מגיני שלמה קיח

דגם רבי יהושע אית ליה מגו אלא דהכא לית ליה מגו דהוי שור שחוט לפניך וא"כ פריך כיון דאין אוסרין על יחוד א"כ לא (מחזקינן לה כנבעלת ואפי' ספקא ליכא דאי הוי ספיק' ס"ל דהיתה אסורה מספק וא"כ אמאי פסיל לה ר"י במתני' תהא נאמנת במגו כיון דאין ש"ש לפניך דלא דמי לראוה מעוברת דנבעלה וודאי ואם לא מצאו לה בתולים דזה הוי שור שחוט לפניך והבתולים השיאוה לתובעה והחזיקו הספק אבל הכא מהי תיתי לתובעה ולשאלה מה טיבו של איש זה אם הוא כשר או פסול כיון דלא מחזקינן לה דנבעלה לו אלא דמלקין אותה דלא תרגיל ליחד שמא תבא לידי איסור ואצ"ל לפי' ר"י ז"ל לקמן גבי שור שחוט ע"ש דפשיט' דליכ' למימר כאן כיון דלא מחזקינן לה כבעולה יכולה למימר לא נבעלתי מעולם דאע"ג דאין יכולה לומר לא נתיחדתי אין היחוד כלום וזהו לשון רש"י ז"ל שכתב ד"ה לימא דלא כר"י דמשום יחוד מחזיק לה ר"י כנבעלת. דלכאורה דבריו מיותרין דהא הקושי' היא כפשטה דר"י אוסרה מחמת יחוד ושם אין אוסרין ואע"ג דיש לישב בע"א דק' ליה לפי שיטתו דקאי רב אאשת איש מאי מקשה דלמא לאסור על בעלה שאני משא"כ לאסור פנויה לכהונה ולכן פי' כיון דמחזיק לה בנבעלת מ"ש האי מהאי מ"מ נראה שכוונתו כמ"ש. ולפי דרכו א"ש מה שהקשו בתו' ד"ה השבתנו על המעוברת דלפי ע"ד הוא כפשוטו ואין בו דוחק כלל דר"י מחזיקה בנבעלת לענין דמקרי שור שחוט כיון דאין אפטרופוס לעריות ה"ל לענין זה כאלו ראינוה שנבעלה וה"פ דר"י קאמר אי אתם מודים כו' כי היכי דהתם הוי חדא ספיק' אם נבעלה אם לאו ואסורה ה"נ בחדא ספיק' דהיינו היכא שהיא מודה שנבעלה תיתסר בחדא ואין כוונת ר"י לדמות לגמרי לשבויה דאפי' אמרה לא נבעלתי תיתסר. דזה לא דמי. דהתם חדא ספיק' הכא תרתי אך על חדא ספיק' מדמי ותרצו דהתם יש עדים ומחזקינן לה בנבעלה הלכך כיון דרגלים לדבר אסורה מספקא משא"כ הכא לא מחזקינן לה בנבעלה כלל וליכ' שור שחוט ואפי' לדידיה נאמנת במגו דמהי תיתי לחזקה בבעולה וקאמר ר"י דלא כו' והשיבו מה תשיבנו על המדברת וקאמר דהיינו שבויה דהיחוד הוא כמו שבויה דהתם והוי שור שחוט וליכא מגו ולא נשאר כ"א ספק ואסורה כמו התם והיינו דקאמר מדברת היינו שבוייה וקאמר התם רוב גוים כו' והוי השביה חזקה לבעילה משא"כ הכא מהי תיתי לחזקה וקאמר ה"נ אין אפטרופוס כו' וכל האי משא ומתן הוא לדבריו דר"י דלדידהו אמרינן מגו אפי' אי הוי ש"ש לפניך ואפי' בלא מגו ואע"ג דפירוש זה הוי מעין פי' ר"י ז"ל מ"מ הוספנו קצת ובזה מיושב גם קושיא שהקשו ד"ה רב אסי כו' דר"א לא ס"ל דמעלה עשו ביוחסין ולא הוי חזקה לבעילה וליכ' ש"ש ובהא מודה ר"י דהוי מגו ובלאו הכי קושי' שהקשו התוס' ד"ה רב אסי צע"ג דכי לית ליה לר"י מגו היכא דאיכא חזקה דממונא דאמרינן אוקי ממונ' בח"מ אבל בלא חזקת ממון מודה ר"י דאמרינן מגו וכה"ג אמרינן בהדיא לקמן פ' המדיר דף ע"ה לענין חזקת הגוף דכי לא אזיל ר"י בתר חזקת הגוף היכא דאיכ' ח"מ כו' א"כ ה"ה לענין מגו ע"ז נ"ל לתרץ דלעולם ס"ל לר"י דאפי' אמרה לא נבעלתי לא מהימנא מטעם שכתבו התוס' דהוי כוודאי נבעלה כיון דאין אפטרופוס לעריו' ומאי דאמרינן בפ"ב מגו היינו דלא נבעלתי הוי טענה מעולה ביותר דאינה מודה ברצון שנבעלה מאחר אע"גב דכשר הוא מ"מ עבדה איסור' ואפי' באונס אינה מודה ברצון כמ"ש התו' דף ט' ד"ה לא דקא טעין וא"כ אע"ג דלא מהימנא מ"מ מיגו איכ' מחמת טענה מעולה וכמ"ש התוס' לפני זה ד"ה ור"א וא"כ לקמן פ"ב אין כוונת התלמוד דר"י מיירי דוק' בנבעלת אלא מיירי בתרווייהו והתלמוד שקיל וטרי אמאי דקאמר ר"י לר"ג דבמיגו דהתם פליגנ' עליך מאי מגו איכא בפרק' קמא אי לימא הא מיגו דר"י ור"ג פליגי גם בנבעלת ור"י ס"ל אף אם טוענת נבעלתי לכשר לא מהימנ' אע"ג דאית לה מיגו דטענה מעולה ולעולם ר"י ס"ל דלא נבעלתי נמי לא מהימנ' דומיא ממש לפלוגתא דמשארסתני נאנסתי וכמ"ש התוס' והשת' א"ש כולה סוגיא דלקמן דמשמע מבואר דמדמי ר"י מדברת לשבויה כמו דהתם לא מהימנא לומר טהורה אני ולא נבעלתי ה"נ כן וכולה סוגיא. והא דפריך לקמן ותיפוק ליה דהתם רוב פסולין אצלה והכא רוב כשירים אצלה ומאי קושי' והא משא ומתן שלהם קאי אי נבעלה כלל אי לאו. לאו קושיא היא. דה"פ אפי' אי נבעלה מה בכך ניזל בתר רובא דר"י אית ליה תרתי דביחוד היא כחזקת בעולה ולפסול וק"ל:

ד"ה ואין אוסרין על היחוד וכו' תימא לרשב"א דלזעירי נמי דאמר נסתרה מיירי שהיא מודה וכו' נראה מדבריהם דגם רב דאמר ואין אוסרין על היחוד מיירי דוקא שהיא אומרת טהורה אני או שותקת אבל אם אומרת טמאה אני אסורה דאע"ג דסוף נדרים אמרו דהאומרת טמאה אני אינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר היינו בלא יחוד אבל עם יחוד אסורה דהוי כמו רגלים לדבר כיון שנתייחדה דאל"כ מאי מקשה הרשב"א ז"ל הלא אין אוסרין על היחוד אף אם היא מודה ושמא י"ל דהתוס' מקשין מנ"ל למקשן להקשות דלמא מיירי רב באינה מודה ומנ"ל להשוות הנושאים דלמא אף דאין אוסרין על היחוד לחודיה מ"מ היכא דגם היא מודה לזה אין למקשן ראיה מדברי רב וזו תשובה על הרב בת"ה ז"ל בכתביו סי' רכ"ב שכתב דהתו' בדבור שאחר דבור המתחיל מעלה עשו וכו' שמקשין מגמרת נדרים דמשמע התם דאי לאו טעמא דניח' ליה דלימות היתה אסורה מחמת יחוד ופי' הוא ז"ל דבריהם לחד שינוי' דס"ל לתוס' דבנדרים מיירי באומרת טמאה אני ואפ"ה מקשי התוס' שפיר דס"ל דגם רב מיירי דאין אוסרין אפי' אם היא מודה מדלא מפליג רב בין אוסרין לאוסרין רק בין מלקין לאוסרין עכ"ל ע"ש וזה סותר לגמרי דברי התוס' לפני זה שהקשו דהא ר' יהושוע מיירי דהיא מודה ומאי קושי' דהא גם רב מיירי במודה ואפ"ה אין אוסרין והא ליכ' לתרוצי כדכתבתי דמנ"ל להקשות דהא הרב מוכיח מדברי רב מדלא מפליג בין אסורין דמיירי אפי' במודה ואף אם נאמר דדברי התוס' בד"ה אין אוסרין הם דברי רשב"א ז"ל משנ"ץ דלא ס"ל דגמרת נדרים מיירי בטמאה אני כדכתב הרב ז"ל בעל ת"ה עצמו ע"ש וס"ל דבאומרת טמאה אני אפי' ביחוד לחודה עם איש שאינו נואף אסורה ורב מיירי באונס מודה והתו' בדבור שאחר זה הם דברי ר"י וס"ל דגם במודה אינה אסורה ביחוד רק דוקא עם נואף מ"מ דוחק גדול בעיני דשני דיבורי' הסמוכי' זו לזו יהיו סותרים זה את זה ועוד דגם בדיבור שלפני זה משמע דלא הרשב"א ז"ל בלחודיה הוא רק שהוא הקשה ולכך נראה הוא אחר לא הוא בעצמו ומשמע שהוא ר"י בעל התוס' לכך נראה דהתו' דכאן לא ס"ל דגמרת נדרים מיירי במודה דבמודה הוי אסורה אי לאו טעמא דניח' ליה דלימות אפי' אינו נואף או כדפירשתי דמקשה מנלן להקשות מדברי רב דמדברי רב אין שום הוכחה ע"ז. וק"ל:

אבל מ"מ יש לתמוה הרבה על דברי הרשב"א ז"ל שהקשה קושיא זו וס"ל דר"י מיירי במודה אבל באינה מודה מודה ר"י דשריא וא"כ תימא דלקמן פריך ר"י לר"ג אי אתה מודה בשבוייה שנשבית ויש לה עדים שנשבי' והיא אומרת טהורה אני שאינה נאמנת ולקשי לנפשיה לסברתו שהוא מדמה מדבר' לשבויה א"כ למה ס"ל דבאומרת שלא נבעלה מותרת מ"ש משבויה דאף באומרת טהורה אני אינה נאמנ' דהא ר"י מדמה יחוד לשבויה דאין אפטרופס וכו' ואף אם נדחק ונאמר דגם ר"י מודה דאין סברת אפטרופס שקולה כסברת רוב גוים וכו' אלא דפריך לר"ג דאם סברת רוב גוים מהני לאוסרה אפי' באומרת טהורה אני ליהני לי' סברת אין אפטרופס לפחות כשהיא מודה אף שהלשון אינו סובל זה כלל דהא השיב ר"י דמדברת היינו שבויה משמע דהוא הוא עצמו מ"מ נסבול זה הדוחק: