מחצית השקל על אורח חיים ריב:ג

(סק"ג) הטפל כו' וצ"ע מ"ש ולא חביב משמע דאף כששניהן שוין (ר"ל בחביבות) דאי בעי דוקא שיהיה הטפל חביב הכי מבע"ל לו' אבל אם הצנון עיקר והזית חביב:

וע"ק דאמרינן בגמ' כו' אהא דתנן היה לפניו מינים הרבה. רי"א אם יש ביניהם מין ז' עליו הוא מברך וחכ"א מברך על איזה מהם שירצ' אמר עולא ל"ש אלא שברכותיהם שוות כו' אבל אין ברכותהן שוות (כגון צנון וזית) ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך על זה. מיתיבי היה לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית (כיון דצנון פה"א וברכתו בפה"א וזית היא פרי עץ ותנן בירך על הפירות האילן בפה"א יצא) ומשני כשהצנון עיקר אי הכי אימא סיפא ר"י אומר מברך על הזית שהזית מין ז'. ול"ל לר"י הא דתנן כל שהוא עיקר כו' מברך על העיקר ופוטר כו'. וכ"ת הכי נמי דלית ליה. והתניא רי"א אם מחמת הצנון בא הזית מברך על הצנון ופוטר את הזית ומשני לעולם כו'. וקשיא למ"א לפי הבנת הרב"י דברי הא"ז לא מקשה הש"ס מידי דע"כ צ"ל דס"ל לא"ז הא דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות מברך כו' כדעת הסמ"ק ר"ס רי"א דבכה"ג מודה ר"י לחכמים דחביב עדיף ואזלי' בתר דחביב דל"ל דס"ל כהרא"ש והוא דעה א' שבסי' רי"א דבאין ברכותיהן שוות אין עדיפות לא לחביב ולא למין ז' לענין הקדמה אלא מברך על איזה שירצ'. דא"כ איך כ' הא"ז דאם אין העיקר חביב מברך על הטפל תחלה (משום דהוא חביב דלא כמובן מלשונו כמ"ש מ"א לעיל) ואחר כך על העיקר הא אין עדיפות בחביבות לענין הקדמ' אע"כ ס"ל כהסמ"ק דבאין ברכותיהן שוות אזלינן בתר החביב לכ"ע. ומינה דאם שניהם שוין בחביבות אזלינן בתר מין ז' וכמ"ש מ"א סי' רי"א סס"ק ח'. א"כ מאי פריך ול"ל לר"י הא דתנן כל שהוא עיקר כו' דלמא א"ל והא דתניא דת"ק ס"ל בצנון וזית דמברך על הצנון. ורי"א מברך על הזית שהוא מין ז' מיירי ששניהם שוין בחביבו'. ולכן ס"ל לת"ק דמברך על הצנון שהוא עיקר ולא איכפ' לך במין ז' דהכי ס"ל לחכמי' ור"י ס"ל דמברך על הזית שהוא מין ז' דמעלת מין ז' לר"י דוחה מעלת הצנון שהוא עיקר כמו דלחכמים דוחה מעלת חביב למעלת שהוא עיקר ה"ה דלר"י מעלת מין ז' ואידך בריית' דקתני מודה ר"י דמברך על הצנון כשהוא עיקר מיירי שהצנון חביב ומעלת חביב עדיף באין ברכותיהם שוות ודוחה מעלת מין ז' והא דאיצטריך ר"י לומר באידך ברייתא אם מחמת הצנון בא הזית כו' דהיינו שהצנון עיקר ת"ל בלא"ה מעלת חביב עדיף ממין ז' היינו משום דבא לו' דהצנון פוטר את הזית ולכן בעינן שיהי' הצנון עיקר:

קאי אמ"ש רש"י כו' אהא דמשני הש"ס הב"ע כשהצנון עיקר פירש"י שבשבילו התחיל כו'. ותוכן כוונ' מ"א לפרש מ"ש הא"ז דה"מ כשהצנון עיקר וחביב אין פי' חביב פה כמו בכל דוכתי אלא חביב פה פי' שחפץ בו ע"י שנחלש לבו וכדומה ועי"ז ודאי היא עיקר. ומ"ש הא"ז אבל אם הצנון עיקר ולא חביב. ר"ל דלכאורה נראה שהוא עיקר אבל לא חביב ר"ל שאין רגלים לדבר שחביב עליו עתה יותר מהזית כי לא בחלש לבו וגם לא נראה סבה אחרת שיהיה צנון עיקר רק דרך העולם שיהיה הצנון עיקר אצלם. מ"מ לא אמרי' מסתמא צנון עיקר כיון שאוכל שניהם יחד:

דמין שבעה עדיף. כששניהם שוין בחביבות:

או יש לומר כבה"ג דבורא פרי העץ עדיף. וכדלעיל סי' רי"א דבורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמ':

וא"ל שיברך בפה"א כו' השתא בא לפרש מ"ש הא"ז ואפושי ברכות עדיף כו' דמאי ענין לאפושי ברכות כיון דאין הצנון עיקר א"כ בין מברך על הצנון תחלה או על הזית תחלה אין א' פוטר א"ח וצריך גם לברך על השני ולזה אמר דס"ד לברך תחלה על הצנון בפה"א ולפטור את הזית:

מי ששורה כו' ואוכלו לעכל. דכה"ג כתב מ"א בסי' הע"ד ס"ק י"א דצריך לברך על היי"ש. אלא כיון ששורה בו מעט פת ס"ד דהפת עיקר ופוטר היי"ש:

ועיין בתוס' דף מ"א כו' וברא"ש שם:

כ' בשל"ה כו' מה שציין לעיין בתו' ורא"ש הוא כדי להבי' עליה דברי של"ה דכשאוכל מעט פת למתק השתיה ה"ל פת טפל. וא"צ לברך עליו ונפטר בברכת המשקין שהן עיקר דלא תימ' דלא מיקרי טפל אלא כשבא לסלק ההיזק של מאכל הראשון כגון שאוכל דג מליח שמזיקו לבד. ולכך אוכל גם פת לסלק ההיזק. וכן דג המליח הוי טפל לגבי פירות גנוסר שדג מליח בא לסלק ההיזק של מתיקות של פירות גנוסר. אבל פת הבא למתק השתיה שאינו בא לסלק היזק לא מיקרי טפל. וסברא זו הוזכר בשל"ה שם (וכן בתשובת רמ"א סי' א') או תרצה לחלק דוקא כשהעיקר וטפל שניהן מיני אוכלים ולא כשאר משקה והשני אוכל וגם סברא זו הוזכר בשל"ה. וע"ז הביא דברי התוספות והרא"ש דמוכח מדבריהם דאין לחלק בא' משני חלוקים הנ"ל שכתב אהא דפירש"י הא דר"פ בדברים הבאים מחמת הסעודה תוך הסעודה דאין טעונים ברכה דמיירי שמלפתי' בהם הפת ומטעם דהפת עיקר פוטרן. הקשו התוס' והרא"ש א"כ הא דפריך הש"ס שם אי הכי יין נמי נפטריה פת. ותיקשי היכי דמי אי כששותה יין לבדו הלא כה"ג אינו טפל לפת. ור"פ לא פטר אלא מידי דמלפת בו הפת. ואי מיירי כששרה פתו ביין הא כה"ג באמת לא אשכחן שצריך שיברך על היין. והרא"ש כתב להדי' שם כששורה פת ביין א"צ לברך על היין שהוא טפל לפת. הרי מבואר דשני חלוקים הנ"ל ליתנהו דהא יין ופת אוכל ומשקה הוא. וגם אין היין בא לסלק היזק אפ"ה מקרי טפל לגבי פת. וא"כ דינו של של"ה אמת:

יטול ידיו בלא ברכה. ר"ל דא"צ נטילה כיון שלענין ברכת המוציא הוי טפל לגבי שתי' וא"צ לברך המוציא ה"ה דבטל לענין נטילה. או י"ל דמ"מ צריך נטילה דהא טעם נטילה לפת מטעם סרך תרומה וכדלעיל ריש הלכות נט"י וא"כ אפי' א"צ לברך המוציא. מכל מקום גזרה דסרך תרומה איכ'. והביא ראיה מסי' קנ"ח דעל דבר שטבולו במשקה אף דאין מברך עליו המוציא מכל מקום בעי נטילה אלמא דנטילה והמוציא אין תלוי' זב"ז:

וכן מסתבר ליה אלא לפי שלא מצא להדי' בשום פוסק דצריך ליטול לדבר טפל לכן יטול בלא ברכ' וע"ש הביא עוד ראיות:

ובתשובת רמ"א סי' א' כ' שא"צ נטיל':

דס"ל כיון שהוא טפל לענין ברכות המוצי' ה"ה דא"צ נטילה ודחה שם ראיות החולקים להצריך נטיל' מדברי תר"י ס"פ א"ד שכ' על בריית' שהובא ברי"ף שם. הלכ' בסעודה אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו א' ששפשף בה. דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתיהן לפי שהסיח דעתו. וכשהוא נוטל צריך ליטול בפניהם שלא יחשדוהו שאוכל בלי נטילה. א"ר נחמן לא שנו אלא לשתות. אבל אם בא לאכול נוטל אפי' שלא בפניהם שלא יחשדוהו. דידוע דאנינא דעת אדם ואינו אוכל בלי נטיל' (ודין זה מבואר לעיל סי' ק"ע) וכתב תר"י וז"ל ויש לו' היכי קאמר ל"ש אלא לשתות והרי א"צ נט"י לשתי'. וי"ל שדרכם היה בשעת שתי' לאכל מעט כדי שיכלו לשתות ולפי' אמרו דצריך נטילה מפני אותו המעט וצריך שיטול לפניהם כיון שהשתי' עיקרית יחשדוהו כו' עכ"ל. הרי היכי דמעט פת בא למתק השתי' צריך נטילה. ותירץ בתשו' רמ"א דודאי היכי דהפת טפל וא"צ לברך המוציא ה"ה דא"צ נטיל'. והיינו היכי דשתה תחל' המשקין ונפטר הפת בברכת המשקין. אבל התם דאוכל תחלה מעט פת כדי למתק השתי' שאחריה צריך לברך על הפת (כמבואר פה בהג"ה) וגם צריך נטילה אף על גב דמיירי שכבר ישבו לשתות אם כן כבר שתה קודם שאוכל מעט פת. מכל מקום כיון דהפליג והסיח דעתו משתיה הראשונ' צריך שוב לברך על הפת ועל המשקין הבאים אחריו ולכן כה"ג גם נטיל' צריך. אבל היכי דא"צ לברך המוצי' פשיטא ליה לרמ"א דאין צריך נטיל' ע"ש. ועיין בשל"ה מ"ש לראיה מדברי תר"י הנ"ל:

וע' ר"ס קנ"ח. והיא ראית של"ה הנ"ל מדבר שטבולו במשק':