מגיני שלמה קיד

קשה לומר דפליגי רב ושמואל אמאי דאמרינן בעלמא דנידה שרי ליחודי בהדי גברא מ"מ נוכל לומר דהיינו דווקא באשתו ישנה אבל בשעת חופה אפי' בעל יצרו תקפו וא"כ וכן מי שפרסה אשתו נידה קאי אשעת חופה כמו רישא ואפי' בעל וקושית הרא"ש ג"כ מיושבת דסד"א דווקא דם בתולים דקילי אסרי רבנן להתיחד משא"כ נידה גמורה קמ"ל. ובזה מיושבת קושיא ראשונה של התו' ג"כ ואין צריכין לחלק בין מועד לחתן וק"ל. ואח"כ מצאתי קצת מדברים אלו בדברי הרב מהר"ש אידלש יצ"ו אפס קצהו. והכל מיושב בתוך דברינו דמה שהקשה לדברי הר"י בן מיג"ש ז"ל מאי ראיי' מייתי לדברי ר' יוחנן דלמא משום דם בתולים הוא דאקילו בה רבנן. לאו קושיא היא כלל דמסייע ליה דוכל הימים משמע דכולהו חד טעמא הוא כדכתבתי גם מה שהקשה מאי הקשו התוס' ארב ושמואל דלמא לא ס"ל דרב יוסף וברייתא משום דם בתולים מלבד מה שנוכל לומר כמ"ש דהתוס' ז"ל ס"ל לקושיא דיוקא דכל הימים י"ל עו' דס"ל לתוס' דדוחק גדול לומר דרב ושמואל ס"ל דנידה אסורה להתיחד דלא כשיטת התלמוד בכל מקום וכמ"ש בשינויא בתרא. וזהו לדעתי כוונת רש"י ז"ל דפי' פרסה נידה בשעת חופה אע"ג דאפשר דכ"כ משום רב יוסף דלקמן מ"מ נ"ל כמ"ש ובין דם בתולין לנידה גמורה לא ס"ל חלוק כמו שהסכימו כל המפרשים ואפי' תימא שעת חופה שאני מ"מ פירסה נידה למה לי כיון דע"כ מיירי בשעת חופה ואז אסור אפי' בעל כיון דאין חלוק בין דם בחולין לנידה והתוס' לעיל הוו מצו לדקדק כאשר כתבנו אלא דדייקי גם מברייתא דלעיל דלא קתני פרסה נידה וא"כ אין כאן תפיסה עליהם אבל נהי דתפיסה ליכא שנויא מיהא איכא וכמ"ש בשינויא בתרא והוא האמת לפי דעתי נ"ל:

שם ד"ה פוקסת ואין נראה כו' ואני ראיתי בקצת פוסקי' דגרסי כי קתני אכיחול ואפרקוס ואפשר דזו היא, גרסת רש"י ז"ל ובספרי' שלא גרסי' פרקוס בק' וא"כ גם זה אינו פרכוס בק' ומה שהקשו מפ' המצניע גם במ"ק הקשו כן דף ט' ולי נראה לחלק בין שרק בשי"ן ובין סרק בס' דלקמן גבי שרק פי' רש"י ז"ל שהוא צבע המאדי' את הבשר משמע שהצבע בעצמו אינו אדום אלא שמאדים את הבשר וגבי סרק פ' המצניע פי' שהוא צבע אדום בעצמו גם פ' המצניע קראו בשם בלע"ז ולקמן פ"ב כתב סתם שהוא צבע משמע דלא ידיע ליה מה שמו וא"כ פ' המצניע ומ"ק פ"ק איתא סרק בס' הן אמת כי ברש"י ז"ל נרשם שרק בשי"ן ואפשר שט"ס הוא א"נ התם פירש"י ז"ל בהדיא דפוקסת הוא שמחלקת שערה ובזה מיושב ג"כ דתקשי לרש"י ז"ל כיון דאמר פ' המצניע דכוחל' ומעבר' שרק חייבת משום צובעת א"כ גם פוקסת תתחייב משום הכי ולמה אמר משום בונה ובזה מיושב שפיר דפוקסת אינו צבע אדום אלא שמאדים הבשר ואין זה צביעה דע"כ צ"ל התם להך לישנא דפי' רש"י התם דפוקסת היינו טחה בצק על פניה להאדים הבשר משא"כ כחול גם סרק הוא צבע אדום ונצבעת בו וכן מצאתי בערוך ז"ל בערך סרק שהביא מפ' ט"ו דכלים סירקן וכירכמן שהוא צבע קורין בלשון ישמעאל זרקון והוא ששר דקרא ובערך שרק כתב מפ' המצניע לא תעביר שרק על פניה פירוש שרק בשי"ן צמר גפנים כו' הרי מבואר דהוא ענין אחר גם מדכתב פי' שרק בש' משמע דסרק בס' הוא ענין אחר ואתי הכל על נכון וק"ל:

דף ה' ע"ב ד"ה זה גודל נ"ל לתרץ דבוהן היתה קבלה בידם שהוא גודל אלא דלא ידעינן איזהו מקומו של גודל די"ל דהאמה נקרא גודל ע"ש שהוא ארוך מכל האצבעות או גודל נקרא האחרון ע"ש עביו לכן אמ' זה גודל ואע"ג דאי אמר זה בוהן הוי נמי א"ש מ"מ התנא נקט איך שנקרא בלשונו דמצינו האמוראים מקפידים לשנות במשנה דווקא כלשון חכמים כמו שמצינו בחולין פ' ראשית הגז אתנייה רחילות אע"ג דבקרא רחילות כתיב לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמה וכן בע"ז פ' ר"י משא"כ זרת ואצבע גם בלשונו היה נקרא כן וכן התרגום תרגם על זרת זירתא ואפשר דנקרא כן ע"ש קטנותם כמו כתר לי זעיר וכן בגמר' ר' זירא הוא ר' זעירא כדאיתא בירושלמי ומה שהקשו ואפי' אי לא מחלק כו' לא הבנתי קושי' זו כיון דהתורה הקפידה שתהא כל מצוה דווקא באצבע מיוחד ואידך אצבעות לא יסייעו ולא יהיה להם חלק במצוה זו א"כ אם היה מחובר לא היתה מצות נתינת בוהן בגודל דווקא כיון שהוא מחובר לאצבע והוי הכל אחד עם אצבע וא"א לעשות דבר בגודל בלתי אצבע א"כ אצבע הוא המסייע ויש לו חלק והתורה הקפידה דווקא על בוהן ועוד נ"ל כיון דק"ל דביאה במקצת שמה ביאה אלא דמצורע שאני דהותרה לו להכניס ידיו לבהונות כדאי' פ"ק דיבמות ובזבחים א"כ כל מה דיכולין למעט הביאה שלא יכניס כולו טפי עדיף וא"כ להכי נחלק הבוהן שלא יכניס המצורע כ"א הגודל לבד וכן מצאתי בפי' רש"י ז"ל ביומא פ' הממונה דף ל"א שכתב ומכניס הבהונות משמע קצת שאינו מכניס כ"א הבוהן ואע"ג דבכל דוכתא אמרינן ומכניס ידו לבהונות משמע שמכניס כל ידו לצור' בהונו' אפשר דפשיטת היד קרי הכנסה דפשיטא שלא היו מצמצמין לעמוד בסוף עובי החומה כדי לפשוט הבוהן לבד נ"ל:

שם ד"ה מהו לבעול כו' עד מיהו ע"כ נראה דלא ידע לה כו' ולענ"ד נראה מדברי רש"י ז"ל דגזירה שמא ישחוט בן עוף הוא קאי לצורך סעוד' נישואין לעי' ד"ה משום חשבונות פי' שאם יכנוס למוצאי שבת יעשה סעודה בלילה כו' א"כ ס"ל דמאי דקתני בברייתא בין כך ובין כך לא יבעול ר"ל לא יכנוס לא בע"ש דהבעילה היתה מיד בשעת נשואין דהא קאי אברייתא דבשני לא יכנוס ומחמת האונס שמת אביו של חתן כו' מותר לכנוס ולבעול מיד בין כך ובין כך אפי' מחמת אונס לא יכנוס ויבעול לא בע"ש כו' א"כ למאי דמסיק גזירה שמא ישחוט בן עוף הוא לצורך נשואין שישא במ"ש ובאמת מלבד דמשמע דקאי בברייתא אנשואין במ"ש לא מצינו ג"כ שבשעת בעילה היו עושין סעודה דלקמן פ"ב מייתי כמה סימנים שהיו עושין בשעת נשואין ואם היו עושין סעודה בשעת בעילת מצוה אין לך סימ' גדול מזה אלא ע"כ לצורך סעודו' נשואין ישחוט משא"כ הכא קאי הבעיא שנישא' ביום ד' והמתין לבעול עד מ"ש כדפי' התוס' עצמן לפני זה דבהא לא שייך טעם דשמא ישחוט בן עוף כמ"ש כ"א טעם החבורה וא"כ אין כוונת רש"י ז"ל על ברייתא דלא יבעול בע"ש ולא במ"ש דהוי טעמא משום בן עוף אלא בברייתא דמפרישין את החתן כו' דמפורש משום וכו' וכן משמע קצת בשמעתין לקמן דקאמר מאן חכמים ר"ש כו' וקשה נהי דשמעינן לר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר לא ס"ל מ"מ גזירת בן עוף לא שמעינן ליה אלא ע"כ לא שייכא הכא האי גזירה וכן הרמב"ם ז"ל הביא אין נושאין נשים לא בע"ש ולא במ"ש משום חלול שבת ופ' ל' מהל' שבת הביא דמותר לבעול בתולה בתחילה בשבת הרי מבואר כדברי:

שם ד"ה דם מיפקד פקיד כו' לא כפי' רש"י ז"ל כו' ואני אומר חס ליה לאותו צדיק ז"ל שיהא כוונתו על חובל שיצא ממנו דם שיהא משום צובע כ"א רש"י ז"ל פי' על חבורה דשמונה שרצים דקאי אנצרר דם ולא יצא כמבואר שם דזהו החילוק בין ח' שרצים דיש להן עור חייב אצרר הדם משא"כ שאר שרצים אינו חייב עד שיצא מהן וא"כ מתני' דח' שרצים דקתני החובל בהן חייב ושאר שקצים ורמשי' פטור ע"כ אנצרר קאי וכמ"ש דביצא אפי' בשאר שרצים חייב וע"ז פי' דהוי הטעם משום צביעה שנצבע העור ונתאדם וזה אינו בשאר שרצים אבל ביצא הוי הטעם משום נטילת נשמה לכל הפי' ולכן חייב אפי' בשאר שרצים, ובשוחט פליגי רב ושמואל פ' כלל גדול דס"ל לרב אע"ג דיצא מהן דם מ"מ חייב אף משום צובע דניחא ליה בצביעה כדאיתא התם