מחצית השקל על אורח חיים תצח:כד

(ס"ק כד) לא ימרוט. דשם פריך ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף חייב ואר"ל משום גוזז. ומשני שאני כנף דהוי אורחיה בתלישה. ולכן לא הוי כלא"י וחייב. ולכן כתב בש"ע לא ימרוט כו' דבמתכוין להרב"י דפסק אפילו בבהמה אסור התלישה כ"א שרי לפנות. ואם כן בעוף דא"א לפנות דאפילו יפנה הנוצות. מ"מ מיד אחר הפינה חוזרים הנוצות למקומן. ומריטה במתכוין אסור. אמנם הרמב"ן לצורך שחיטה רצה להתיר המריטה מתרי טעמי. חדא דהוא פוסק כהרמב"ם דבבהמה כיון דהוי עוקר ד"מ כלאחר יד מותר אפילו לכתחלה. כיון דליכא רק איסור דרבנן משום שמחת י"ט. ה"ה במריטת נוצות ניהו דהוי אורחיה בכך ולא שייך כלאחר יד. מ"מ ליכא כ"א אסורא דרבנן דהוי מלאכה שא"צ לגופה והוא פוסק כר"ש דבמלאכה שאצ"ל פטור דליכא רק איסור דרבנן. וכמו שהותר איסו' דרבנן דתולש כלאחר יד משום שמחת י"ט. ה"ה דמתירים איסו' דרבנן דמלאכה שאצ"ל משום שמחת י"ט (ועיין לעיל סימן רע"ח) טעם שני כ' דהא גוזז חייב אפילו גוזז מן העור לאחר שחיטה וכדאי' להדיא בתוספת' וה"ה מריטה בנוצות וא"כ ע"כ לא שקלי וטרי בגמר' אלא בצמר דאחר שחיטה לא הותר התלישה אם מותר קודם שחיטה לצורך שחיטה. אבל מריטת נוצות דע"כ אחר שחיטה יצטרך למורטן כדי שיהיה העוף מוכשר לאכילה. וא"כ מה לי אי מורטן קודם שחיטה או אחר שחיטה כיון דהותר המריטה משום אוכל נפש. והרא"ש חולק עליו ואוס' וכדפסק בש"ע ודחה שני טעמי הרמב"ן הנ"ל טעם אחר דכמו דהותר שבות כלאחר יד. ה"ה דהותר שבות דהמלאכה שאצ"ל ע"ז כ' הרא"ש דמדברי ר"י בעל התוס' משמע דאין לדמות שני השבותים הנ"ל:

ואע"ג דהותר שבות כלאחר יד מ"מ שבות דמלאכה שאצ"ל י"ל דלא הותרה. וטעם שני דבלא"ה הותרה ע"כ המריטה לאחר שחיטה וכנ"ל. על זה דחה הרא"ש דמנשירי א"נ לא שרי אלא לא"ש כו'. וכמו שהעתיק מ"א. ואם כן מ"ש מ"א דאף על גב דמלאכה שאצ"ל כו' מ"מ אסור עכ"ל הוא לדחות טעם א' של רמב"ן אבל סתם ולא נתן טעם כמ"ש הרא"ש דאין לדמות שבות דמלאכה שאצ"ל לשבות דכלאחר יד משום דהוצרך מ"א לדברי הרא"ש הלז דהרא"ש לא כתב דיחוי זה כ"א לדעת הרמב"ן דס"ל כהרמב"ם דבצמר אפילו לכתחלה מותר לתלוש הצמר משום דהוי עוקר ד"מ כלאחד יד הרי דהותר לכתחלה שבות דכלאחר יד הוצרך הרא"ש לחלק דמ"מ שבות דמלאכה שאצ"ל לא הותרה אבל לדידן דקי"ל כהרא"ש דגם בצמר שבות דכלאחר יד לא הותר ולא הותר כ"א לפנות כמ"ש סעיף י"ב אם כן א"צ לחילוק הרא"ש ולכן סתם מ"א וכתב אסור בלי טעם דמלתא דפשיטא דלא עדיף מצמר. ומ"ש מ"א ומכשיר' כו' הם דברי הרא"ש לדחות טעם שני של רמב"ן. דבלא"ה צריך למרוט אחר שחיטה:

מאתמול. וקשה מ"ש מסעיף ב' ואפשר כו' כצ"ל ור"ל דהא בסעיף ב' מתיר להוליך סכין אצל טבח. אף על גב דהיה אפשר לעשות מאתמול ועז"כ ואפשר גבי הוצאה היינו בסעיף ב' מקליני' כמש"ל. ר"ל בס"ק ג' בשם מהרש"ל:

וע"ק כו' שמותר לחפור כו' דאהא דתנן השוחט חיה ועוף בי"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה. ובה"א לא ישחוט אלא אם כן ה"ל עפר מוכן מבע"י ומודים שאם שחט שיחפור כו' ופריך מדקתני השוחט כו' משמע דוקא דיעבד. והדר קתני בה"א לא ישחוט אא"כ כו' ושוין שאם שחט כו' משמע דב"ש מתירים אפילו לכתחלה ומתרץ רבה ה"ק השוחט שבא לימלך כיצד יעשה. לב"ש אומרים לו שחוט חפור וכסי כו'. ור' יוסף משני ה"ק השוחט שבא לימלך. בש"א א"ל חפור שחוט וכסי. ועסקי' דבין רבה ובין ר"י ס"ל דבכיסוי בעינן עפר למטה קודם שחיטה וכן עפר לאחר שחיטה אלא דרבה ס"ל דלא הותר לחפור קודם שחיטה לצורך עפר שלמטה אלא צ"ל לו עפר מוכן לצורך עפר דלמטה. דחיישינן דלמא אחר החפירה ימלך ולא ישחוט. ור"י ס"ל דלא חיישינן לזה. דא"כ לא נתיר לו אא"כ ה"ל עפר למטה מעי"ט אתי לאמנועי משמחת יום טוב:

הרי ר"י מתיר לחפור קודם שחיטה. ואף על גב דהיה אפשר מעי"ט. הרי מוכח דלא כהרא"ש. וגם רבה דאוסר קודם שחיטה החפירה לא אסר מטעם הרא"ש דהיה אפשר מערב י"ט אלא מטעם דלמא ממלך כנ"ל הרי מוכח דלא כהרא"ש. ואף על גב דדברי רבה ור"י אמורים אליבא דב"ש והא קי"ל כב"ה דאסור. מ"מ טעמייהו דב"ה לאו משום דאפשר לעשות מעי"ט. אלא דס"ל דלא הותר שבות זה משום שמחת י"ט וכמו שדחה מ"א אט"ז בס"ק זה דברי הרא"ש שר"ל דטעמייהו דב"ה דאוסרים משום שהיה אפשר מעי"ט:

והכי אמרינן גבי הוצאה כו' ר"ל דאיתא דף י"א בש"א אין נוטלים עלי לקצב עליו בשר דהוי כלי שמלאכתו לאיסור. וב"ה מתירים. אמר אביי מחלוקת בעלי אבל בתברי גרמי כלי המיוחד] לקצב עליו בשר מודה ב"ש דמותר ופריך פשיטא כו' וא"ר קמ"ל דאפילו תברי גרמי חדתא. דסד"א שאסור דניחוש דלמא אחר הטלטול מימלך ולא תבר ונמצא שטלטל שלא לצורך קמ"ל ופריך הא מצינו דב"ש חייש לאמלוכי דהא תניא בש"א אין מוליכים טבח וסכין אצל בהמה כו' דחייש דילמא מימלך ולא שחיט וב"ש מתירין:

ומשני הכי השתא. בשלמא בהמה אתי לאמלוכי דאמר נשבק האי בהמה כחושה ומייתינ' בהמה אחריתי כו' הכא מאי א"ל דלמא מימלך ולא תבר. כיון דשחטה לתבירא קיימא עכ"ל הגמ' וא"א לדברי הרא"ש מאי פריך לב"ש דלמא לעולם ב"ש לא חייש לאמלוכי והא דאוסר להוליך טבח וסכין אצל בהמה. היינו משום דהוא קודם שחיטה והיה אפשר לעשותו מעי"ט משא"כ תבר גרמי דלאחר שחיטה. ואע"ג דכ' מ"א לעיל דבהוצאה מקיליני' אפילו קודם שחיטה היינו לדחות דלא תיקשי לרא"ש מדברי ב"ה דמתירים להוליך די"ל דב"ה מקילים בהוצאה אפילו קודם שחיטה. אבל על המקשן קשה מנ"ל להקשות לב"ש. דלמא ב"ש מחמיר לאסור מקודם שחיטה אפילו בהוצאה. ומ"ש הרא"ש ראיה לאסור קודם שחיטה מה שהיה אפשר מאתמול. קשה דאם כן מי שי"ל עפר למטה לשחוט לכתחלה א"א דטעמו של ב"ה דקודם שחיטה אין מתירים דהיה אפשר מאתמול. אם כן אם י"ל עפר ליתן למטה יהיה מותר לשחוט ולחפור אחר שחיטה. והא ודאי ליתא וגם מוכח מדברי רבה דס"ל לב"ש א"ל שחוט חפור וכסי ומודה ב"ש שצ"ל עפר מוכן מעי"ט ליתן למטה. ולא התיר כי אם החפירה שאחר שחיטה א"כ לפ"ד הרא"ש במאי פליגי עם ב"ה. דהא גם בית הלל מודים אם י"ל עפר למטה מותר לשחוט לכתחלה. אע"כ דליתא. עיין בגמרא דף ח' ובתוס' שם ובמ"א בס"ק שאח"ז דאע"ג דבחפירה ליכא כ"א שבות דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור:

מכל מקום ס"ל לב"ה קודם שחיטה. דעדיין לא חל עליו מצות כיסוי רק איכא משום שמחת יום טוב מה"ט אין מתירים שבות אבל אם שחט דכבר חל עליו מצות כיסוי הותר לו שבות זה. והמ"מ פי"ג כתב הטעם כו' ר"ל נינהו דמ"א דחה טעם הרא"ש מכל מקום הדין אמת מ"ש בש"ע שלא למרוט הנוצות מטעם שכתב מ"מ דקודם שחיטה דעריין אינו אוכל גמור לא הותר המריטה כיון דאפשר לשחוט בלי מריטה אבל דבר שא"א לעשות בלתי דחיית איסור אפילו קודם שתיטה מותר. ולפ"ז לא קשיין קושיית מ"א שהקשה להרא"ש:

ועיין בתו' ביצה דף ג' ע"א מ"ש טעם לאסור קצירה וטחינה: