מגיני שלמה קיט

אבל יש לתמוה דהא מסיק לקמן ריש פ"ב דגם ר"י אית ליה מגו היכא דאין שור שחוט לפניך א"כ אף באומרת שנבעלה לכשר לה תהא נאמנת במגו דלא נבעלה לפי' ר"י ז"ל דפי' דגבי בתולים כיון דאין לה בתולים ואינה יכולה למימר בתולה אני כמו שור שחוט שאין יכול לומר חי אני ולהכי בין אומרת נאנסתי ובין אומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא משא"כ הכא אם אומרת לא נבעלתי ס"ל לר"י דמהימנ' א"כ יש לה מגו דלא נבעלתי מעולם כמו לא היתה של אביך מעולם א"כ ע"כ צ"ל דגם הכא שור שחוט לפניך דאינה יכולה לומר לא נבעלתי דאין אפטרופס כו' א"כ מוכח להדיא דלא מהימנא ויש לומר בדוחק דס"ל כרש"י ז"ל דפי' שור שחוט ומטעם זה תובעו וגם הכא היחוד עושה שאנו שואלין אותה מה טיבו של אותו האיש דהוי כתביעה דהתם ואז אמרינן דלמא לא מסקי אדעת' טענה מעולה מזה או אערומי קא מיערמא וס"ל לרשב"א ז"ל כרש"י ז"ל בחדא בהא מלת' ופליג עליה במאי דמשמע מדבריו דאפי' בלא זה דלימא דלא כר"י מודה ר"י דלא מהימנ' וכן משמע מדבריו בכל הסוגי' ואל אלקים יודע כי אח"כ מצאתי כעין דברים אלו בתו' ד"ה השבתנו וכוונתי ת"ל לדבריהם ומ"מ תימא גדול' כי ראיתי ברשב"ם ז"ל בעצמו שנדחק לפרש כך ועליו הקשתי קושי' גדולה דלקמן פי' הוא ז"ל בהדי' דלא כרש"י ז"ל וא"כ נוכל לומר דלקמן לר"ג קאי אבל לר"י גם בלא נבעלתי אינה נאמנת כדאמרינן לפי האמת אבב' דנאנסתי:

אבל מה שהביא הרשב"א ז"ל ראיה מפ"ב דקאמר מגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי וכו' דמיירי שאומרת שנבעלה. ולעד"נ דיש לתרץ היטב דודאי ר"י אוסר אפילו בלא ראיה כדמשמע לישנא הרי זו בחזקת בעולה דמשמע דאנן מחזקינן לה בבעולה ור"ג אפילו באומרת נבעלתי מכשיר כדפירש רש"י ז"ל בהדי' ד"ה ולזו אין עדים וא"כ לקמן קאמר אמאי דקאמר ליה ר"י לר"ג במגו דהתם פליגנ' עלך ומאי מגו יש לר"ג דקאמר דלזעירי אי מיגו דלא נבעלתי דהיא טענה מעולה ואר"ג קאי אבל לר"י ליכא מגו דהוי שור שחוט לפניך דס"ל דגם בלא נבעלתי לא מהימנ' וכן צ"ל ע"כ לשיטת ר"י בעל התוס' מאי דקאמר הניחא למ"ד מאי מדברת נסתרה דמגו וכו' ומאי ניחות' א"כ למה פליג ר"י אר"ג התם והכא מודה אלא על כרחך התם ליכא מיגו לר"י דגם בלא נבעלתי לא מהימנ' כמו שמשני בתר הכי שור שחוט וכו' וכנ"ל אף שיש לתרץ דלכתחילה לא אסיק אדעתיה קושי' זו מ"מ נראה שזה נשאר לזעירי גם לפי האמת עוד נ"ל אף אם קאי גם אר' יושיע מ"מ לא קשה מידי דהתם קאמר המקשן הכי אם ומודה ר"י קאי אהאי בבא על כרחך צריכין אנו לפרש דר"י לא אמר כ"א במודה שנבעלה דאל"כ ליכ' מגו. אבל לפי האמת ומודה ר"י אבב' דריש' קאי א"כ ר"י אפילו בלא מודה נמי אמר וגם הסוגי' דהכ' קאי לפי האמת דלא נצטרך לדחוק דר"י דוק' אמודה קאי דאין זה ניכר בדבריו כלל כנ"ל ברור:

ומ"מ יש כאן תשובה אבעל ת"ה סימן הנ"ל דס"ל דגם לשיטת הרשב"א ז"ל דס"ל דגמרת נדרים אינה מיירי באומרת טמאה אני אינה נאמנת מטעם דנראים הדברים אמת רק מטעם דשויה אנפשיה חתיכה דאיסור' ע"ש בדבריו וגדולה מזאת משמע מדבריו דאפילו גבי נואף דאיכ' יותר רגלים לדבר וכן במעשה שבאה לפנים היה רגלים לדבר ואפ"ה התיר הכל מחמת הבנין שבנה על יסוד זה דלא אסרו התוספות באומרת טמאה ואיכ' רגלים לדבר כ"א מטעם דשויה נפשה וכו' לא מטעם דנראים הדברים אמת. וא"כ הרשב"א ז"ל עצמו בדבור זה סותר הכל דהא הקשה ז"ל דלמ' שאני הכ' דהיא אומר' שנבעלה והכ' לא שייך כלל טעם דשויה נפשה וכו' דהא אומרת לכשר נבעלתי א"כ גם גבי אשת איש אי לאו טעם דשוויה נפשה היתה מותרת אף במודה שנבעלה וי"ל דודאי א"א מותרת אי לאו טעם דשווייה נפשה דשם אין נראין הדברים אמת דשמא עיניה נתנה באחר ולכן אינה אסור' כ"א מטעם דשויא נפשה כיון דאיכ' רגלים לדבר אף דלא נוכל לאסור מטעם דנראים הדברים אמת דאיכ' למימר עיניה נתנה וכו' מ"מ לא שייך למימר כדאמרינן גבי שאר נשים דלא אסרינן להו מטעם דשויה נפשה משום דרוב נשים משקרות בענין כזה כדכתבו התוספות פרק אעפ"י דכאן קרוב הדבר שאינה משקרת כיון דאיכא רגלים ויצתה מכלל רוב משא"כ הכא גבי פנויה דליכא טעמא דעיניה נתנה באחר א"כ כיון דאיכא יחוד והיא מודה ג"כ נראין הדברים שהוא אמת ואסורה בלא טעם דשויה נפשה ובזה מיושב גם כן קושיא הראשונה שהקשיתי על בעל ת"ה דמאי מקשה הרשב"א הלא גם אין אוסרים מיירי במודה די"ל דמקשי שפיר דאף דגבי א"א אין אוסרין במודה היינו דשמא עיניה נתנה וכו'. משא"כ הכא וא"כ אף דלפי האמת ס"ל להרשב"א דגם א"א אסורה במודה מטעם דשויא נפשה וכו' וגמרת נדרים מיירי באינה מודה מ"מ כיון דקושי' הרשב"א ז"ל ופרוקא צריכינן גם לשיטת:

ר"י וכדכתבתי נוכל שפיר לומר דדבור שאחר זה הוא לשיטת ר"י וכנ"ל ואינו סותר הדבור הראשון דגם הוא היה גם לשיטת ר"י וק"ל נ"ל ודוק:

דף י"ד ד"ה אלמנת עיסה אף כי היה אפשר לישב דברי רש"י ז"ל בדוחק לא רציתי להכניס ראשי כי דברי ר"י וריב"א ז"ל מיוסדים על אדני פז וכן הביא בערוך בשם הגאון הגדול רבינו האי זצק"ל:

ע"ב ד"ה ממזר צוח תימא דהל"ל כו' נ"ל לישב דר"י לא קאמר דממזר שותק איכא בינייהו דאדרבה נראה מדברי ר"ש בן אלעזר דפוסל אפי' ממזר שותק אלא דקאמר ליה לת"ק דר"מ דאי שמיע לך אבל לדידיה לא שמיע ליה מר"מ דשתוקי כשר כלל תדע מדקאמר ר"ש ב"א איזהו אלמנת עיסה שנטמע בה ספק חלל כו' שפירושו דידעינן בוודאי שהוא ספק חלל וכדפי' רש"י ז"ל וקשה והלא איכא גם שתוק ממזר דהוי רבות' טפי ואפי' לפי' התוס' דמשמע בדבור שאחר זה שהם מפרשים ספק חלל כחלל צוח מ"מ שתוק ממזר הוי רבותא טפי ואפי' נאמר דלא זו אף זו קתני מ"מ איך אמר איזוהי אלמנת עיסה כו' כיון שגם ש"מ כשר אלא ע"כ רשב"א ה"ק לדידי לא שמיע לי כלל מר"מ דהוי אלמנת עיסה כ"א ספק חלל דמינה משמע דכל השתוקין וכן ממזר צוח הוי פסול אבל לדידך דשמיע לך שתוקי כשר ודאי אפכא שמעת דיותר סברא לפסול שתוק חלל משתוק ממזר דמכירין ישראל כו' וזהו לשון התלמוד אי שמיע לך דלכאורה הוא מיותר. גם:

אינו נכון דזה הלשון משמע דלא ברירא ליה לרשב"א דשמיע' ליה שתיקה כלל ולשיטת התוס' אינו כן אלא ע"כ כדפירשתי ובזה מיושב ג"כ קושית התוספות בדבור שאחר זה שהקשו ממזר צוח מנ"ל ולדידי ניחא כיון דרשב"א קאמר דלא שמיע ליה מר"מ דכשר כ"א בספק חלל אבל שאר הדברים כולם פסולין אלא שהוציא שתוק ממזר במה דאמר מכירין ישראל לומר דאם שמיע לך הכי שמיע לך אבל ממזר צוח דלא הוציא בדבריו ולא הודה כלל דשמיע ליה מר"מ שיהא כשר נשאר בכלל הראשון שהוא פסול וא"כ דרשב"א לא קאמר בהדיא שהוא כשר ואדרבה לפי קבלתו מר"מ היה פסול אלא דקאמר לת"ק אי שמיע לך הכי שמיע לך משום הכי לא קאמר ר"י דממזר שותק איכא בינייהו ואע"ג דאח"כ קאמר הא רשב"א אליבא דר"מ לאו דרשב"א הכי שמיע ליה מר"מ אלא ר"ל פירושו' דר"י ס"ל כשיטת רשב"א דאמר דאי שמיע הכי שמיע ליה אלמא שיש סברא טפי בש"מ מש"ח ועוד דאף אם מבריית' אחרית' מוכח הדבר מ"מ ר"י קמפרש בריית' קמייתא ומינה לא שמעינן דברירא ליה לרשב"א דשתוק ממזר כשר:

דף ט"ו ד"ה פרט לזורק תימא כו' כבר תרצו קושיא זו בב"ק פ' ד' וה' ופ' הנשרפין וכיון שהניחו פה תימא ליתן לענ"ד גם לנו רשות לתרץ דלענד"ן דר"ש מוכח ממילא כיון דס"ל דאינו חייב עד שיאמר לפלוני אני מכוין כדאיתא פ' הנשרפים א"כ אם היה ישראל א' בין תשעה כותים