מגיני שלמה קיג

דכאן לא היה עשוי בידי אדם ואפשר דרש"י נקט השיעור היותר גדול ר"ל שאפי' אם היה שלא בידי אדם וצריך שיעור גדול צ"ל דהיה ג"כ בכאן בשיעור זה ומ"מ לדברי רש"י קושיא זו במקומה עומדת שהרי מלא מקדח הוא כראש של כל אדם והוא יותר מטפח ואלמלא דברי רש"י הייתי אומר דמכח ההלכה מוכח שהיה חלון העשוי לתשמיש דהא שנינו שם באהלות והביאה הרמב"ם פי"ד דחלון שהוא גלוי לאויר הוי חלון העשוי לאורה ואם בנה בית חוצה לה הוי חלון העשוי לתשמיש וא"כ ה"נ כיון דהגיגית מונחת ע"ג אינו גלוי לאויר והוי עשוי לתשמיש ויש לתרץ דבנה בית שאני דהוי אהל קבוע אבל גיגית מיירי שלא בטלה ואהל לפי שעה אינו מבטל תורת מאור כמ"ש רבינו שמשון ז"ל פי"ד דאהלות מתני' ב' ודוק:

מסכת כתובות דף ג' ע"ב ד"ה אי דאתי וחליף כו' הקשו על רש"י ז"ל דאין משני כלום דאכתי ליעכב חדש או חדשים עד שילך ע"כ אף דיכילנא לשנויי דכולי האי לא פריך לבטל פריה ורביה משום תקנתא דשקדו כ"א זמן קצר לדחות פעם א' מיהו שנויא דחיק' לא משנינן דא"כ נתת דבריך לשיעורין דמה לי פעם א' או ב' פעמים ואי אמרת ה"נ ב' פעמים נימא גם ג' פעמים וק"ל:

ועוד מנ"ל למקשן דלמא לא רצו לבטל פריה ורביה כלל משום תקנתא זו לכך נראה דהמקשן פריך כיון דחזינן דבטלו פריה ורביה שבוע א' משום האי תקנתא דהא חזינן לעיל דקאמר הגיע זמן בא' בשבת דחינן לה ליום ד' וא"כ פשיטא אם הגיע זמן ביום ה' דחינן ליום ד' שאחריו דהאי א' בשבת לרבותא קתני לה דאע"ג דליכא למיחש ביה לאקרורי דעתא ואצ"ל בימים אחרי' דאיכא למיחש לאיסור ובלתי ספק דחינן ליום ד' לא ליום א' משום תקנתא דשקדו א"כ כיון דהאי תקנתא עושה שמתאחרת הפריה ורביה שבוע שלימה ה"נ נעביד הכא אע"ג דאיכא למדחי דהתם אין תקנתא דשקדו דוחה כ"א ג' ימים דמאי דדחינן לה מיום ה' עד יום א' הוא משום טענת בתולים משא"כ הכא דחינן הכל משום שקדו אין נראה ליה לחלק בכך דאי לאו דחששא אלימתא היא לא היו מאחרין כ"כ לבטל פריה ורביה שבוע שלימה אפילו להשלים וק"ל. גם אין לדחות דמ"מ הכא דחינן יום א' טפי מיום ד' נגד יום ד' ביום א' וודאי אין קפידא ועוד דגם הכא נ"ל דאפשר לאנסובי בליל ד' דיום הרביעי לאו דווקא יום דה"ה הלילה הולכת אחר היום וכן משמע קצת לקמן פ' נערה דפריך אימא דמסר לה לחופה בלילה ויש לדחות דהתם אדאוריית' קאי דלא הוי האי תקנתא דיום ד' ומ"מ אין נראה לחלק וא"כ פריך המקשן דווקא אזמן זה אבל יותר לא מצינו לדחות ולבטל פריה ורביה נ"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא פ"י דהלכ' אישות דאם הגיע הזמן בע"ש דחינן לה ואינו מעלה לה מזונות מפני שאינו יכול לכנוס ופי' הרב המגיד עד יום ד' ופשוט הוא:

דף ד' ד"ה אבל כו' דכל אותן הימים משמע אפילו בשבת נראה לי לישב דבמ"ק פריך נימא כתנאי אי אבילות נוהג בשבת או לאו וקאי אדברים שבצנעה כדמוכח התם בסוגיא וכ"פ התוספת ז"ל שם בהדיא וא"כ אף דדחי תלמודא התם דלא פליגי תנאי בהכי מ"מ י"ל דרב ושמואל ס"ל דפליגי בהכי ומוקי ברייתא דהכא כת"ק דרשב"ג דס"ל דיש אבלות בשבת ומאי דקאמר מסייע לר"י היינו דלרב ושמואל אתי כתנאי ולר"י אתיא כפשטיה ונראין טפי דברי ר"י כיון דאיכא למדחי דלא פליגי תנאי בהכי דע"כ גם לדברי התוס' צ"ל הכי דהא ס"ל דרב ושמואל מפלגי בין חתן למועד א"כ מאי סייעתא לרבי יוחנן אלא על כרחך ס"ל דמ"מ נראין דברי רבי יוחנן טפי ה"נ כן. ואם כן אף דלא קאמר תלמוד' לרב ושמואל ודאי תנאי היא כדקאמר בכל דוכת' לא קשה מידי. דהאי דקאמר תלמודא מסייע לרבי יוחנן הוי פירושו כן ולא נחית תלמודא להכי כיון דס"ל לרבי יוחנן דהכי הלכתא כדכתבי התוס' ובכמה דוכתי מצי תלמודא למימר כן ולא קאמר. עי"ל דע"כ נוהג שבעת ימי אבלות דקתני הוא לבר משבת דהא גם אדברים שבפרהסיא קאי ובדברים שבפרהסיא כ"ע לא פליגי ואפי' את"ל דז' ימי אבלות אין שוי' אלא דבחול נוהג בפרהסי' ובשבת בצנעה ומקרי מ"מ ז' י"א כיון שנוהג עכ"פ בכולן אבלות והתו' מקשים גם מהא מ"מ קשה וכי פליגי רב ושמואל אכל המשניות וברייתות דתנן, בהם שבעת י"א במ"ק אמרינן הקובר את מתו ז' ימים קודם, הרגל בטלה הימנו גזרת ז' וכמה ברייתות רבו מספר וא"כ היו יכולים להקשות מכמה דוכתי וכל התלמוד מלא מזה יתיב שבעה ושלשים אלא דקרי בכל דוכתי שבעת ימי אבלות דהשבת עולה ומשלים ביניהם א"כ י"ל אף דשבעת ימי המשתה היינו עם שבת יש לחלק דבז' ימי המשתה כיון דגם רב ושמואל מודו דנוהג בהם דברים שבצנעה, דמפלגי בין חתן למועד א"כ אפשר דס"ל דגם בשבת לא תישן אשתו עמו דכיון דבשאר ימים יפרישו ביניהם ובשבת תישן עמו. יהיה היכר בדבר שמה שבשאר ימים אינה ישנה עמו שהוא משום אבילות ולא הוי דברים שבצנעה ולכך לא חלקו בין הימים דלא להוי היכר. והז' ימי אבילות כבר פירשתי דע"כ הם בלא שבת א"כ שפיר קתני וכל אותן הימים דהיינו בז' ימי המשתה שלמים וז' ימי אבילות הוא בלא שבת וק"ל עי"ל כיון דהוכחתי דז' ימי אבילות הוי בלא שבת א"כ מז' ימי המשתה לא ק' מידי דדלמא מאי דקתני וכל אותן הימים כו' דגם בז' ימי המשתה אסורה להתיחד לאו משום אבילות אלא משום דם בתולי' כדכתבי התוס' לעיל ד"ה בועל בעילת מצוה דאע"ג דאמר רב יוסף דבנידה אשתו ישנה עמו כשבעל לא מצינן לאותביה לר' ושמואל מר' יוסף דמימרא היא ומימרא לא ס"ל ואפי' אי סבירא להו דבבעל ישנה עמו היינו גבי אבילות דעלמא דחמירא אבל באבילות דהכא דאקילו רבנן וכן בנידה דקילא מאבילות כדס"ד דמקשן וכן משני רב אשי ס"ל דאפי' בבעל אסור גם ע"כ לומר דס"ל לרב ושמואל כר"י דבנידה דעלמא בעל שרי אלא בדם בתולים כיון דאקילו ביה רבנן לגמור ביאתו אסור להתיחד אפי' בעל כמ"ש רמ"ה ז"ל בשם הר"י בן מיגש ז"ל כמו שהביא הרא"ש ז"ל בשמ' ונהי דלית הלכתא הכי מ"מ ליכא לאותבינהו לרב ושמואל ומ"מ סייעת' מייתי לר' יוחנן שפיר מדקתני וכל הימי' משמע דכולהו הוי חד טעמא כדכתבי התו' לעיל אבל תיובתא לרב ושמואל ליכא ומ"ש הרא"ש ז"ל דע"כ ברייתא זו לא ס"ל כמשנה אחרונה דהחמירו בדם בתולים מדקתני וכן מי שפרסה אשתו נידה. לע"ד לאו קושיא היא לרב ושמואל דאיכא למימר דרישא מיירי בשעת חופה דאז יצרו תוקפו אפי' בעל משא"כ באשתו ישנה ה"א דשרי כיון שרגיל בה קמ"ל דאסור ומפרשי רב ושמואל דפירסה נידה מיירי באשתו ישנה לא בשעת חופה וכ"כ התוס' עצמן האי חלוק גם לר"י ואצ"ל לפי' האחרון שכתבתי בשם הר"י בן מיגש ז"ל א"ש דרישא מיירי אפי' בבעל וסיפא מיירי בלא בעל. ונוכל לומר עו' דאפי' אי רב ושמואל ס"ל דנידה אם בעל מותרת להתיחד דבאמת