מחצית השקל על אורח חיים תצח:כג

(ס"ק כג) בידו כו'. אלא להרמב"ם כו' דאיתא בבכורות דף כ"ד ע"ב תנן רבי יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור(דאסור בגיזה כדכתיב ולא תגוז בכור כו') עושה מקום בקופץ (כדי לפנות מקום בצואר לשחוט). ותולש את השער כו'. אמר רב הלכה כר"י ב"מ בעי מיניה מרב הונא בי"ט מאי (ר"ל בהמת חולין אי רוצה לשחטה בי"ט)טעמא דר"י ב"מ משום דסבר תולש לאו היינו גוזז. ובבכור ליכא איסור כ"א הגיזה(וכתבו התוס' דלפ"ז אפי' מתכוין לתלוש שרי). ולפ"ז בי "ט אסור דניהו דלאו היינו גוזז מ"מ אסור דהוי עוקר דבר מגידולו דאסור בי"ט או דלמא תולש היינו גוזז. והא דשרי בבכור משום דהוי דבר שאינו מתכוין ולפ"ז גם בי"ט מותר ופשט רב דגם בי"ט מותר וע"כ משום דס"ל תולש היינו גוזז ומותר משום דהוי דבר שא"מ ולכן גם בי"ט מותר ופדיך והא רב ס"ל דבר שא"מ אסור. ומסיק דרב ס"ל תולש לאו היינו גוזז ובי"ט שרי אע"ג דהוי עוקר דבר מגידולו מ"מ כיון דהוי כלאחר יד ופירש"י דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז. ולכן מותר משום שמחת יו"ט ופסק הרמב"ם דבי"ט מותר אפי' מתכוון לתלוש וטעמיה דהא מעיקרא ס"ל לבעל איבעיא אי תולש לאו היינו גוזז שרי בבכור אפי' מתכוון כנ"ל בשם התוס' וכיון דלמסקנא לרב לאו היינו גוזז ע"כ בבכור אפי' מתכוין שרי. ודומיא דהכי מ"ש כנגדו ביו"ט מותר. ע"כ ר"ל אפי' מתכוין משום דעוקר ר"מ לאחר יד אבל הרא"ש ס"ל דלמסקנא אינו מותר אלא באינו מתכוין דהתוס' הקשו לפי שיטת בעל האיבעיא אי אמרינן תולש לאו היינו גוזז מותר בבכור אפילו מתכוין לתלוש אבל אי אמרינן תולש היינו גוזז לא הותר בבכור כ"א באינו מתכוון. א"כ אדמיבעיא ליה בי"ט מאי ה"ל להסתפק בבכור גופיה אי לא הותר רק באינו מתכוין דתולש היינו גוזז. או תולש לאו היינו גוזז ומותר אפי' מתכוין. ועוד הוסיפו להקשות. לכן מסקו התוס' דודאי אפי' אמרי' תולש לאו היינו גוזז מ"מ איסור דרבנן איכא ולא הותר בבכור כי אם באינו מתכוון. וא"כ בבכור ליכא לאסתפוקי דבין דתולש היינו גוזז או לאו היינו גוזז לא הותר בבכו' כי אם באינו מתכוון אלא דנסתפק גבי י"ט מאי באינו מתכוון דאי אמרי' תולש לאו היינו גוזז א"כ י"ל ניהו דבכור מותר באינו מתכוין משום דליכא רק איסור דרבנן אבל בי"ט דאיכא עוקר ד"מ דהוי איסור תורה גם באינו מתכוין אפשר דאסור. או דילמא תולש היינו גוזז וא"כ גם בבכור איכא איסו' תורה ואפ"ה מותר באינו מתכוין א"כ גם בי"ט מותר. ואם כן למסכנת רב דתולש לאו היינו גוזז מ"מ לא הותר דק באינו מתכוין דבמתכוין איכא איסורא דרבנן:

ודומיא דהכי בי"ט לא הותר כי אם באינו מתכוין. ניהו דהוי עוקר ד"מ כלאחר יד מ"מ איכא איסורא דרבנן ולא הותר כי אם באינו מתכוין. א"כ בש"ע שכ' אינו רשאי לתלוש כו' אלא מפנהו כו' דהייכו אינו מכוין וכן פירש"י שם וז"ל שא"מ לתלוש אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך ואם נתלש נתלש עכ"ל רש"י א"כ ע"כ פסק בש"ע כהרא"ש:

ולכן הוקשה למ"א ע"ד רמ"א שהעתיק בידו. דשם בסוגיא אר"ל ע"ד ר"י בן משולם לא שנו דמותר אלא ביד אבל בכלי אסור. ופריך והא תנן עושה מקום בקופיץ. ומשני תני עושה מקום לקופיץ. ותמה הרב"י על הפוסקים שהשמיטו דינא דר"ל:

והרמב"ם כתב הב"י דייק בלישנא שכתב וז"ל השוחט בהמה ביו"ט מותר לתלוש כו' בידו עכ"ל. ודייק לכתוב בידו למעט כלי ועל פי זה גם רמ"א הגיה תיבת בידו וע"ז הקשה מ"א דע"כ לא כתב הרב"י בחיבורו הארוך דדוקא ביד אבל בכלי אסור. וכן הרמב"ם העתיק לשון בידו. אלא לשיטת רמב"ם דמתיר אפילו במתכוין לכן לא הותר אלא ביד. אבל בש"ע פסק כהרא"ש כנ"ל דלא הותר אלא באינו מתכוין אפי' בכלי ראוי להתיר כיון דקי"ל דבר שאינו מתכוין מותר אפי' באיסור תורה כ"ש כאן דליכא רק איסור דרבנן דהא הוי כלאחר יד. וקושיא זו לא על דמ"א לבד קשיא כי אם על גם דברי ר"ל בגמ' דאמר דוקא ביד. ולדעת הרא"ש לא הותר כי אם באינו מתכוין ואם כן אפילו בכלי לשתרי. (ואולי י"ל ניהו דהתוס' הוכיחו מדלא איבעיא ליה בבכור גופיה אי שרי אפי' במתכוין או לא כנ"ל ע"כ אפילו אי אמרי' תולש לאו היינו גוזז מ"מ איכא איסורא ררבנן ולא הותר אלא באינו מתכוין:

אבל ר"ל לנפשיה ס"ל אי תולש לאו היינו גוזז מותר אפילו במתכוין ולכן אתי שפיר מ"ש ר"ל לא שנו אלא ביד כו'. אולם מלבד שהוא דוחק גם ע"כ ליתא דהא הרא"ש גופיה דלא שרי לדידיה אלא באינו מתכוין. מ"מ העתיק דברי ר"ל ל"ש אלא ביד ע"ש). אלא כיון דדברי מ"א קבועים על ש"ע העמיד קושיותו על הש"ע. ובאמת גם על הגמרא קשיא וכאשר סיים מ"א סס"ק זה. מיהו בגמרא משמע דאסור בכל כלי. וא"כ קושיית מ"א גם על הגמרא. וראייתו דאסור בכל כלי מדפריך הש"ס ע"ד ר"ל והתנן עושה מקום בקופיץ וא"א דר"ל לא אסר אלא מסרק דפ"ר הוא ומאי פריך מקופיץ א"ו דהש"ס הוכיח מדאמר ר"ל ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור משמע דבכל כלי אסור אפילו לאו מסרק ועוד מדלא אשכח ר"ל התירה אלא ביד:

הקשה ל"ח כו' ולא שרי אלא לפנות כצ"ל:

וי"ל דדעת הש"ע כו' ר"ל דהרב"י הכריע מסברת עצמו לחלק בין בכור לי"ט. ובבכור פסק כהדמב"ם דמותר לכתחלה ובי"ט פסק כהרא"ש דאוסר לכתחלה. ודלא כהרא"ש שמשוה אותם ולכן כתב מ"א וז"ל דדעת הש"ע כו' אף על גב דהל"ח הקשה על הטור וגם על הש"ע אבל מ"א אין רצונו לתרץ כ"א דברי ש"ע דבטור אין תי' מ"א מספיק לומר דהטור יכריע שלא כרעת אביו הרא"ש. ולא הביא דעתו כלל:

ובי"ט אסור דהוי עוקר כו' אף על גב דהוי כלאחר יד וליכא כ"א איסורא דרבנן. והא גם בבכור ניהו דתולש לאו ה"ג מכל מקום איסורא דרבנן איכא כמ"ש התוס' דגזרינן אטו גוזז ע"ש מ"מ בי"ט חמיר דאיכא תרתי איסורא דרבנן. משום תולש ומשום עוקר ד"מ ואף על גב דגם בגמרא משמע דבכור וי"ט שוין כדעת הרא"ש. מ"מ הרב"י הכריע לחלק ביניהם:

ועבי"ד סימן כ"ד כו' שכתב שם וכן יש ליזהר בכבשים שי"ל צמר מסובך בצואריהם. לתלוש הצמר המסובך שלא יבא לידי חלדה עכ"ל ואם כן בי"ט דאסור לתלוש צריך ליזהר הרבה שיפנה הצמר היטב לבלי יבא לידי חלדה: