מגיני שלמה קז

למילף שתי הלחם מסוכה ולא משום דבר דבכולהו איכא פירכא כדלקמן כמו שהקשו התוספות אציצית ומזוזה משא"כ ציצית ומזוזה איכא למילף מסוכה דאין לתרץ דגם ציצית ומזוזה יש להם פירכא דלקמן שכן בידו להפקירן א"כ הדרא קושית התו' לדוכתא היכי שייך למילף מסוכה או ממילה הא אית להו האי פירכא וא"כ בלא שתי הלחם ליכא למילף אלא ע"כ האי לאו פירכא היא דאינו לא חומרא ולא קולא אלא טעם בעלמא למה ממעטינן הנך יותר מאינך וקאמר דמסתברא למעטינהו ואי לאו ג"ש דשתי הלחם לא הוי ממעטינן הנך מטעם סברא זו אלא הוי גמרינן להו מסוכה:

ולעד"נ לתרץ כל הסוגיא דס"ד דאיכא למילף הנך או מסוכה לחודה כמ"ש או מבינייהו מעומר ומסוכה או ממילה וסוכה וכיוצא בזה דאפשר דגם מסוכה לחודה ליכא למילף דלמא ס"ל כר"ש בציצית דלא נהיגי בלילות כבימים או אפשר דגם בהנך הוי אם עבר זמנם לא בטלה וא"כ צריך למילף גם ממילה יהיה איך שיהיה מ"מ דייק ר' יוחנן דאי ס"ד דיליף ר"א מסוכה לחודה או מבינייהו א"כ ג"ש דשתי הלחם למה לי לילף מבינייהו ממילה ועומר דמאי פרכת אלא ע"כ מדאיצטריך ג"ש ש"מ דמעטה התורה דלא למילף כדאמרינן גבי שתי כתובים הבאין כא' אין מלמדים מהאי טעמא דאי ס"ד דילפינן מיניה לכתוב חד קרא אלא ש"מ לא בעי רחמנא דנילף מינה והא דלא דייק ר' יוחנן מכולהו דא"כ קרא בלולב או במצה למה לי לילף מבינייהו י"ל דדייק משתי הלחם דלמדן ר"א בהדיא מג"ש משא"כ אינך אין ה"נ דלמא ילפינהו ר"א מבינייהו מעומר וממילה אבל משתי הלחם דייק שפיר והשתא א"ש גם קושית התוס' דלקמן שהקשו בדיבור אי מעומר דלכתוב רחמנא תרתי ונילף מבינייהו די"ל דאי הכי הוי ילפינן גם ציצית ומזוזה מינייהו להכי איצטרך קרא אחרינא וכ"ת מ"מ כולהו ל"ל דנכתוב תלתא מינייהו והוי דייקינן אי ס"ד דילפינן מבינייהו לכתוב תרתי אלא ע"כ קרא תליתאי אתי למעוטי דלא נילף דזה אינו כלום דאי הכי לא הוי ילפינן גם אינך מינייהו כגון אי כתב רחמנא מילה וסוכה ועומר לא הוי ילפינן גם לולב ומצה ושופר ושתי הלחם וכן כיוצא בזה דאין למעט כ"א מלתא דלא מסתברא כגון ציצית ומזוזה וכמ"ש דכיון דב' כתובים הבאים כא' הן לא ילפינן שום דבר מינייהו כמו בכל דוכתא דב' כתובים דלא אמרינן דנילף מ"מ מיניה ולא מעטה התורה כ"א מאי דלא מסתברא למילף מינה אלא ממעטינן הכל ה"נ לא שנא ואדרבא כיון דקרא שלישי דאימעוט מיניה הוא גופיה מסתברא כגון אי כתבה תורה עומר ומילה ושתי הלחם והוי שתי הלחם למעט אע"ג דשתי הלחם חובת היום הן ואין בידו להפקירן וא"כ מסתברא למילפינהו ממילה ועומר ואפ"ה מיעטה התורה א"כ לא בעי קרא דנילף מינייהו אפי' מלחא דמסתברא דאיך ימעט מלתא דלא מסתברא דהא המיעוט גופיה מלתא דמסתברא הוא וכן כולהו משום הכי איצטריך למכתבינהו לכולהו והא דפריך וליכתוב רחמנא בחדא וניליף הנך מיניה ולא משני דאי הכי הוי ילפינן גם ציצית ומזוזה מיניה י"ל דהאמת משני דאיך יתרץ דהוי ילפינן גם הנך ובאמת ליכא למילף מיניה ועי"ל דהא דפריך דנכתוב רחמנא בחדא ר"ל למילף נכתוב רחמנא חדא ולעולם צריך עוד א' למעט דלא ליליף גם הנך מיניה ולמה לי דכתב רחמנא לכולהו וילפינן מקצתייהו למעט ליכתוב חדא למילף מיניה וחדא למעט והוי מצי לשנויי דא"כ הוי ב' כתובים והוי ממעטינן כולהו כמ"ש אלא דלא מצי לתרץ הכי דבאמת לאו ב' כתובים הם כיון דידע התרצן האמת דליכא למילף חדא מחברתה וכה"ג איכא בתלמודא מקומות אין מספר ולע"ד בהא א"ש כולה סוגיא בלא שום ספק:

דף קל"ה ע"ב ד"ה יש יליד בית כו' תימא היכי משמע לי' מתוך הך בריית' כו' לעד"נ דה"פ דתלמודא קאמר דרב אסי ע"כ אתי כתנאי ר"ל דהוא אומר דתנאי פליגי בהא מלתא דיוצא דופן דת"ק דר' חמא ע"כ ס"ל דאפי' אין אמו טמאה לידה נימול לח' דלא כרב אסי א"כ אי ר"ח לא ס"ל הכי הוי תיובתיה אלא ע"כ ר"א אמר לדידי תנאי היא כיון דס"ל לר"א דמקרא מוכח דבעינן טמאה לידה הנה הוא מתרץ די"ל דר"ח אתי כוותיה כי היכי דלא תקשי לדידיה מת"ק דאע"ג דאיכא למידחי דר"ח נמי לא סבר כוותיה אומר די"ל דסבר כוותי' ולא תקשי לי מאחר דס"ל ברור דבעינן טמאה לידה ולפי דעתי בכל דוכתא דאמרינן למר ודאי תנאי היא ולמר מי לימ' תנאי היא ומשני אנא דאמרי אפי' כפלוני כו' וא"כ תקשי לאידך מנ"ל דסבר שום תנא כוותיה הא איכא למידחי כדדחי אידך אלא ע"כ הוא אומר די"ל דס"ל כוותי כיון דסבירא ליה מסברת עצמו דדינא הכי הוא אי בעית למפרך סברתי מחדא תנא דוודאי לא סבר כוותי אני אומר דאידך תנא סבר כוותי ולא תקשי עלי דודאי אי שום אמורא אינו אומר כן מסברת עצמו רק תולה דבריו בדברי שום תנא איכא למידחי דלמא אין כוונת התנא כן אבל אי ס"ל לפשוט הכי מסברת עצמו ומותבינן עליה מחד תנא יכול לשנויי דאידך תנא סבר כוותי ואז ליכא למדחי דלמא לא ס"ל די"ל דס"ל ולא תקשי לי ועי"ל דדייק דע"כ לר' חמא משום טומאת לידה הוא דאל"כ תקשי כיון דעיקר טעמיה משום דבעינן דומיא דלכם ובשלא הטביל' לאו גיורית היא ולאו דומיא דלכם הוא א"כ מנ"ל למתלי בה כלל הא בקרא ימול לכם כל זכר כתיב דבעי שיהא זכר דומיא דלכם וא"כ ה"ל למתלי בילד עצמו לא באמו דאם הטבילה דאז אין הילד צריך טבילה נימול לח' ואם לא הטבילה דאז הילד צריך טבילה נימול לא' כדכתב רש"י ז"ל בע"ז דף נ"ז דאפי' נולד בבית ישראל בעי מילה וטבילה כשלא טבלה אמו תחלה ומדברי ר' חמא משמע דתלי בה שהרי לא הזכיר הילד כלל כ"א אותה ועוד מדקאמר ילדה ואח"כ הטבילה כו' וטבילה זו מה מעלה או מורדת לולד בשלמא אי בדידה תלי' מלתא קמ"ל דאע"ג דהטבילה ונכנסה לכלל יהודית מ"מ כיון שילדה קודם נימול לא אלא אי בדידיה תליא מלתא מה בכך שטבלה היא הרי הוא צריך טבילה עדיין ועוד איכא נפקותא גדולה דאי בדידיה תליא א"כ אפי' ילדה ולא טבלה אם הטבילו הילד תוך שמונה צריך למולו לח' דאע"ג דק"ל דצריך למולו קודם טבילה וכמ"ש התוס' ז"ל גבי גר פ' החולץ דף מ"ז ד"ה מטבילין אם טבלוהו קודם מילה מהני כמ"ש הרב המגיד ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל פי"ד מהל' איסורי ביאה ואפשר דגבי עבד אפי' לכתחילה רשאין לטבול אותו קודם המילה דגבי גר הוי הטעם דהמילה קשה עליו ואולי יפרוש דקשי' גרים לישראל וכמ"ש הרמב"ן שם משא"כ גבי עבד לא שייך האי טעמא גם נ"ל דעבד בטבילה לחוד הוי עבד למצות דגבי גר אמרינן דאינו גר שהוא ישראל מעליא עד שימול ויטבול אבל טבילת עבדות לחייב במצות ואינו ישראל כ"א עבד בטבילה לחוד סגי דחלין עליו כל חיובי מצות ומילה בכלל שחייב למול וכן מצאתי שהביא הב"י ז"ל בשם הרשב"ץ ז"ל בי"ד סי' קכ"ד דאם טבלה אמו וילדתו אח"כ אפי' לא מל אותו אין עושה יין נסך דעבד כנעני הוא:

ונלע"ד דה"ה טבל הוא עצמו דמ"ש דאין לחלק כיון דאיהי סגי לה בטבילה לחודה ה"ה איהו דמידי איריא דמ"מ כיון דעבד בעי מילה וטבילה וכי בשביל שהוא נמכר עמה עדיף וא"כ היכי קאמר ר' חמא בטבלה ואח"כ ילדה דנימול לא' דמשמע אפי' אם הטבילוהו לאו כלום הוא ולא מיבעיא לדברי רש"י ז"ל ביבמות פ' החולץ דף מ"ז דכל טבילת עבד בעל כרחו דפשיטא דמטבילין אותו מיד אלא אפי' לדעת רב אלפס ז"ל דצריך דעת העבד מ"מ הא אמרינן פ"ק דכתובות דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכן עבד קטן כמ"ש הטור י"ד בסי' רס"ז ואצ"ל בקטן כזה שנמכר עם אמו דהא אמרינן התם דגר שנתגיירו בניו עמו מטבילין אותם בקטנותם דניחא להו במאי דעב' אבוהון א"כ יטבלוהו וימולו