מגיני שלמה יב

דר"י ור"י הגלילי פליגי בהא סברא דר"י סבר דלא יאכל הוי משמע אכילה לחודא בלא קרא דשרצים וא"כ ליכא למימר דנילף משרצים דלא צריך קרא להכי אלא ע"כ צ"ל דאתי קרא דשרצים למעוטי שאר איסורים דאסורים גם בהנאה וכן קרא דערלה כמ"ש אבל ר"י הגלילי סבר איפכא דלא יאכל אפשר לפרש איסור הנאה וא"כ מקרא דשרצים וערלה הוי ילפינן דפירושו אכילה להכי בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם שלא . למילף מנייהו והוי איסור הנאה:

שייך לעיל דף כ"ב ד"ה חולין שנשחטו בעזרה פ"ה איסור הנאה לא משמע וכו' לענד"ן דרש"י ז"ל דחקו דאע"ג דבעלמא פירושו לגמרי מיהו הכא אין לפרש כן דקושיית המקשן שהקשה ואידך ע"כ אין קושייתו כ"א ואידך פי' ר"י מנלן הנאה בחולין שנשב"ע כיון דלא מפורש ביה בהדיא לאו באכילה כדפי' רש"י א"כ אימא לשאר איסורים אתא ולא לחולין שנ"ב דבענין אחר א"א לפרש קושייתו דמאי מקשה ואידך הא בעינן לחולין מאי קשיא דלמא אה"נ דר"י נפקא ליה מאותו חולין גם שאר אסורים אלא ע"כ קושייתו כמ"ש דמנ"ל חולין כיון דבעינן לשאר איסורים והם מסתברי טפי כמ"ש וכיון דהכי הוא א"כ אי ס"ד דמשני דלאו דאוריי' לגמרי קשה למה הפליג מחלוקתן כ"כ ומנלן לתרצן דלמא לעולם דאורייתא לאכילה אלא דבהנאה שרו ע"כ וכן פירש דאה"נ דמשני הכי וכן לקמן קאי הכל אהנאה:

ודברי מהרש"ל ז"ל לא הבנתי דמאי מוכח דקאי אאכילה ומ"ש דמנ"לן דאותו לא בא לחולין כמו לשור הנסקל וחמץ הנה כבר כתב רש"י דחולין לא כתיב לאו דידיה מפורש א"כ אדרבא מנלן לאסור בהנאה חולין דאיכא לאוקמא לאותו להנך דכתיבי בהדיא דמסתברי טפי וכן הדיוק השני דדייק מהרש"ל משמעת' דלקמן דקאמר קסבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וכו' נראה מדברי חכם זה דס"ל דהכי פירושו כיון דהם דאורייתא בעינן קרא דאותו לחולין דמסתבר טפי ובעי קרא אחרינא לשאר איסורים כך נראה מפירושו ושרי ליה מאריה דגם לקמן פירושו הכי כיון דס"ל דאורייתא בהנאה הלכך בעי קרא אחרינא לשאר איסורים דאי לאו קרא אחרינא הוי מוקמינן אותו לשאר איסורים א"כ ליכא שום קרא לחולין אבל השתא דאיכא קרא לשאר איסורים אתא אותו לחולין ואין ספק בעיני דהכי פירושו דכל שיטת ההלכה לרש"י:

דף כ"ה ד"ה נטוע לרבים וכו' ולא כמ"ש בקונטרוס כו' ולעד"נ דמאן לימא לן דנוטע ברה"י דהתם פירושו לשון יחיד אלא שנטעו ברה"ר ולא מסרו ] לרבים ואע"ג דלפי זה הוי נוטע לרבים כו':

שם ד"ה שאני התם כבר כתבתי לעיל אלא בלאו הכי קושיא זו תמיה היא וכן מצאתי במהרש"א ז"ל ולכן קצרתי:

ע"ב ד"ה מאי בינייהו תימא לרשב"א לימא דאיכא בינייהו חמץ נוקשה כו' לע"ד תימא על קושיא זו כיון דע"כ הא דמשני איכא בינייהו היינו לר"י דלא גמר מנבילה כדפי' רש"י ז"ל א"כ ליכא למימר דלחזקיה שרי חמץ נוקשה דהא מאותו אימעט חמץ נוקשה דמאי אמרת אותו אתי לחולין זה אינו דמסתבר טפי למעוטי חמץ נוקשה דמפורש לאו דידיה כמ"ש ועוד אי לחולין אתי ולא לחמץ נוקשה א"כ גם לר"א תקשי לחולין אתי וע"כ צריך לומר דלר"א לאו דאורייתא א"כ משני בקיצור מה לי עוד לחמץ נוקשה ודוחק לומר דלישני דבהא פליגי דלחזקיה אימעט חולין לחוד ולא חמץ ולרבא תרווייהו דבהא לא פליגי ועוד דאין זה נזכר בכלל מחלוקתם דהא לא פליגי אלא אם יש חילוק בין יאכל ליאכל אבל לחלק בין חמץ לחולין אין זה תלוי ביאכל והא בהא לא תליא וגם לחזקיה איכא למעוטי חמץ נוקשה:

ויש לישב דקושי' הרשב"א ז"ל היא דע"כ לחזקיה חמץ נוקשה מותר בהנאה דאל"כ לא יאכל דגבי חמץ למה לי כיון דאפילו חמץ נוקשה אסור בהנאה כ"ש חמץ גמור וכ"ת אי לאו יאכל הוי מוקמינן אותו לחמץ ולחולין לא הוי קרא כמ"ש להכי כתיב אותו לחמץ ואייתר אותו לחולין א"כ לחמץ נוקשה ליכא קרא לאסור כיון דע"כ אותו לחולין אתא:

ומ"מ לא נתישבתי בזה הטיב דאיך ס"ד דלמעט חולין ולא חמץ נוקשה דכיון דחמץ נוקשה מסתבר טפי א"כ אם חולין דלא מפרש לאו דידיה אימעט כ"ש ח"נ דהא אי לאו יאכל הוי מוקמינן אותו לחמץ גמור ולח"נ ולא לחולין והשתא דאימעט חולין כ"ש ח"נ וא"כ הכי דריש חזקיה אי לא יאכל הוי מוקמינן אותו לחמץ גמור ולח"נ ולא לחולין להכי כתיב יאכל ואייתר אותו אפילו לחולין וכ"ש לח"נ כיון דמאותו אימעט כל מילי אלא דהוי מוקמינן לדדמי טפי והשתא דאיכא יתורא אימעט גם מה דלא דמי כ"כ:

ועוד נראה לישב ע"פ ישוב ר"י ז"ל שהשיב לקמן דף כ"ח ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו והקשו התוספות מנלן איסור הנאה לחזקיה לפני זמנו והשיב ר"י כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם א"כ גם נתיישב הטיב כאן כיון דלא יאכל מיירי באיסור הנאה א"כ גם שאר לאוי דחמץ מיירי באיסור הנאה וכיון דבהאי קרא דאיסור הנאה אתרבי חמץ נוקשה א"כ רביה קרא בהדיא לאיסור הנאה אבל בכרת לא איתרבי חמץ נוקשה כלל כדאיתא ריש פרק אלו עוברין:

ואל אלקים יודע כי אח"כ מצאתי דבר זה במהרש"א לקמן והוא הקשה לקמן דא"כ כרת נמי לחייב בלפני זמנו משום דלא נחלק בינייהו ותירץ תירוץ דחוק דאיכא שום מיעוטא בלפני זמנו ואין אנו מחויבים לעיולי פילי בקופי דמחטא ליישב קושיי' התו' כדי שישאר התלמוד בקושיא כמ"ש בהקדמתי ובלתי ספק כי בתירוץ הר"י נתיישבה גם קושיי' הרשב"א ואפשר דתו' אחרים הם כדמצינו בכמה דוכתי ופשיטא דאין להקשות לתירוץ ר"י כרת נמי לחייב כיון דכבר ליכא ריבויא אבל באיסור הנאה איכא ריבויא בהדיא כיון דלא תאכלו דמחמצ' פירושו איסור הנאה כמו לא יאכל חמץ אפילו לחזקיה פירושן שוה ופשוט הוא:

דף כ"ד ד"ה הא אין לוקין על לאו שבכללות עד אך קשה דפ' בתרא דמכות כו' כבר ישבו התו' קושיא התם דעדיפא מיניה משני התם. ואלמלא שאני כדי הייתי אומר דה"פ ואימא ליחודי ליה לאו כו' דאי מדר"א אין לוקין כו' ולכן כתביה ללאו ליחודיה ללקות עליו וכיון דלוקה אהאי לוקה גם על כולן מ"ט הוי דבר שבכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא כמו לא תבערו דהוי בכלל ויצא מן הכלל לחלק כדאיתא פרק כלל גדול וגבי אחותו פרק הבא על יבמתו וכן לר' יצחק דאמר פרק אלו הן הלוקים חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות וס"ל דכל חייבי כריתות אין בהן מלקות ע"כ נמי מהאי טעמא דהוי דבר שבכלל וכו' ולע"ד תימה למה לא יהיה גם בשמעתי' הכי ובזה נתיישבה גם קושיא הראשונה וצל"ע. וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל פרק י"ט מהל' סנהדרין שחשב בכלל הלאוין שלוקי' עליהן שיש בהן כרת האוכל נותר האוכל פגול ובהל' פסולי המוקדשים פ"ח כתב שהאוכל נותר ופגול חייב כרת וכתב אח"כ והיכן הזהיר הכתוב על הפיגול ועל הנותר במילואים שהרי נאמר שם לא יאכל כי קדש הם להזהיר על כל שפסולו בקדש שהוא בלא תעשה על אכילתו מכ"ל. הרי מבואר בדבריו דעל לא תעשה דר"א לוקין עליו וזהו כמ"ש וכן נראה מדבריו ע"ש שחשב ג"כ למלקות האוכל בשר פסח שיצא מחבורה לחבורה. והנה רש"י ז"ל לקמן פרק כיצד צולין דף פ"ה ע"א כתב ד"ה הרי הוא בל"ת משום לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול כו' א"כ מבואר ג"כ שלוקה על לאו זה ומיהו מדבריו משמע פ"ט דהל' פסח דל"ת הוא משום ובשר בשדה כו' וכ"כ רש"י במי שהיה טמא אבל מ"מ מדברי רש"י עצמו נראה כמ"ש דדוחק בעיני לומר דהרי הוא בל"ת דקתני פירושו לענין אסורו לא לענין מלקות: