מגיני שלמה קלד

לעיל דף ט' ע"ב ד"ה מאי לאו דקטעין כו' וא"כ דווקא מ"ע ס"ל לר"מ דדמי' לבוגרת אבל הכא דע"י החבטות נושרין כל בתוליה גם ר"מ מודה דדמיא לבעולה אע"ג דלא איתעבד בה מעשה בידי אדם דלא הצריך ר"מ מעשה אלא אם עדיין היא מקצת בתולה משא"כ שאין לה לגמרי וכן נ"ל דמשמע לישנ' דתלמודא דקאמר כולהו רואות כו' ובנתקע בה עץ אפי' לא ראה כלום מעולם יש לה דין מ"ע והל"ל כלן מגידות לאמן גם קשה לי דמאי תלי בראיה הא אפי' סומא מרגשת אם נתקע בה והוכתה מחמת זה ולמה לא תשאל לאמה אם יצאו בתוליה או דם והיא עצמה תוכל לידע זה אבל מחמת חבטה תלי בראיה עי"ל אפי' אם הטעם מחמת מ"ע דר"מ לדבריהם דרבנן קאמר דס"ל לא הכיר בה מנה א"כ אודו לו בשומא אע"ג דלא מפרש לה תלמודא הנה תרצו התו' כן בכמה דוכתי:

דף כז ע"ב ד"ה יכול אף בידי אדם כן יש תימא כו' נ"ל דבעי למילף כיון דהאי יומת אע"ג דקאי אמיתה בידי שמים קאי גם אמיתה בידי אדם לכמיתת בעלים כו' גם מדכתיב יומת ולא כתיב ימות א"כ מדהאי קרא דמיתה ב"ש מיירי גם במיתה ב"א וכדכתבי התו' בדבור שלפני זה א"כ נימא דאם כופר קאי אתרווייהו עי"ל דר"י בנו של ר"י ב"ב ס"ל כר' נחוניה בן הקנה דריש פירקין דיליף אסון אסון וא"כ אין ג"ש למחצה וכי היכי דיליף מיתה ב"ש ממיתה ב"א אע"ג דמיתה ב"א חמורה ה"נ נילף להפך מיתה ב"א ממיתה ב"ש דבשניהם פטור מן התשלומין ואם משלם פטור מן המיתה בשניהם ואפי' לרבא דלא יליף אסון אסון וטעמיה דידיה לא שייך כ"א בכרת לא במיתה ב"ש כדאיתא לעיל היינו לר"נ ב"ה דס"ל לרבא מדנקט ר"נ היה עושה י"ה כשבת משמע דוקא כרת בי"ה אבל מ"מ מודה רבא דאיכא ג"ש דאסון אסון לר"י בנו של ר"י ב"ב ועוד דמשמע קצת בגמר' דהא בהא תליא דהא פריך מתנא דב"ח דלא מחלק בין דרך עליה לדרך ירידה לענין תשלומין ה"ה לפדותו כדפי' רש"י ז"ל ועוד י"ל דהתנא לא קפיד על החמורות דמיתות כמו שאינו מקפיד על חומרות דמיתות בידי אדם עצמן בין סקילה ושרפה והרג וחנק כדכתבי התו' לקמן ד"ה ה"מ דאין הדבר תלוי בחומרות דהא כמה מיתות קלות לא נתנו שגגתן לכפרה כגון העושה באביו חבורה וגונב נפש ומיתות חמורות כגון עבודה זרה ושבת מתכפרין ה"ה בזה נמי:

שם ד"ה מיתות קלות נ"ל דרש"י ז"ל דחקו קושית המקשן דאמר כל חרם ל"ל משמע דקושיתו אמיתות קלות דנפק' להו מכל משא"כ מיתות חמורות נפקא להו מחרם ועוד דנראה לו דוחק דנתנה לכפרה דבריית' לא הוי כ"א ממון וקרבן וע"י גלות לא הוי כפרה ורמי בר חמא נקט נמי לכפרה והוי גלות וס"ל לרמי בר חמא דנתנה שגגתו לגלות דהא כפרה לא משמע כ"א ממון וקרבן א"כ משמע דבכלל כפרה הוי גם גלות גם לישנא דלא ממילא משמע דכל מילי ש"מ ממילא ולא איצטרך קרא יתירא דה"ל למימר מלא תקחו כופר ש"מ דלכל הפחות ש"מ החמורה שבהם אף אם לא היה מיירי ברוצח כ"א סתם הוה מוקמינן ליה אמיתות חמורות דמסתבר טפי כמו דמוקמינ' חרם לזה אבל לישנא דממילא משמע בלא יתורא נשמע ממילא כ"ד אפי' מיתות קלות לכך נראה דרש"י ס"ל דרוצח אפי' דרך עליה מ"מ קיל משאר מיתות שלא ניתנה שגגתן לכפרה דהתם אין בעבירתן כפרה כלל משא"כ רוצח כיון שיש בעבירה זו חלוק בין דרך ירידה לעליה א"כ קלה עבירה זו דבמזיד נפטר בממון אפי' בדרך עליה כיון דאקיל רחמנא בעבירה זו דמסברא מה לי עליה או ירידה ואפ"ה אקיל רחמנ' וא"כ אם לא כתיב אלא חרם הוה מוקמינן למיתות חמורות לגמרי שאין בהן צד קל כלל להכי כתיב לא תקחו כופר וכ"ת א"כ נכתוב לא תקחו כופר ואתו שאר מיתות חמורות בק"ו י"ל דקושית המקשן לא היתה מעולם דלכתוב לא תקחו כופר לחוד דזו לאו קושיא היא דלמא רוצח דגלי גלי אבל שאר מיתות ילפינן ממיתה בידי שמים כמ"ש הטעם לעיל וזהו הטעם דקאמר אין לי אלא מיתות חמורות כו' כיון דאיכא למילף ממיתה בידי שמים דייך אי שדית החומר' אמיתות חמורות ואצ"ל רוצח דאיכא טעמא רבה דאין בידינו כח למחול דינו של הנהרג שאמרה תורה נפש תחת נפש אך קושית המקשן היתה כיון דגלי קרא גם בשאר מיתות דלא נשקול ממונא כל למה לי למיתות קלות שזהו נשמע ממילא מלא תקחו כופר שהיא מיתה קלה כיון שכבר השוותה תורה גם שאר מיתות לרוצח ורוצח היא מיתה קלה ממילא שמעינן ה"ה שאר מיתות קלות משא"כ אי לא גלי קרא כלל בשאר מיתות אימר דווקא רוצח דגלי קרא גלי ומטעם שכתבתי כנ"ל:

דף לח ד"ה אבל סימא הנה התו' לשני התירוצים לא סלקא להו בבירור דתירוץ ראשון כתבו בלשון שמא ולדברי הרשב"א ז"ל הנה כתבו דהוי מצי למימר ס"ל כר"י וכבר יעדתי בחבור זה דכל מקום דכתבו התוספות ה"מ למימר הכי אישב בע"ה עד מקום שידי משגת ועוד נ"ל דגם רש"י דגרס כר"ח יישב קושיא זו ולכן אכתוב עניות דעתי דנ"ל דלעולם ר"י קאי אלפדותו וקרא דלא תקחו כופר קאי דלא נשקול דמי ונקטליה כדפריך המקשן לעיל ולא תקחו כופר ל"ל ופירש רש"י ז"ל לעיל ד"ה לא תקחו כופר נמי אם תהרגנו לא תענשנו וא"כ אי לאו כל חרם הוה מוקמי' לא תקחו כופר לפדיון למיתות קלות אבל תשלומין לא ממעטים קרא היכא דסימא עינו והרגו בד"א להכי איצטרך כל חרם לפדיון ואייתר לא תקחו כופר לתשלומי' או איפכא דהוי מוקמינן לא תקחו לתשלומין ולא הוי ידעינן פדיון להכי איצטרך כל חרם ונראה בעיני שזהו פשטא דשמעת' ויש לתמוה מי דחקו לרשב"א ז"ל שלא לפרש כן ואפילו אם נאמר דס"ל ז"ל דלישנ' דתלמוד' משמע דכל חרם אתי להך דרש' כדמשמע לישנ' דתוספות מ"מ יש לתמוה על התלמוד גופיה למה לא תירץ כן דהשת' קרא דכל חרם דמבואר בהדי' דאפדיון קאי כדכתיב לא יפדה ואפ"ה מוקמינ' לשיטת התוספות לתשלומין עאכ"ו לא תקחו כופר דנוכל לפרש לתשלומין כמו שעלה על דעת המקשן וע"כ מדעלה על דעתו כך זהו פשטיה דקרא א"כ יתרץ הכי אבל רש"י ז"ל נשמר מזה ולא פירש דכל חרם אתי להכי אלא כתב דחד מהני קראי איצטרך לאשמעינן דלא לעבד ביה תרתי והוא כמ"ש דאי לאו חד קרא יתיר הוה מוקמינן לחדא דרשא ואידך דרשא לא הוה דרשינן ונשמר רש"י לפרש דלא בריר לן הי קרא אתי להכי לתרץ קושיא זו דקשי' לתו' דנוכל לפרש דכל חרם אתי להכי ולא תקחו כופר לתשלומין וה"פ דבריית' דר' ישמעאל לשתי דרכים אין לי אלא חמורות קלות מנין דמלא תקחו כופר לא אתי דמבעי לי לתשלומין ת"ל כל חרם לפדיון וממילא נשאר לא תקחו כופר לתשלומין או איפכא ת"ל כל חרם דעיקר קושית ר' ישמעאל היא מיתות קלות מנין דלא תקחו כופר מבעי לאינך דרשא ת"ל כל חרם וא"כ יש לי שני פסוקים דרוש חדא לפדיון ואי לאו פי' רש"י הייתי אומר דכולי שמעתתא על קושיא הראשונה קאי שהקשה בתחלה לא תקחו כופר ל"ל ומפרש רש"י דמשמע נמי אם תהרגנו לא תענשנו ומשני דלא תפטריה בממונא והדר פריך ולארץ לא יכופר ל"ל פי' להאי שינוייא דנפקא מלא תקחו כופר פדיון א"כ ל"ל לא יכופר כו' אלא ע"כ לא תקחו כופר לתשלומין אתי וא"כ הדרא קשיא לדוכתא וכן כולהו והדר פריך לר"י בן ברוקא כל חרם למה לי כמ"ש עד אלא א"ר ב"ח איצטרך וקאי אקושיא קמיית' דלעולם לא תקחו כופר לתשלומין אתי אע"ג דנפקא מלא יהיה אסון איצטרך והמעיי' היטיב יראה לפרש גם דברי רש"י דמשמע הכי וגם מדברי רמי ב"ח נראה כן דקאמר איצטרך סד"א פי' דלא עבדינן ביה תרתי ותימא והא עיקר חסר דקאמר ה"מ אמלתא דלא נזכר כלל ולא עסקינן השתא ה"א בפדיון וע"ז הקשה כל חרם ל"ל ולפירוש זה א"ש דקאי אדלעיל וכ"ז לרווחא דמלת' אבל סוגי' דשמעתת' לע"ד כמו שפירשתי לעיל אין בה גמגום ולא עוד אלא דנ"ל דאפילו למאי דמשני לעיל דלא תקחו כופר אתי לפדיון מ"מ גם דרשת