מחצית השקל על אורח חיים ריב:ב

(ס"ק ב) כגון שאוכל כלו' דקשה כו' מ"א בא לישב דמאי הוצרך המחבר באיזה ענין משכחת שיהי' הפת טפל ועז"כ דקשה ממ"נ כו':

ואם הוא רעב ה"ל פת עיקר ומה"ט לפי סדר העולם שאוכלים דג מלוח דהיינו הערינ"ג עם פת פת עיקר ומברך המוציא ופוטר הדג מליח וכ"כ ט"ז ס"ק ב':

וע' בהג"ה עמ"ש סס"ק זה:

וא"ת לברך על פירות המתוקים. ר"ל שכ' לעיל שאכל דבר מתוק כו' ר"ל פירות מתוקים וז"ל גמ' דף מ"ד ע"א תנן הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת זה הכלל כל שהוא עיקר כו' ופריך מי איכ' מידי דפת טפלה לו ומשני ר"א באוכלי פירות גנוסר שנו שהם מתוקים מאד ופי' התוס' כמ"ש המ"א ולהכי קשיא להו דה"ל לברך על הפירות שהן העיקר לכל הבא אחריו:

א"נ כו' באותו מעמד (תוס') פי' דשינה מקומו ר"ל לאחר אכילת הפירות הלך למקום אחר ושם אוכל הדג מליח עם הפת. ולכן כה"ג אפי' נתכוין כשבירך על הפירוח לפטור הדג ופת מ"מ כיון דשינה מקומו צריך לברך שנית וכדלעיל סי' קע"ח ומ"ש דלא כנ"ץ וב"ח יתבאר להבא:

משמע מדבריהם דאלו היה יודע כו'. דהא בתי' א' כתבו דבשעה כו' לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע כו' משמע שלא נתכוין לפטור הדג ופת כיון שלא היה יודע שיחלש לבו ויצטרך לדג ופת אבל אם הוא יודע ונתכוין גם להם נפטרים אע"ג שכתבו שלא היה שם עדיין מליח ופת אע"כ דלא תליא מידי אם היה לפניו או לא אלא אם נתכוין להם והא דכתב התוס' שלא היה שם עדיין מליח כו' אורחא דמלתא נקטו כיון שלא היה יודע שיצטרך להם מסתמא אינו מכינם לשם אבל הכל תלוי בהיה יודע שיחלש לבו ונתכוין להם או לא וכן לתי' השני מיירי שלא הי' לפניו אלא שהיה יודע שיחלש לבו והיה בדעתו על הדג ופת ולולי ששינה מקומו היו נפטרים בברכת הפירות:

וכ"מ סי' ר"ו סעיף ה' שכ' רמ"א וטוב ליזהר לכתחלה להיות דעתו כו' משמע דעכ"פ דעתו מהני אפי' למה שאינו לפניו ולדעת המחבר שם גם מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לו:

וז"ל הב"ח ולתי' א' כו' דהב"ח מפרש תי' השני שלא אכל הפירות באותו מעמד ר"ל שבאמת היה דעתו בשעה שבירך על הפירות גם על הדג ופת אלא כיון שלא הובאו לפניו באותו מעמד כשהיו הפירות לפניו אלא לאחר שגמר אכילת הפירות הובאו לפניו דג ופת לכן צריך לברך עליהם ולתירוץ א' מיירי שהובאו לפניו שעדיין עוסק באכילת הפירות אבל כבר בירך על הפירות קודם שהובאו לפניו ואפי' הכי אי היה דעתו עליהם בשעת ברכה היו נפטרים בברכת הפירות אלא דבתי' א' מיירי שלא נתכוין לפוטרן ולכן מסיק הב"ח דוקא בהובאו לפניו כשעדיין הפירות לפניו אפי' לא היו שם בשעת ברכה אז מהני מה שהיה דעתו עליו בשעת ברכה לפוטרן אבל אי לא הובאו עד אחר שאכל הפירות ל"מ מה שהיה דעתו עליהם בשעת ברכה. וכן הוכיח ממ"ש הב"ח בסי' קע"ז אבל מ"א כ' לפני זה דדעתו עליהם מהני בכל ענין אפי' לא הובאו עד אחר שגמר אכילת הפירות גם מ"ש לפרש תר"י ל"נ כו' שכ' על מ"ש הש"ס באוכלי פירות גנוסר. וז"ל שהפירות גנוסר הם מתוקים ביותר ואין נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק לו ואוכלין אותם עם הפת ונמצא הפת טפלה אל הפירות לפיכך מברך על הפירות ופוטר הפת עכ"ל וס"ל להב"ח דתר"י מפרשים דהתרצן נשאר בסברת המקשן דליכא מידי דהפת טפלה חוץ מפירות גנוסר שהם חשובים מאד לגבייהו הוי פת טפלה אם יצטרך לאכול אחר הפירות דג מליח עם פת אבל לגבי דג מליח לא הוי פת טפל:

לכן כתבו דמברך על הפירות ופוטר הדג וגם הפת והא דקתני במתני' מברך על המליח ר"ל מברך על הדבר שהובא בשבילו המליח דהיינו על הפירות וכן משמע מפרש"י שם. וכ' דלפ"ז יש ליזהר להביא לפניו הדג ופת (והיינו לפי שטתו דלעיל דצ"ל לפניו) בשעת אכילת פירות ויכוין לפוטרן בברכת הפירות אבל אי לא נפטרו ע"י ברכת הפירות אי הדג מליח יפטור הפת דין זה במחלוקת שנוי' בין התו' לתר"י כנ"ל. אבל מ"א ס"ל דלדינא אין מחלוקת בין התוס' לתר"י וגם תר"י מודה דאפי' מברך על דג מליח פוטר הפת דהוי טפלה לגבי דג כה"ג שאכל תחלה פירות מתוקים אלא תר"י מיישבים קושית התוס' דלעיל דה"ל לברך על הפירות כו' ולזה כתבו תר"י דבאמת כך כוונת המשנה ולא איירי כלל שאוכל דג מליח אלא שמולח הפירות עצמן ואוכל עמהם פת דאז מברך על המליח היינו פירות המלוחים ופוטר את הפת:

וכ' בשל"ה כו' והוי כאלו דעתו עליו. ובלא"ה צריך לברך וז"ל של"ה אבל כו' וגם לא היה דעתו כו' וגם אין דרכו כו' ודאי מברך המוציא כשמביאים לו כו' עכ"ל וזה דמברך המוציא ולא שהכל דלא כהגהת ספר נתיב חיים שהגיה והעמיד כאן מ"ש מ"א סס"ק זה ואם לא היה דעתו עליו מברך שהכל כו'. ובלא"ה א"א להגיה כן ומובן בקל ודברי מ"א בסס"ק זה יתבאר שם בע"ה:

וז"ל בעל המאור גבי כו' דמפרש הא דאר"פ דף מ"א ע"ב הלכת' דברים הבאים מחמת סעודה תוך הסעודה אין טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם כפרש"י שם דבאים ללפת את הפת ומלפת בו ולכן פת פוטרן דהעיקר פוטר הטפל (ולא קי"ל אלא כהתו' וכדלעיל סי' קע"ז) דאל"כ ה"ל לר"פ כו'. ר"ל דהוא מרא דשמעתא דדברים הבאים מחמת סעודה כו' ורצה לו' כיון דלא בא לאשמועי' דהפת פוטר הואיל והוא עיקר דזה מבואר במשנה אלא בא לחדש אפי' אין דעתו עליו למה הוצרך לקבוע מימרא בפני עצמו ה"ל להעמיד דבריו על המשנה דקתני שהעיקר פוטר הטפל ה"ל לר"פ לו' ואפי' אין דעתו עליו:

ואם לא הי' דעתו עליו מברך שהכל על הפת כמ"ש בהג"ה ודאי א"א לו' דקאי אדסמיך לי' דלפ"ז אין הבנה לדברי מ"א אלא חוזר על הראשונים לחלוק על הב"ח ומ"ש בנתיים דברי של"ה ובעל המאור הם דמות הגה' כאלו הוא מוקף בשני חצי עגולה וכדרכו במקומות רבי' וכוונתו דלעיל חלק על הב"ח דס"ל דאם לא נפטרו הדג ופת ע"י ברכת הפירות אין הפת נפטר בברכת שהכל שמברך על הדג אלא צריך לברך על הפת המוציא לדעת תר"י וא"כ בנידון זה הוא מחלוקת התוס' ותר"י כנ"ל. אבל לפי פי' המ"א בתר"י כנ"ל לדינא מודים תר"י דאם לא היה דעתו בשעת ברכת הפירות על הדג ופת מ"מ מקרי פת טפל לגבי דג מליח וא"כ הפת פטור בברכ' שהכל שהוא ברכת דג מליח. ואפי' אוכל הפת קודם הדג מליח כיון דהפת טפל מברך על הפת שהכל כברכת דג מליח וכמ"ש רמ"א בהגה"ה. ובנידון זה שברכ' העיקר היא שהכל מודה המ"א בס"ק ד' להגה' רמ"א ע"ש: