מגיני שלמה יא

בכולי שמעתת' נ"ל דלשיטת רש"י הוי פירושו הכא דקאמר התלמוד דאין חמץ דאורייתא ומזה ימשך דבדרבנן לא מחמרינן ובזה מיושב מה שהקשו על רש"י בדבור שאחר זה:

שם ד"ה חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה פ"ה שיביא סלעים כו' ובחנם פי' כן וריב"א הקשה לפירש"י כו' לע"ד לא הבנתי קושיא זו דאדרבה קושית ריב"א ז"ל היא הכריחה לרש"י ז"ל לפרש כן משום דקשיא ליה אי ס"ד כפי' התו' ז"ל דמנייהו גופייהו הוא מ"ה א"א דהא רש"י מפרש פ' הזהב דף נ"ו דכסף אכסף לא מחללינן אפילו מדוחק דאין דרך חלול בכך וכן משמע שהסכימו עמו התו' דף מ"ה וא"כ ה"ה נחשת כיון דהטעם דאין דרך חלול במטבעות שוין א"כ א"ש ולכך פי' רש"י דמיירי הכא שהמנה של מעשר היו מעות ומחללין אותו על כסף דזהו החלול בכ"מ שמחללין מעות על כסף כדחנן שם הפורט סלע ממעות מעשר שני וכן בכמה דוכתי וכן משמע לישנא דרש"י שכתב ואומר כל מקום שישנן מעות מעשר שני מחוללין על הסלעים הללו הרי שדקדק וכתב גבי מעשר שני מעות ועל הכסף המחלל כתב על הסלעים א"כ מינייהו גופייהו א"א כיון דשוין הן ע"כ דאל"כ איך נתערבו וא"כ נתיישב גם קושיי' הריב"א דודאי מעות אסלעים מחללינן והתו' העתיקו לשון רש"י מ"ש מחוללין על המעות הללו ואפשר דמשום זה הקשו אבל לענ"ד גירסתינו ברש"י אין בה ספק:

שם ע"ב ד"ה ואם לא בדק וכו' וק' דלר"י קרי ליה בשעת הביעור ולמה שינה לשונו וכו' ולעד"נ דר"י קרי לי' שעת הביעור לאשמועינן רבותא דאפי' לדידיה שרי לבדוק כל שעה שש אפי' בסוף השעה ואי קרי ליה בתוך המועד ה"א דלא שרי אלא בתחילת שש שהוא מועד הביעור כדתנן שורפין בתחילת שש אבל כל שעה ששית לא שרי ר"י כיון דגזר דלמא אתי למיכל מיניה אע"ג דבתחילת שש נמי אסור למיכל ואפ"ה שרי לבדוק שאני התם דאיסורא דרבנן בעלמא והוי גזירה לגזירה אבל כל שעה שש אימא לא התיר שמא יבדוק בסוף שש ברגע האחרונה ותמשוך הבדיקה לתוך שעה ז' שהוא איסור דאורייתא ואתי למיכל מיניה ולכן לא התיר ר"י כ"א בתחילת שש שהוא רחוק עדיין מאיסורא דאורייתא להכי קרי ליה שעת הביעור שכל השעה מותר ולא גזרינן כולי האי אף דיש לחוש שמא ימשוך לא חיישינן כיון דאינה אלא גזירה דלמא אתי למיכל לא הוי רבות' כלל ולהכי קרי ליה כפשטא תוך המועד כאלו אמר בזמנו ואדרבה לרבנן הוי איפכ' רבותא דאע"ג דלא גזרי מ"מ לכתחילה יהדר לבדוק כשיגיע מועדו מיד אם אפשר לו לבדוק בתחילת שש יהדר לבדוק מיד דזריזין מקדימין:

פרק כל שעה דף כ"ב ד"ה חולין שנשחטו בעזרה ל"ד עד תימא לרשב"א דבת"כ כו' ולעד"ן דלא קשיא ר"ל דאסמכת' בעלמא היא כמו שתירצו התוס' ז"ל בכמה דוכתי ואע"ג דאינך דרשי הוי דרשות גמורות מ"מ זו אסמכת' היא דכה"ג מצינו פרק כל הבשר דף קי"ב ד"ה ורוטבן דכתבו התוס' דעיקר קרא לצירן ושאר הוי אסמכת' והביאו ראיה על זה דף כ"ד ובלאו הכי לא ידעתי מאי קשיא דמאן לימא לן דמתרצת' היא דהא לקמן משמע דמכי קודש הן יליף ר"א דכל שבקודש פסול כדפי' רש"י ז"ל ואפי' נאמר דתרתי ש"מ דהא דר"א נפקא מכי קדש ודרשא דת"כ מהן מ"מ הא לקמן דאמר יכול יהיו כל אסורים בשריפה וממעט מהנותר ובת"כ ממעט מקדש הן ואע"ג דלענין חטאת העוף ספק ואשם תלוי לא קשי' מידי די"ל כמ"ש התוספות לקמן דף כ"ז וכ"כ גבי חמץ דס"ד דלא אימעט מהנותר כיון דדמי להנותר בבל תותירו מ"מ חולין בעזרה לא ידעתי שום דמיון לנותר לא בכרת ולא בבל תותי' א"כ אימעט מהנותר ע"כ נראה דאין לסמוך על שום בריית' שלא נזכרה בגמ' דידן:

שם ע"ב ד"ה לכם למ"ל הקשה הר"י מקורבל כו' כבר קדמני החכם מהרש"א ז"ל ויישב יפה קושיתו ודברי החכם מהרש"א ז"ל אינם מובנים כלל וראיתי לכתוב תירוץ מהרש"ל בביאור קצת כי גם אני השגתי החסרון טרם שעיינתי בספרו כי קושיי' הר"י ז"ל לאו קושי' בודאי אלא אי לא כתיב אלא תרי ערלים ולכם ע"כ לכם לנטוע אתא כמ"ש אבל הדלקה לא הוי אתי' דליכא קרא להדלקה דתרי ערלים אתי להנאה וצביעה וכ"ח לא לכתוב כ"א לא יאכל וחד ערלים דנפק' הנאה מלא יאכל וצביעה מערלים הא ליתא דאי לא כתיב אלא חד ערלים הוי מוקמינן ליה לאיסור הנאה לחוד ולא לצביעה וכ"ת לכתוב לא יאכל לחוד ה"א דגם הנאה שרי מלכם ולא הוי מוקמינן לנטוע דע"כ לא מוקמינן לכם לנטוע אלא היכ' דמוכח כגון אי הוי כתיבי תרי ערלים או חד ערל אבל אי לא הוי כתיב לגמרי הוה מוקמינן למישרי הנאה וא"כ מאי כתב החכם מהרש"א דמ"מ השת' דכתיבי הרי תרי קראי איכא דלכם לנטוע אתי כו' ע"כ צריך לפרש דבריו דס"ל כיון דלכם איכא תרי קראי מלבד לא יאכל וא"כ איכ' ג' קראי לצביעה ולהנאה ולהדלקה וזה אינו כיון דמוכרח הכתוב לכתוב לכם לנטוע א"כ אי לא כתיב אלא לא יאכל ולכם הוי שרי גם הנאה א"כ מוכרח הכתוב למיכתב ערלים להנאה א"כ זה לא הוי אלא חד קרא כיון דמאכילה לא נפקא ליכא יתור לצביעה כלל וכן אי הוי כתיב תרי ערלים לא הוו כולהו כ"א תרי קראי מהאי טעמ' ופשוט הוא וסוגי' זו נהוגה בכמה מקומות בתלמוד:

ומה שהקשה מהרש"ל עצמו דלחזקי' קשה דלדידיה א"א לומר דלכם להיתר הנאה אתי דא"כ למה שינה וכתב לא יאכל ולדידי גם זה לא קשי' דגם בערלה שייך לחלק בין לכתחילה לבדיעבד כדמחלק לקמן גבי שתי' דהא גבי ערלה ק"ל דאפילו בדיעבד אסור וכן התנור וא"כ אי לא כתיב אלא לא יאכל ולכם ה"א דלא יאכל הוי לכתחילה ולכם לדיעבד אתי:

ועי"ל דהא חזקיה לר' יודא קאי כמ"ש התו' לעיל וכן לקמן מסקינן דחזקיה ור"א אליבא דר"י פליגי וא"כ איכא לשנויי לחזקיה כדמשני גבי שרצים לקמן דחזקי' טעמיה דידיה נמי מהכא דהא ר"י ס"ל דשני כתובים הבאים כא' מלמדין כדאמרינן ס"פ ד' מיתות וכדאיתא לקמן דף כ"ו וא"כ איכתיבי תרי קראי להא דרשא כדאמרינן ס"פ כל הבשר אמר קרא גדי עזים כאן גדי עזים אבל כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע ופריך ולילף מיניה ומשני כתיב קרא אחרינ' ואת עורות גדיי העזים ופריך ולילף מיניה ומשני ה"ל ב"כ הבאים כא' הניח' למ"ד אין מלמדים כו' הרי דלמ"ד מלמדים ילפינן מתרוייהו א"כ ה"נ לחזקיה אי לאו ג' ערלים ה"א דהדלקה שרי' כמ"ש לעיל ואי הוי כתיב לא יאכל ולכם ה"א דשרי' בהנאה מאי אמרת לכתוב לא יאכל ולא בעי לכם י"ל דכתביה למילף בעלמא דאע"ג דנפק' לן משרצים מ"מ גם הא קרא כתבי' להכי דתרי כתובים מלמדים ואע"ג דהתם מלמדים איפכא מהכא מ"מ ע"כ צריך לחלק ביניהם דאלת"ה תקשה לחזקיה איך יליף משרצים לחודייהו אימא אדרבא דנילף מינייהו כי היכי דהתם הוי אכילה ולא הנאה בכל דוכתי אלא ע"כ צ"ל דלא יאכל לחודה משמע אכילה וא"כ לא איצטרך למילף הא משרצים אבל גדי אפשר דהוינן מפרשינן אפילו פרה בלא עזים:

ועי"ל ליישב סוגי' דהכא כסוגי' דהתם ובזה יתיישב גם קושיי' התו' שהקשו לר"י הגלילי גבי חמץ דנכתוב לא יאכל ולא בעי לך די"ל דאדרבה איפכא דאי לא כתיב אלא בשרצים ה"א אדרבה נילוף מינייהו כמו גבי גדי עזים וכן אי כתיב גבי ערלה נמי הוי ילפינן מנייהו דלר"י ילפינן מתרי כתובים דלכן כתיב לך דר"ל תלתא כתובים דלכ"ע אין מלמדין כדאיתא פ"ק דקידושין. מיהו לא יתכן תירוץ זה לר' יודא דס"ל דחמץ אסור בהנאה וא"כ ע"כ לא דריש לך שלך יהא כדאית' לקמן ע"כ נר' כמ"ש לעיל אלא שאפשר לומר