מחצית השקל על אורח חיים תקטו:כו

(ס"ק כו) מותר כו' שהרי אין הגוי מביא משלו כו' ר"ל דהגזרה בכל מקום היא דאם נתיר לו ענין מה יתירו דבר הדומ' לזה וזה לא' שייך כאן ודוקא אם הגוי מביא דורון מפירות שלו. אז יש לחוש פן יאמר לגוי שיביא לו מפירותיו בי"ט. אבל נדון דהכא דהגוי הביא של ישראל אחר. ל"ל שמא יאמר לגוי להביא לו פירות ישראל אחר. הא הישראל אחר לא ישמע לו למיעבד איסורא. ואי שיאמר לגוי שיביא לו מפירות הגוי עצמו. הלא זה אינו דומה לנדון שנתיר לו עכשיו שהביא פירות ישראל וכה"ג לא גזרי' כנ"ל:

ונ"ל דבזה לכ"ע מותר כו'. מ"א נתכוין בזה לאפוקי מדעת מהרש"ל שהביא ט"ז שכתב לפי טעם זה דההיתר מפני שאין הגוי מביא משלו כו' אין להתיר כ"א לדעת ר"ת דס"ל טעם האיסור שמא יאמר לגוי כו' משא"כ לטעם רש"י הטעם האיסור שלא יהנה ממלאכת י"ט אפי' כה"ג אסור דניהו דהדורון משל ישראל. מ"מ אם נתיר למי שהובא בשבילו נהנה ממלאכת י"ט עכת"ד מהרש"ל ומ"א חולק דלכ"ע אפילו לדעת רש"י שרי כה"ג דהרי הרב"י ר"ס פסק כרש"י ומ"מ הביא האי דינא שישראל ששיגר דורן כו' אלא דמהרש"ל לשיטתו יפה כ' ומ"א ס"ל כשיטת מהרש"א. דרש"י כתב אהא דאמר ר"פ דף כ"ה ע"א דבר הבא מח"ל הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. וכתב רש"י הטעם מה שהיקלו בבא מח"ל יותר מהיכי דאיכא חשש צידה או מחובר הואיל ותחומין דרבנן. וכתב עוד וטעם אחר נ"ל מח"ל אסורים גזרה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאח' דליכא למיגזר שאינו מכיר עכ"ל רש"י ומהרש"ל וכן בספרו יש"ש מחק האי טעם אחר מדברי רש"י דהא רש"י ס"ל הטעם משום שלא יהנה כו'. אבל מהרש"א מקיים הגרסא וז"ל דודאי ביש במינו במחובר הוי טעמא משום שלא יהנה ממלאכת י"ט ומש"ה לא חלק בינו לחבירו. אבל גבי מח"ל דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה לא גזרו. אלא משום שמא ישלח בשבילו. ולכן מותר לאחר. דליכא למגזר ביה שאינו מכירו עכ"ל מהרש"א ודברי מהרש"א צ"ב קצת. דודאי הא ל"ק למה הוצרך רש"י ליתן טעם היכא דאיכא חשש צידה או מחובר שלא יהנה כו'. ת"ל ג"כ מטעם שלא ישלח בשבילו כמו בח"ל. משום דלטעם זה היה מותר לאחר ובצידה ומחובר רצה רש"י לאוסרו אפי' למי שלא הובא בשבילו לכן הוצרך לטעם שלא יהנה. אבל הא קשיא איך כתב רש"י דבמוצאי י"ט ראשון לאחר שהמתין כ"ש מותר ממ"נ. משמע דאפי' למי שהובא בשבינלו מותר. ואמאי לדידיה עכ"פ יאסר גם בי"ט שני. דניהו דבי"ט שני מצד ממ"נ אזיל טעם שלא יהנה מ"מ יאסור משום שמא ישלח בשבילו וכמ"ש ר"ת לטעם זה באמת. ונ"ל דס"ל לרש"י כדעת המתירים בסעיף ד' ועדיפ' מינייהו שהם התירו בר"ה שחל ה' ו' לאכול הדורון בשבת. דשני ימים קודם לא גזרינן שיאמר לגוי להביא. ורש"י סבירא ליה דאפילו יום א' קודם לא גזרינן שיאמר לגוי כו' ולכן גם מטעם שלא יאמר כו' מותר בשני (ועמ"ש בזה בע"ה בחדושי לביצה) ובזה א"ש דברי מ"א דהאי דינא שישראל ששיגר דורון הוא לכ"ע אפי' לדעת הרב"י ס"א דפסק כרש"י דהטעם שלא יהנה. דמ"מ בבא מח"ל גם לרש"י ליכא טעם אחר כ"א גזרה שלא יאמר לגוי כו' דשלא יהנה לא שייך גבי מח"ל כיון שאינה נהנה ממלאכה עצמה. והן הן דברי מהרש"א הנ"ל. שכ' וז"ל אבל גבי מח"ל דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה כנ"ל וא"כ ממילא ישראל הנהנה ממנו אינו נהנה ממלאכ' עצמה וכמ"ש מ"א. וכיון שאין הגוי מביא משלו גם טעם שלא יאמר כו' לא שייך כנ"ל ולכן מותר לכ"ע:

שהגוי החליף כו' ר"ל החליף ונתן תמורתן פירות שלו שתלשן היום ואע"ג דלא תלשן בשביל ישראל. מ"מ בי"ט א' אסורים משום מוקצה כמ"ש סעיף א' ולכן צריך חותם. אבל די בחותם אחד כמ"ש בי"ד סי' קי"ח כיון דאין אסור כי אם מדרבנן. וע"ש בש"ך דעת הר"ן ורש"י:

ובס' ת"ד כו' דמדברי כ"ה לא שמענו לאסור אלא כששלח גוי להביא לו ויודע שהגוי יצטרך להביא בי"ט דהוא עביד אסורא ולכך אסורים לו אבל כששולח לחברו והמשלח ידע שיצטרך להביא בי"ט לא שמענו מרברי כ"ה שאסורים למי שנשתלחו לו. דהא הוא לא עביד אסורא. אבל מדברי ס' ת"ד מבואר דגם כהאי גונא אסור למי שנשתלחו לו. ומ"א הסכים לזה דדומה למבטל איסור דקי"ל דאסור גם למי שנתבטל בשבילו. דקנסוהו שלא יתקיים מחשבת המבטל. וה"ה הכא. דאסורים אפי' למי שנשתלח בשבילו.