מגיני שלמה קכ

וזרק ביניהם ואמר לפלוגי הישראל אני מכוין פשיטא דחייב דקרא לא משמע שיעמוד דווקא בין ישראלים ואם קבוע אינו כמחצה על מחצה למה חייב והלא מעוט' כמאן דליתא ובוודאי על הרוב פגע וא"כ אפי' פגע בהישראל הוי כמכוין לזה והרג לזה כיון דבשעת זריקה היה פשוט שיפגע ברוב הוי כמכוין להם אלא שעלת' בידו כסומא בארובה ולא עוד אלא אפי' אם היו תשעה האחרים ג"כ ישראלים מ"מ כיון שזרק ביניהם ודאי יפגע ברוב והוי כאינו מכוין לו ולמה חייב ולפחות מידי ספיקא לא נפיק והוי התראת ספק אלא ודאי הוי כמחצה על מחצה וכיון שקרוב לפגוע בו כמו ברוב ואמר לו אני מכוין חייב כנ"ל:

שם ע"ב ד"ה לא צריכא נ"ל לתרץ דאי תני מחצה על מחצה כותי לא הוי מוקמינן ליה לניזקין דהא ע"כ כיון דלפי האמת קמ"ל התנא דאינו משלם לו א"כ ע"כ לאו דבר פשוט הוא דס"ד כיון דספק ישראל הוא מוציאין מידי הישראל לא הוי מוקמינן לנזיקין כו' כדפי' רש"י ז"ל אבל לנזקין ה"א דמוציאין מיד הישראל וכ"ת הא מרישא שמעת מינה דכיון דקתני דרוב ישראל מחזירין אבידה מכלל דמחצה על מחצה לא. לאו קושיא היא דאי לאו סיפא הא דריש' אנזיקין קאי דמוציאין מיד הישראל משום הכי קתני דמחצה על מחצה אין מוציאין מכלל דברוב ישראל מוציאין אבידה אבל לנזיקין אה"נ דמוציאין ח"נ מיד הישראל כיון דלאו פשוט הוא כמ"ש משום הכי קתני מחצה על מחצה ישראל. דהשתא אין לפרש לענין אבידה דא"כ ליערבינהו וליתנינהו כדפי' רש"י ז"ל. דאין לומר דלמא רישא מיירי לנזיקין וסיפא לאבידה ולא לנזיקין דזה אינו דאם מוציאים אבידה כ"ש נזיקין אלא ע"כ סיפא לנזיקין וא"כ ע"כ רישא לאבידה דאי לנזיקין לערבינהו והוא נכון עי"ל דס"ל לתנא פשוט דאין מוציאין מחמת ספק מיד ודאי ישראל וק"ל:

האשה שנתארמלה פרק שני שם ד"ה ומודה ר"י. לע"ד נראה לתרץ דבתובעו אינו חדוש כלל לר' יהושיע דמרישא שמעת מינה דהא ברישא גבי נאנסתי ס"ל לר"י כיון דשור שחוט לפניך והיא מוכרחת לטעון אינה נאמנת במגו דלמא איערומי קמערמת א"נ לא אסקא אדעתה כדפי' רש"י ז"ל ולא עוד אלא דנראה ברישא אפילו שתק הבעל ולא ערער כגון שמת טענינן אנן ליתמי ולית לה מיגו כיון שנודע שלא מצא לה בתולים והיא מוכרחת להשיב מכ"ש אם הוא תובעו דאיכא הכרח להשיב וכיון דבלא מיגו אינו נאמן כיון שאין בידו שטר מכירה לא אמרינן מיגו מטעם הנ"ל וסיפא רבותא קמ"ל דאם יש עדים אעפ"י דאינו תובעו ואינו יודע מהעדים כלל והוא מגלה עדיו ואומר של אביך היתה ואלו הן העדים אפ"ה לא מהימן דאין כאן מיגו דירא מהעדי' פן יודע לו בלאו הכי גם מה שהביאו מלישנ' דתלמוד' דקאמר שדה זו שלך היתה אפשר למידק גם איפכא אם מיירי דתובעו מאי שדה זו דנקט בשלמא אי מיירי במודה מעצמו א"ש דמודה על שדה זו אבל אם הלה תובעו על שדה זו איך שייך להשיב לו שדה זו שלך היתה כיון שתובעו בשד' זו אלא ה"ל להשיב שלך היתה ויש לישב דר"ל שדה זו שאתה תובעני שלך היתה ודברי רש"י ז"ל יש נמי ליישב דאדרבה זהו קושית המקשן דאע"ג דבשלך היתה הוי כמו שתבעו כיון שזה מסתמא יודע שהיתה שלו א"כ איכא למימר דהוא הקדים עצמו לפי שידע שחבירו רוצה לתובעו ולכן מקשה וליתני (כאן חסר איזה תיבות) אע"ג דזה כמשיב על תביעה כיון שזה יודע בעצמו כמ"ש ואיהו גופיה נמי הכי קאמר ליה יודע אני שבלבך עלי מחמת שדה זו. ואפשר שדעתך לתובעני ואני אומר לך כי האמת אתך אבל לקחתיה ממך ואפ"ה נאמן כיון שלא תבעו עדיין:

דף י"ו ד"ה ה"נ מסתברא עד אבל קשה כו'. נראה לי ליישב דרש"י ז"ל נשמר בלשונו שפי' אמיגו קאי אפלוגתא דאיכא למימר בה מיגו קאי דלפום ריהטא הלשון מיותר אלא ה"פ דהמקשן הקשה אי אמרת איירי ר"ג במודה הוי האי פרקא סיומא לפלוגתא דר"ג ור"י דפרקא קמא דפליגי ר"ג ור"י והאי פרקא מסיים פלוגתייהו מאי דמודה חד לחבריה דר"ג ור"י פליגי בתרתי פליגי, בחזקת הגוף דלר"ג חזקת הגוף עדיפא מחזקת ממון ולר"י איפכא ופליגי במגו וקאמר בהאי פרקא דר"ג קאמר לר"י אני מודה בפלוגת' דחזקה דגבי ברי וברי לא מהני. וזהו לשון איירי ר"ג במודה ור"י מודה לר"ג בפלוגתא דמגו באין שור שחוט לפניך א"כ הוי האי פרקא סיום פלוגתייהו. אלא א"א דלא איירי ר"ג במודה אך התנא בא לסתום מתניתין דלא כר"ג מאי ומודה ר"י כיון דהרישא אינה סיום פלוגתייהו מאי שייך ומודה ר"י הכא גם לא נדע כלל אהיכא קאי כיון דרישא לא איירי ר"ג בעצמו אלא תנא דידן סתם דלא כר"ג ומשני מאי דאמרת מאי שייך הכא. מי סברת מדקתני הכא קאי אהאי פרקא לא היא אע"ג דתנן הכא קאי אפרק' קמ'. ודקאמרת האיך נדע אהיכ' קאי אמיגו קאי אפלוגת' דאיכ' למימר בה מיגו קאי כלומר דאיהו דחיק ומוקי נפשיה דממיל' נדע אהיכ' קאי כיון דהאי ומודה מיירי במיגו ממילא נבין דאפלוגת' דשייך בה ג"כ מיגו קאי:

דף י"ח ד"ה וראב"י כו' נ"ל דרש"י ז"ל ס"ל דאין הקושי' משום מגו דס"ל כדעת הר"י בן מיג"ש ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בשבועות פרק כל הנשבעין דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה גם לישנא דמשיב אבדה לא הבנתי דרבנן גופייהו לא אמרי דהוי משיב אבידה ממש אלא דהוי כמשיב אבד' אבל לדברי רש"י א"ש דע"כ לית ליה אפילו משיב אבדה ממש דאע"ג דגם התרצן לעיל קאמר אי רבנן משיב אבדה הוי. היינו דהוי בכלל משיב אבדה ממש וזהו לשון הוי אבל לישנא דהמקשן משמע דפריך אמשיב אבדה ממש דפטור דאי ס"ל דחייב גם זה הוי כמשיב אבדה והראיי' מנזיקין לאו ראייה גמורה היא דמתניתין ליכ' למיפרך אראב"י דתנא הוא אך מהא פריך כיון דרבנן דפליגי אראב"י קאמרי אינו אלא כמשיב אבידה מכלל דמשיב אבידה דבר פשוט הוא לכ"ע דאל"כ תלא תניא בדלא תניא דגם במשיב אבידה לא ס"ל הכי ולכן קאמר המקשן לישנא דמשיב אבידה:

וקושיא הב' שהקשו דמאי פריך וראב"י לית ליה אין ה"נ כבר תרצה רש"י ז"ל בגיטין דהוי כמו והוינן בה התם וראב"י ל"ל כו'. אלא ע"כ בטענת ברי קאי וא"כ ר' יצחק ס"ל בטענת ברי כראב"י כדפי' רש"י התם ומה שיש לדקדק מדברי רבה אי אמרינן מגו לאפטורי משבועה אדקדק בדיני מגו אם יגזור השם בחיים:

שם ד"ה אלא בדרבה קמפלגי. נ"ל לתרץ בטעם א' דשוה להנך תרתי קושיות דהמקשן שהקשה והאמר מר אין נשבעין על טענת חש"ו גם הוא ידע דוודאי דמתניתין דהתם אנתינת קטן קאי והכא מיירי בנתינת גדול אך קושיתו היתה דמ"ש דקס"ד דהתורה לא הקפידה כ"א אתביעת קטן מדנקט התנא אין נשבעין על טענת קטן א"כ בטענה תליא מילת' וגזירת הכתוב הוא דבעינן תביעת גדול וקאי מעוטא דאיש אטענה כי יתן מי שהוא עכשיו איש בשעת טענה כמו שפי' רש"י ז"ל בהדיא בב"ק דף ק"ז אהא דקאמר אין לי אלא שנתנו כשהוא קטן:

ואין להקשות לפי דברי המקשן מנ"ל לתנא דאתביעה הקפידה תורה ולא אנתינה כיון דכי יתן איש כתיב י"ל דאה"נ דהוי קשי' ליה ומ"מ מאי הוי ליה למקשן למעבד כיון דלפי דבריו מוכח בדברי התנא מדלא הזכיר נתינת קטן כ"א התביעה דבטענה תליא מילת'. היה המקשן סובר דיש לו לתנא הוכחה בפסוק דבטענה תליא. ואפשר דהמקשן היה סבור דלאו מכי יתן דרשינן כ"א מעד האלקים יבא דבר שניהם דמשמע שיהא התובע והנתבע ע"כ גדול הוא דקטן