מחצית השקל על אורח חיים תנ:יב

(ס"ק יב) ויש כו' לכאורה צ"ע מה ענין זה לכאן ר"ל דמשמע דהיש מתירין להחם כו' חולקים על מה שאסר המחבר להשכיר כו' לבשל בו חמץ וזה אינו דאין תלוים זה בזה:

אבל בד"מ כ' כו' מפני שהכלי עצמו כו' ור"ל דוודאי היש מתירין להחם כו' מודים לדין דאסור להשכיר כו' לבשל בו חמץ והיינו מטעם א' שכ' הטור שרוצה בקיומו וטעם זה לא שייך במחמם חמין בין להרב"י ובין לפי' מ"א בס"ק שלפני זה אבל כ' לשון ויש מתירין כו' דלטעם שני שכ' הטור לאסור להשכיר כו' לבשל חמץ מפני שהכלי עצמו כו' ולפ"ז גם להחם חמין אסור ע"ז פליגי הני יש מתירין. וכך כתבו התוס' בע"ז דף ל"ב ע"א סוף ד"ה והא הכא כו' וז"ל הלכך יש פוסקים דצריך ליזהר שלא לעשות שום תשמיש בכלי הבלוע מחמץ בפסח דהוי רוצ' בקיומו ע"י ד"א אבל אינו נראה לר"ת כו' ומכאן פסק ר"ת דקדירות הבלועים מבשר וחלב שמותר להשים בתוכן דבר יבש כו' וכן קדירות האסורים משום חמץ אבל דבר לח לא עכ"ל:

וצ"ע דהא המרדכי כיון שאין לו הנא' כו' דהא אין הגוי נותן לו יותר משום טעם החטה הבלוע בתרנגולת:

והטעם עיי' בסי' תמ"ה סעיף ב' כצ"ל ע"ש במ"א ס"ק וי"ו דניהו דקיי"ל כר"ג ביי"נ שנתערב שמותר למכרו לגוי חוץ מדמי איסור שבו היינו דוקא בנתערב חביות של יי"נ בחביות של היתר דחביות היתר נשארים בהתיר' אלא דאינו יוכל לברר ואינו מכיר המותרין וא"כ כשמוכרו לגוי חוץ מדמי א"ש הרי אינו מוכר ואינו נהנה אלא מחביות המותרים שנשארו בהתירם אבל נתערב יי"נ ביין היתר דאז אפי' יין היתר נעשה איסור שהוא תערובת לח בלח אסור למוכרו לגוי חוץ מדמי א"ש דהא נעשה הכל איסור וא"כ ה"ה בטעם החטה הבלוע בתרנגולת נעשה כל התרנגולת איסור ולכן אסור למוכרו לגוי וע"ש:

כ"ש דאסור בעצמו כו' דכל הכלי נעשה איסור ע"י בלוע והרי נהנה מן הכלי אע"ג דאינו נהנה מן הבלוע אסור:

גם בתוס' לא התיר כו' ר"ל אותו תוס' דע"ז דמביא בד"מ ראי' מהם כנ"ל:

דבר יבש כו' וצ"ל לסברת מרדכי הנ"ל בין לח ויבש:

א"כ נימא ג"כ דתבשיל כו' מותר דהא תלה או"ה שני הדינים זה בזה והא קי"ל רס"י תמ"ז דאסור:

ובמ"צ כ' והני כלים כו' ר"ל דקשי' ליה איך מתיר להחם חמין בכלי חמץ הא צריך להטמינם מן העין שלא יבוא להשתמש בהן כמ"ש רס"י תנ"א:

ומ"מ אף לדברי מ"צ ר"ל דנהי לדברי המ"ץ א"ש מה שמתיר להחם חמין בכלי כזה אע"ג דאוסר ר"ס תמ"ז כנ"ל דהני כלים עדיפי מ"מ לפי דבריו גם תבשיל שנתבשל מותר למכרו לגוי ואינו ענין למ"ש המחבר דמיירי בכלי שבלעו חמץ גמור אסו' להשכיר כו' וא"כ אכתי קשיא מ"ש רמ"א ויש מתירין כו':

צ"ל דדבר כו' ה"ל כאלו הישראל נהנ' ממנו כו' כמ"ש ס"ס תמ"ח כצ"ל ר"ל להאכיל חמץ אפי' לבהמת גוי או בהמת הפק' אסור אע"ג דאין מי שיחזיק לו טובה. מ"מ הוי כאלו הוא נהנ' וה"ה הכא כמו שישראל אסור לאכול מה שנתבשל בקדיר' בלוע מבב"ח דנהנה מבלוע ה"ה דאסור למכרו לגוי וה"ה בחמץ:

ועוד דה"ל שלא כו' עמ"ש רס"י תס"ו כצ"ל וצ"ל דבחמץ שלא כד"ה שרי ונ"מ בין הני תרי טעמי לענין בב"ח דלטעם א' מותר להחם חמין לחוף הראש בקדירה בלוע מבב"ח ולטעם שני אסור דבב"ח קי"ל אפילו שלא כדרך הנאתן אסו' כמ"ש בי"ד ס"ס קנ"ה ולדברי ת"ח א"ש מה שהקשה מ"א מסי' תמ"ז דקי"ל דאסור למכור התרנגולת לגוי דמ"מ לחום חמין שרי אבל עדיין אינו מיושב ל' ויש מתירין דמשמע דהני יש מתירין חולקים עמ"ש הרב"י וז"א די"ל דגם המחבר מוד' דמותר להחם בו חמין:

וביש"ש בחולק פ' כ"ה סי' מ"ו בדין הראשון:

אבל הראוים למאכל ומשתה אסור וכתב דה"ט דדוקא דבר יבש מותר להשתמש בו ולא דבר לח אפי' צונן משום שמא ישהה בו ך"ד שעות ויהיה כבוש כמבושל ואינו מות' כ"א לויג עם אפר לחוף בו הראש שאינו ראוי לאכילה וכן משמע מדברי הש"ך בסי' פ"ז בס"ק ך':

כתב הב"ח כו' כיון דמנהגם לתת חמץ כו' הב"ח לטעמיה אזיל כמ"ש מ"א בשמו בס"ק א' דה"ט דבתנור ה"ל משתכר בא"ה כיון דדרכם לתת חמץ בשכר התנור ע"כ מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו (וצ"ל דרחיים ויורות הוי דומיא דקדיר' ואינו דומה לתנור דלא שייך ביה רוצה בקיומו כמ"ש בס"ק י"א) וכ' הב"ח דלפי טעם זה אפי' אינו נוטל שכר צריך למנוע אם אפשר ע"ש:

ויטול הדמים היינו כדעת הגמיי' שהסכים עמו בס"ק ג':

ונ"ל דימכור ג"כ כו' מ"א לשיטתי' בס"ק ג' שהחמיר גם כן שם דבעי' תרתי ליטול דמים וגם למכור כו':

דשכירות ליומא ממכר הוא היינו לחומרא אמרי' דשכירות קניא ועיין לעיל במ"א סי' רמ"ו ס"ק א' בזה:

ועס"ס רמ"ג ר"ל דהיתר זה מהני מצד איסור חמץ דהיינו בחה"מ אבל בשבת וי"ט בלא"ה איכא איסורא ומבואר שם דאם שכרם מגוי (וה"ה קנא') אם עדיין לא ישב בה הישראל ולא נקרא ע"ש הישראל מותר וע"ס רמ"ד סעיף וי"ו. ועיין בט"ז שמיקל הרבה אפי' מצד איסור שבת:

וצ"ל דמיירי כו' בא ליישב דברי הב"ח שדימה אם הישראל צריך לתקן הרחיים ויורות לחק הכומרים דמיירי שאין הישראל שוכר כו' והא דתלה הב"ח ההיתר במה שאין הישראל צריך לתקן י"ל אורחא דמלתא נקט דהיכי דאין הישראל שוכר רק החק ולא הרחיים אז אורחא דמלת' שא"צ לתקן: