מחצית השקל על אורח חיים תמא:ב

(ס"ק ב) וא"ל מעכשיו כו' שאין דין אסמכתא לגוי. ר"ל ניהו דבפרק י"א מה' מכירה חולקים הרמב"ם והראב"ד. דדעת הרמב"ם דבדבר שהקונה מוחזק בו אין בו דין אסמכתא ולכן כ' דהקונה דבר מחבירו ונתן הקונה למקנה ערבון וא"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והמקנה אומר אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך (ר"ל אשלם לך כפי ערבון פי שנים) ניהי דאם המקנה חוזר א"צ לכפול ערבונו דהוי אסמכתא. אבל אם הקונה חוזר בו קנה המקנה הערבון כיון שהמקנה מוחזק בערבון. והראב"ד חולק וס"ל דאפי' מה שביד הקונה יש בו דין אסמכתא וא"כ הכא שאמר אם לא אפדנו לזמן פלוני יהיה שלך הוי אסמכתא ניהו דבא"ל מעכשיו מסלק דין אסמכת' כמ"ש בח"מ סי' ר"ז כיון דאמר שיקנה מעכשיו הרי ראינו דמקנה לו בלב שלם ואין דעתו כ"א להסמיכו אלא לקנין גמור נתכוין מ"מ היכי דלא אמר מעכשיו הרי לדעת הראב"ד אע"פ שבמשכון ביד גוי יש בו אסמכתא ועז"א שאין דין אסמכת'. ובגוי קונה בכל ענין:

שהכל תלוי במעכשיו. ר"ל אפי' הגיע קודם פסח הזמן מ"מ צריך מעכשיו דאי לא הוי אסמכתא. אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דהיכי דהוי בידו ליכ' משום אסמכתא מ"מ בגוי בכל ענין קליש קנינו הוי אסמכתא אפי' הוא ביד גוי לכן בעי' מעכשיו לסלק האסמכתא. וכ"מ דעת הרב בית יוסף בש"ע שכ' אפי' לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח משמע לא מבעיא הגיע זמן קודם הפסח דדינו הכי אלא אפי' הגיע הזמן אחר הפסח ג"כ הדין כן דכן טבע הלשון בכ"מ וכ"כ הרב בית יוסף. הרי דגם בהגיע הזמן קודם פסח ס"ל דבעי' מעכשיו דדוקא במשכון מהני מעכשיו. דבסי' רצ"ז ס"ט כ' הלוהו על שדה מאה זהובים והוא שוה יותר וא"ל אם לא תפרעני עד ג' שנים יהיה שלי הוי אסמכת' אבל אם א"ל אם לא תפרעני עד שלשה שנים יהיה שלי מעכשיו לא הוי אסמכתא מבואר דמעכשיו מסלק דין אכמכת' ובסעיף י"ד כת' רמ"א וי"א דמעכשיו לחוד ל"מ לסלק האסמכתא אלא בעינן שיקנה ממנו בב"ד חשוב ומעכשיו • ובס"ט לא הגיה רמ"א משמע דמודה. ולכן כ' סמ"ע בס"ק י"ח וז"ל שאני הכא (במשכן) דנתנו לידו מיד בתורת משכון ושיעבוד על מעותיו והוי כעין מו"מ. וגם עשה לו טובה הלכך אמרי' דדעתו שיהיה לו מעתה מכירה קנין גמור אלא שהתנה שיהיה בידו לפדותה תוך ג"ש עכ"ל סמ"ע וא"כ ה"ה הכא בלא הלווהו אלא שא"ל אם לא אעשה לך כו' אפי' הגיע הזמן קודם פסח אסור דהוי אסמכת' לדעת י"א שהביא רמ"א בח"מ אם לא שקנה בב"ד חשוב:

ועיין מ"ש סי' ת"מ ס"א א"א בתר דיניהם. שכ' שם בש"ע אפי' אינו חייב באחריותו בדין אלא שהגוי אלם כו' חייב לבערו ויש חולקים ומחלוקתם תלוים בסוגי' הש"ס דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאלו מגניב או מתביד בעיתו לשלומי כו' וס"ל להרמב"ם דלא היה חיוב מצד הדין אלא מצד אלמות ואפ"ה אמר רבא שצריכים לבער. והראב"ד ס"ל דהיכי דאין החיוב רק מצד אלמות א"צ ביעור אלא שהיה מצד הדין וחק המלכות ע"ש. ומ"ש בסי' תמ"ח ס"א שהביא שם דעת מ"ב דאזלי' בתר דיניהן לענין קנין ומ"א ס"ל דלא אזלינן בתר דיניהם ע"ש ובאמת יש לחלק בין דין אסמכת' המבואר בסי' זה לדין קנין המבואר בסי' תמ"ח כמ"ש מ"א בסי' תמ"ח: