מגיני שלמה קכא

פגיעתו רעה גם מדחייבתו התורה שבועה ע"כ גדול הוא ולא ידע המקשן בריית' דהגוזל שהביאו התו' וא"כ גם המקשן.:

ידע דהכ' לא מיירי דומיא דהתם דכיון דהתם אתביעת קטן קאי א"כ ע"כ גם הנתינה היתה בקטנות דלא הוזכר שם שתובע מחמת אביו א"כ משמע שטוען מחמת עצמו. אבל הכא מבואר שטוען מכח אביו ולא היתה קושיתו אלא מ"ש וכמ"ש ולא היה צריך כ"א לתת טעם לחלק ביניהם ולכן השיב דלעולם בטומנו קטן ודקאמרת מ"ש. שאני הכא דבדרבה קמפלגי ומאי דבעינן טענה לאו מגזירת הכתוב אלא מטעמא דרבה דאי ליכא טענה הוא מעיז וא"כ אין לדמות טענת קטן מנתינת אביו לנתינת קטן ממש דבנתינת אביו איכא טעמא דרבה כיון דאינו יכול להעיז אפי' כנגד בנו הקטן אחר שעשה אביו עמו טובה לשיטת רש"י ז"ל וכיון דאינו יכול להעיז הוי כאילו האב טוען ואיכ' טענה משא"כ נתינת קטן לאו בר דעת הוא וליכא שם טענה דנתינה דנימ' דעשה לו זה להטיב עמו וליכא שם טעמא דרבה. ולכן מיעטתו התורה:

ואין להקשות א"כ מיעוט' דאיש למה לי כיון דליכא התם טעמא דרבה. לאו קושיא היא דהתורה גלתה דבעינן טענה מהאי טעמא. דמסברת עצמינו לא היינו בודין טעם לבנות עליו יסוד אלא השתא דכתיב איש מוקמינן קרא להיכ' דאיכ' טעמא ובזה מיושבת גם קושיא האחרת דליכא לדמות לנתינת קטן ותביעת גדול כיון דבהא איכ' טעמ' לא מוקמינן קרא לנתינת גדול ותביעת קטן כ"א לנתינת קטן ותביעת גדול. ולשון רש"י דמחלק בין נתינת אביו לנתינת עצמו הכל הוא ביאור על שינויי' דרבה דעל טענת נתינת אביו אינו מעיז והוי טענה כיון שבא מחמת מי שעשה לו טובה ולא יכול להעיז וכמ"ש ומ"ש רש"י וכ"ת מ"ט דרבנן אין כוונתו שהתלמוד שהביא דרבה הוא לתרץ קושיא זו וא"כ היה עיקר התירוץ על קושית מ"ש חסר אלא וודאי לא מייתי דרבה כ"א לתרץ כמ"ש אלא דרש"י מתרץ למה ליה לתלמודא לומר דבדרבה קמפלגי לימ' בקוצר דהיינו טעמא דראב"י משום דרבה ולכן פי' דקאתי לשנויי דלא תקשי מ"ט דרבנן ולכן קאמר דקמפלגי בדרבה וכן משמע קצת בשבועות שבתחילה תירץ רב אמתני' דשבועות לחלק בין טענת קטן לבא בטענת אביו ולבסוף מקשה אראב"י קטן והאמר מר אין נשבעים כו' ומאי קושיא הא כבר חילק רב בין טענת קטן לבא בטענת אביו אלא ע"כ ( הקושיא היא מ"ש אע"ג דיש לדחות:

שם ד"ה ובכולי בעי דלודי ליה בב"מ פ"ה ע"ש כי ישבתי דבריו בע"ה:

דף יט ד"ה חזקה לע"ד נראה דאליבא דר"מ יש לישב דס"ל נהי דבמקום אחר אמרינן מגו במקום חזקה כאן בשטר כיון דאיכא חזקה לא מהמני דהא במסקנא אמרינן אפי' בלא חזקה לא מהמני דעדים החתומים על השטר כו' וא"כ המקשן הוה ס"ל נהי דבלאו הכי מהמני כיון דתקינו רבנן לקיומי שטרא איכ' מגו מ"מ היכ' דאיכ' חזקה לא מהימן במגו דרבנן. ואליבא דרבנן נמי יש לישב דנהי דאפשר דגם רבנן אית להו חזקה זו דבסנהדרין פ' זה בורר פסיק הלכת' כר"ל והכ' הלכת' כרבנן ואע"ג דאפשר לחלק דרבנן אית להו דנהי דאין עדים חותמין אא"כ המוכר גדול אבל הלוקח לא דייק כולי האי אין נראה לחלק. מ"מ י"ל דנהי דעדים אלימי במגו לארועי חזקה איהו כל כמיניה וכמ"ש לקמן התוס' במסקנ' והכי אמרינן לקמן דף מ"ד גבי צריכותא דאי תנא עדים משום דלעלמא כו' גם נראה דקושית התו' ע"כ למסקנא קאי דמן המקשן לא ק' מידי למפשט בעיין דהתם כיון דלא קיימ' במסקנ' הכי אלא ע"כ קושית התוס' הוא מן המסקנ' דלגם המסקנא איכא בהאי מילתא חזקה ואפ"ה אמרי רבנן דמהמני. ולמסקנא פשיט' דאיכ' למימר כמ"ש ואפי' לשיטת רש"י ז"ל דר"מ ורבנן פליגי גם בלוה דלר"מ אין צריך לקיימו ולרבנן צריך מטעם מגו כמ"ש לקמ' אי"ה גם התוס' ס"ל דר"נ ס"ל הכי וכדלקמן. מ"מ מאן לימא לן דפליגי רבנן גם במקום חזקה אי לוה עצמו מהימן במגו דמזוייף נ"ל ודוק:

שם ד"ה מודה בשטר עד אבל אין לפרש דלא מהימן במיגו כו' הנה רש"י ז"ל פי' זה הטעם ואעפ"כ נלע"ד שתירץ קושיא זו לקמן ד"ה כדר"ה דלא עביד אינש דכתב ומסר בלא הלואה עכ"ל א"כ א"ש וסברא אלימתא היא דמה לי בסוף הפרעון אינו מניח בידו בלא חיוב ומה לי קודם הלואה אינו מניח ג"כ בלא חיוב:

שם ד"ה טעמיה דר"מ כדר"ה נ"ל לישב דפליגי בעדים להודיעך כחו דר"מ דאפי' עדים לא אלימי לאורועי שטרא דנהי דליכא הכא הפה שאסר כו' כיון שהלוה מודה בעצמו ואין צריך שוב לקיימו ונמצא שלא קיימוהו העדי' דבלאו הכי השטר כשר מ"מ הוי רבותא כי היכי דקמ"ל במתני' דאם יש עדים שהוא כתב ידם דאין נאמנין דלא תימא דאתי על פה ומרע לשטרא ולא הוי כיון שהגיד כו' קמ"ל כדס"ד דאמר וכ"ת והכי אמרינן לעיל ואע"ג דאיכא לאקשויי דלמה ליה לר"מ לאשמעינן דבר זה כיון דגם רבנן מודו לשיטתם היכא דלא צריך לקיומא להאי שטרא כמ"ש אין נאמני'. מ"מ ענין ר"מ הוי רבותא טפי דאעג"ב דלא נתקיים השטר כ"א ע"פ הודאה הלוה א"כ ליתי ע"פ דעדים ולרעי ליה דהשטר עצמו אין עושה כלום כ"א הודאת הלוה. ולא עוד אלא שהוא עצמו טוען ג"כ שפסול הוא אפ"ה לא מרעי ליה גם לדברי התוס' ז"ל דכתבי למטה דר"נ ס"ל דר"מ פליג גם בלוה. צ"ל ע"כ דנקט עדים לרבותא דר"מ. ואע"ג דלרש"י ז"ל לא הוי כ"כ רבותא כמו לפי' התוס' דלדידהו הוי הפה שאסר בעדים דלא מיירי דהלוה מודה. מ"מ רבותא מיהא איכא וכמ"ש. ולקמן אי"ה ארחיב בזה:

ומה שהקשו דבב"ב מוכח דלא פליגי בלוה כו' פי' קושית' דלר"י דקאמר התם דבלוה לא פליגו איך יתרץ בריית' דהכא כיון דהטעם לרבנן דמהני עדים משום דצרי' לקיימו ולר"י הרי אין צריך לקיימו כך צ"ל כוונת התוס' דהא גם הם כתבו לבסוף ד"ה אימא דר"נ ס"ל דפליגי גם בלוה. ואני אומר דגם רש"י ז"ל ס"ל דאפשר לפרש כתירוץ ר"י ז"ל דר"מ אומר בעדים כי היכי דאומר רב הונא בלוה ואף אם הלוה מודה לא מהמני עדים מיהו סוגיא דהכא לא רצה לפרש כן דקשיא ליה קושית התוס' ד"ה אימא דמה הקשה ר"נ אר"ה גנבא גנובי למה לך דלמא עדים שאני ואפי' רבנן מודו בלוה אך עדים אלימי כדקאמר ר"י התם ותירוץ התוס' דר"נ לא נראה ליה לחלק. לא נראה לו לרש"י דמ"מ מנ"ל לר"נ להקשות לר"ה ולומר גנבא גנובי כו' אלא ע"כ סוגיא דהכא ס"ל דאין טעם לר"מ דלא מהמני עדים כ"א מטעם הודאת הלוה וא"כ ע"כ רבנן לא ס"ל דאין צריך לקיימו. דאל"כ למה מהימני עדים כיון דליכא הפה שאסר ור"נ הקשה לר"ה ממסקנא דשמעתין דליכא שמעתא אחרינא לד"ה:

ובאמת פליאה בעיני גדולה לתרוץ ר"י מה תירץ התרצן על קושית המקשן שהקשה מאי טעמיה דר"מ כיון דאיכא הפה שאסר וא"כ מה תירץ דגם הלוה לא מהימן והיא גופה תקשי דנימא הפה שאסר ואי כתירוץ התוס' דעדים החתומים כו' וכמ"ש בדבור אח"כ זהו עיקר חסר ועו' קשה לי מה הקשה ר"י מב"ב הא גם התם לפי המסקנא נוכל לומר דפליגי ר"מ ורבנן אי צריך לקיימו בהודאת הלוה או לאו ומסיק התם דסוגי' זו שהביאו התו' לא אמרה ר"י מעולם כדכתבו שם התוס' בהדיא וא"כ איך הקשו מסוגיא דלא קיימא ואצ"ל שהתימא שהקשו ד"ה אימא יש לתמוה על תימא זו דלפי המסקנא אפשר דלכ"ע אין לחלק ובאמת אין כאן תפיסה על רש"י כלל דסוגיא דהתם לפי מאי דס"ד לא נחי' לפרושי טעמא דר"מ למידק מינה דרבנן ס"ל צריך לקיימו דלמה ליה לאקשוי' מדיוקא עדיפא מינה פריך דר"י התם אמר בהדי' דרבנן ס"ל צריך לקיימו ואין ה"נ דגם מדיוקא הוא מוכח דאל"כ במאי פליגי ר"מ ורבנן ולמסקנא א"ש הכל אבל הכא נחית לפרושי פלוגתייהו וליכא טעמא אחרינא לר"מ כ"א מטעם