מחצית השקל על אורח חיים תקיב:ב

(ס"ק ב) ע"י נכרי שרי. אפילו דבר מאכל דרך ר"ה דאיכא תרתי לריעותא שנוציא דרך ר"ה צורך גוי. וגם דבר מאכל דא"ל שמא ירבה בשבילו קמ"ל דמותר. דמשום שמא ירבה ליכא כיון דאינו מזמינו. וגם משום הוצאה ליכא כיון שהוא ע"י גוי מותר כ"כ הרב"י. אלא שהרב"י סבירא ליה דהגמ"יי שהוא מרא דהאי דינא. לא התיר אלא דרך ר"ה איסור הוצאה. אבל דבר מאכל אסור דגם ע"י שליחות א"ל שמא ירבה. אבל ד"מ חולק על הרב"י דהג"מיי מתיר אפילו דבר מאכל כנ"ל:

ויש"ש אוסר כו' בפ"ק דביצה סי' ל"ז. והביא ראיה מדברי התוספות פ"ק דכתובות דף ז' ע"א דישראל אסור להוציא לצורך גוי בי"ט. וכתב התוס' אע"ג דר"ה שלנו לא הוי אלא כרמלית דהא אין ר"ה שלנו רחב ט"ז אמה ואין איסורו אלא מדרבנן. מ"מ גם בי"ט גזרו. ואח"ז הביא יש"ש דברי הגמ"י הללו דמותר לשלוח לגוי ע"י גוי. וכתב עליו יש"ש ואיני יודע למה. לפי מאי דקי"ל כל מה שאסור לעשות לישראל אסור לו' לגוי לעשותו אפילו באיסורי דרבנן. כ"ש באסורי דאורייתא לפי מה שפרשתי עכ"ל (והיינו דמהרש"ל אזיל לשיטתיה שכתב בפ' אין צדין סי' ח' דאפי' אין ס' ריבוי בוקעים בו אפ"ה מיקרי ר"ה אם רחב ט"ז אמה ומפולש משער לשער וזה שכ' כ"ש באסורי דאורייתא ר"ל כשאינו רחב ט"ז אמה דמודה דאינו אלא כרמלית מ"מ אסור אמירה לגוי כ"ש כשרחב ט"ז אמה דאיכא ר"ה דאורייתא לדעת יש"ש פשיטא דאסור אמירה לגוי. ואעפ"כ כתב מ"א דנ"ל להקל בזמנינו דאין לנו ר"ה גמורה. והיינו כמ"ש לעיל סי' שמ"ה ס"ק ז' דקי"ל כהפוסקים דלא מיקרי ר"ה אלא א"כ ס' רבוא בוקעים בו בכל יום וזה אינו בזמנינו ודלא כמהרש"ל ע"ש. א"כ כיון דאינו מצוי כלל ר"ה בזמנינו יש להקל באמירה לגוי וע"ל סי' תק"ח סעיף ב':

אחר שתיקן כו' מותר להזמינו. ונ"ל דוקא כו' שהגוי בא אליו סמוך לסעודה. וצ"ל לפ"ז מאי הוסיף מ"א שהביא דברי תניא. דהא היתר זו הובא בדברי הרב"י שכתב וכן נכרי שבא מאיליו כו' וא"ל דאתי לאפוקי מדעת ט"ז שכתב בס"ק ד' דהרב"י לא התיר אלא בבא מאיליו אז מותר להאכילו בלי הזמנה ובלי הפצרה אבל אם מפציר בו ומזמינו אפילו בא מאליו אסור דמה לי שהזמינו דרך שליחות לביתו. או שמזמינו אחר שבא אליו ע"ש ומדברי תניא שכתב אחר כו' מותר להזמינו משמע דמתיר אפילו מזמינו ומפציר בו כיון שבא מאיליו: