השתא דלא הקפידה תורה ע"ז רק שיש לכל בתולה כתובה אבל אינו מחוייב דווקא ויכולה למחול רק שחכמים ז"ל תקנו והקפידו ע"ז סמכו חז"ל על חזקה לעקור תקנתם וכיוצא בזה תירץ הר"ן ז"ל רק דלדידי אתי כפשטא שאם היה החיוב מ"ה מטעם שלא תהא קלה ודאי לא היו סומכין על החזקה שמא מ"מ תהיה קלה בעיניו כיון דאיסור קלה בעיניו הוא דאוריית' משא"כ הוא י"ל לדרכו מוכרח לצרף סברא אחרת אם היה מן התורה שלא ע"ד כן נשתעבד ע"ש ולפי דעתי סברתי היא נכונה ונתישב המנהג היטב: