מחצית השקל על אורח חיים רי:ו

(ס"ק ו) הטועם לידע אם צריך מלח או תבלין וכוונתו אי צריך עוד מלח ותבלין יוסיף מלח ותבלין לתקנו משמע כו' אחר הבישול דאז אפי' חסר מלח ותבלין אי אפשר לתקנו ואין כוונתו כי אם לידע אם הוא טוב כמות שהוא זה מיקרי יותר אכילה:

וברוקח כו' ויפדו העם כו' דכתיב שמואל א' סי' י"ד ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב כו' וכתיב ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו כו' ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אביך כו' ויאמר יונתן עכר אבי את הארץ כו' ויאמר שאול כו' מות תמות יונתן. ויאמר העם כו' ויפדו העם את יונתן ולא מת. ופי' באגדת שמואל שאמרו העם לשאול מטעמת א"צ ברכה אלמא טועם לא מיקרי אכילה א"כ לא עבר יונתן את השבועה. דהא גם שאול השביע ארור האיש אשר יאכל:

וצ"ל כיון כו' ר"ל לא תקשי הא כ' בסעיף א' דאפי' אוכל כל שהוא עכ"פ מברך ברכה שלפניו מ"מ הכא גרע ואין צריך לברך כיון שנפשו כו' וגם יונתן תיכף כשא"ל השביע אביך נמנע ולא אכל יותר אע"ג שנתאוה ליותר מזה כנראה מלשון הפסוקים ונמנע מצד איסור השבועה:

מ"מ סברא שניה כו' ר"ל הנה מ"א הביא שני דיעות רש"י ורוקח בפי' טעימה ועז"כ דלדידן אין נ"מ במחלוקת של רש"י ורוקח לפי שנראה למ"א עיקר דעה שניה כמ"ש מ"א בס"ק י' דאם בולע אפי' כל שהוא אפי' כוונתו לטעימה צריך לברך:

ספק כו' דלא מצינו שום פוסק שכ' בהדיא כו' דהטור כ' ומיהו מטעמת א"צ לברך עד רביעית ולכאורה משמע אפי' הוא טועם ובולע וכ"כ הרמב"ם ז"ל סתם מטעמ' א"צ כו'. אבל ר"ח פי' דוקא טועם ופולט כו' עד כאן לשונו והבין הרב ב"י דדעת הטור ורמב"ם דאפי' בולע א"צ לברך ואע"ג דררמב"ם בהלכות תענית כ' והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט מ"מ כיון דבה' ברכות כ' סתם מטעמת א"צ ברכה ע"כ צריך לחלק בין תענית לברכה וס"ל להרב"י דגם הרי"ף מחלק בין תענית לברכה אבל מ"א ס"ל דודאי אין חילוק בין תענית לברכה להרי"ף וכן הרמב"ם אע"ג שבה' ברכות סתם מטעמת כו' סמך עצמו עמ"ש בה' תענית דדוקא טועם ופולט וכי הטור כוונתו כן שכ' תחלה לכאורה משמע אפי' כו' ובולע ר"ל כיון דהוזכר בש"ס טועם משמע אפי' בולע ועז"כ וכ"כ הרמב"ם ז"ל סתם מטעמת א"כ לכאורה משמע ג"כ דעתו אפי' בולע ואע"ג דבתענית ס"ל דוקא פולט ע"כ צריך לחלק בין ברכה לתענית כיון דבברכות משמע מסתימת ל' הש"ס ורמב"ם אפי' בולע. ואח"ז כ' אבל ר"ח פי' דוקא טועם ופולט אפי לענין ברכה הרי דלא חש ר"ח לסתימת לשון הש"ס ופי' דוקא פולט א"כ גם דעת הרמב"ם יש לומר כן ונקט לשון הש"ס כדרכו וגם סמך א"ע על מה שכתוב בהלכות תענית כנ"ל. ומה"ת נעשה מחלוקת בין ר"ח לרמב"ם וכ"ד הרי"ף כנ"ל:

ובירושלמי כו' הובא ברי"ף פ"ק דתענית וז"ל הרי"ף שם גרסינן פרק הקורא בעי מיניה כו' השרוי בתענית מהו שיטעום כו' א"ל טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי מטעמת א"צ ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום כו' ומפרשי רבנן דצריך לאזהורי דלא לבלע כלום וס"ל להרב"י דהאי דצריך לאזהורי לא קאי כ"א על תענית ולא נראה למ"א כמ"ש אחר זה דהא תענית וברכה בהדי הדדי תניא בברייתא כנ"ל ואיך א"ל שיהיו חלוקים תענית וברכה וסיים שם הרי"ף בשם ירושלמי דנדרים נדר להתענות (יום א' סתם ולא אמר יום זה והתחיל להתענות יום א') ושכח ואכל איבד תעניתו כו' ומתענה יום אחר. ולא אמרן אלא אם בלע אבל אם טעם כו' מתענה ומשלים אותו היום עכ"ל הרי דתענית בעינן דוקא פולט ולא בולע ובתענית גם הרב"י מודה אלא דעיקר ראייתו דס"ל ברכה ותענית שוה כיון דשניהם בהדדי תניין בברייתא: