מחצית השקל על אורח חיים רט:ה

(ס"ק ה) אחרים כו' דלא גרע מנשפך הכוס כמ"ש סי' ר"ז ס"ו נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו או נמאס צ"ל ולברך אע"פ שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך והגיה רמ"א רק שלא היה דעתו עליו משמע דאם היה דעתו עליו א"צ לברך ומה לי נפל או נמאס או נשפך ומ"א לעיל ס"ק ח' הביא שני דיעות אי בעי' דוקא שהיה דעתו בבירור גם על האחרים או אפי' סתם אמרי' דדעתו גם על אחרים:

שלא הפסיק כדלעיל סי' קס"ז סעיף ו' דאם שח בין ברכת המוצי' לאכילת פרוסת המוציא צריך לחזור ולברך:

ואם לא היה דעתו כו' כמ"ש שם בסי' ר"ו ס"ו:

ונ"ל דיצא מ"ד אקידוש כו' ה"נ דיצא בדיעבד ר"ל דהא לענין קידוש דהוא ברכ' המצות יכול לעשות קידוש וגם לברך בפה"ג על כוס קידוש לאחרים שאין בקיאים אע"פ שלא ישתה הוא מכוס וגם כבר קידש לעצמו כמ"ש לקמן סי' רע"ג סעיף ד' הרי דאחרים יוצאים בברכתו אע"ג שהוא לא יצא בברכתו דהא כבר קידש או אינו רוצ' לטעום מהכוס וניהו דהתם משום ברכת המצו' אפי' לכתחל' מותר לברך לאחרים אפי' הוא אינו טועם אבל שאר ברכת הנהנין אם הוא אינו אוכל עמהם וכמ"ש לעיל ס"ס קס"ז וע"ש הטעם היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפי' בשאר ברכת הנהנין יוצאים אפי' הוא לא יצא דדוק' לכתחלה אסור בשאר ברכת הנהנין כשאינו אוכל עמהם משום דהוי ברכה לבטלה לגבי נפשיה:

ומיהו עמ"ש סי' רי"ג ס"ב דאם במזיד בירך לבטלה ודאי דגם האחרים לא יצאו אלא הכא הברכה לבטלה הית' בשוגג בזה נסתפק מ"א כ"כ שם:

וכ"מ כאן כו' משמע משום דהוצי' אחרים כו'. ר"ל דע"כ כוונת רמ"א במ"ש דהא דעתו היה לשתות כו' גם הוציא כו' לכן כו' ר"ל חדא כיון דדעתו היה כו' לכן יצא כמ"ש סי' ר"ו סעיף ו' (וכדמסיק מ"א דבחדא דהיינו דעתו סגי) וגם הוציא כו' ר"ל אפי' א"א דדעתו לא מהני מ"מ כה"ג שהוצי' אחרים מהני דגם הוא יצא הרי דקיימינן השת' דדעתו לא מהני אפ"ה יוצ' הואיל והאחרים יצאו ותקשי אדרב' כיון שהוא לא יצא גם האחרים לא יצאו כיון דבירך לבטל' וכ"ש שהוא לא יצא אע"כ ס"ל דאפי' הוא לא יצא מ"מ האחרים יצאו:

ואיכ' דבעי למימר כו' מ"ש אחר ברכת היין כו' הם שני תשו' דין אחד בענין פוקח עורים הוא תשוב' אחרת לא ידעתי מי (ואפשר הוא תשוב' רמ"ע) ודין מ"ש אחר ברכת היין כו' הוא תשובת מ"צ כמו שנרשם:

וטעה כו' צ"ע אם יצא ידי פוקח עורים ראיתי בס' נתיב חיים נדפס מחדש שהגיה שצ"ל וחזר תכ"ד פ"ע יצא ידי פ"ע ולא כתב טעם להגהתו ובלי ספק משום דהוי קשיא ליה במאי נסתפק ה"ז ממש מש"כ בש"ע בסעיף ב' לקח כוס כו' וכן ראיתי בהקדמת ספר תוספת שבת שהביא בשם תשובת פ"מ שנתקש' בזה דהא הך מילתא הוא ממש דברי ש"ע בסעיף ג' והביא משמו שגם הוא הגיה בדברי מ"א אבל בלשון אחר ממה שהגיה בס' נ"ח הנ"ל. ולענ"ד א"צ להגיה כלל דהא מה"ט בסעיף ב' כשהתחיל החתימ' שלא כהוגן וסיים כהוגן דפסק דיצא משום דלפי גירסת הרי"ף הוא איבעיא דלא איפשטא ומשום ספק ברכתו להקל קי"ל דיצא דאם נאמר דלא יצא ויחזור ויברך יש לחוש שמא יצא בברכתו ראשונה ונמצא ברכ' שניה לבטלה וזה טעם ספק ברכות להקל וספיקו של האיבעיא הוא אי אזלינן בתר התחל' או בתר סוף וא"כ ניחא הפסק מ"ש בש"ע בלקח כוס שכר והתחיל לברך בפה"ג וחזר כו' שיצא כיון דאין לו לברך כלל בפה"ג והוי ספק ברכה לבטלה אבל בנדון דהכא דבאמת צ"ל שתי הברכות פ"ע ומ"ע נסתפק והיינו משום דנסתפק בכוונת האבעיא פתח בדחמרא כו' לפי גרסת הרי"ף בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ר"ל בתר פתיחה שאמר בפה"ג אזלי' א"כ לא יצא אף שחתם שהנ"ב מ"מ אמירת בפה"ג הוה הפסק בין שם ומלכות לחתימה א"ד בתר חתימה אזלינן וההפסק אינו מפסיד ולפ"ז כאן יצא ידי מ"ע דאין בינו לבין שם ומלכות הפסק. ואפ"ת דאין הפסק מפסיד הברכה מ"מ עדיף לו' דיצא ידי מ"ע דליכא הפסק מלו' דיצא ידי פ"ע דאיכ' עכ"פ הפסק וא"כ יברך אח"ז פ"ע או נימא דספיקו של האיבעי' היה אי נימא דהכל הולך אחר החתימה והיא עיקר וההפסק בנתיים לא מעלה ומוריד א"כ ה"ה הכא די"ל דיצא ידי פ"ע אף דאיכ' הפסק הכל הולך אחר החתימה ויברך אח"ז מ"ע אע"ג שעי"ז א"א שיצא ידי מ"ע ישנה סדר המנהג לברך מלביש ערומים קודם פ"ע דהמנהג לברך תחלה פוקח עורים ואחר כך מלביש ערומים מה בכך הא לפי נוסחת הש"ס וש"ע לעיל סי' מ"ו דראוי לברך תחלה מלביש ערומים ואח"כ פוקח עורים וטעם המנהג ע"ל סי' מ"ו בס' א"ר בס"ק ט':

אבל כו' יצא ידי מלביש ערומים ויברך שנית פוקח עורים דאי נאמר שיצא ידי פ"ע א"כ תהיה הכוונה שלא כהוגן ולא יצא לכמה פוסקים כמ"ש בס"ק ג' לכן עדיף לו' שיצא ידי מלביש ערומים ותהיה אז גם הכוונה כהוגן:

מ"ש כו' במ"ה כך. יצא ידי בורא מאורי האש כו':

ונ"ל דוקא כשנתכוין כו' על הבשמים כו' ומה"ט אצ"ל דבעל תשובה זו חולק על בעל תשובה ראשונה בדין פוקח עורים די"ל דנדון דברכת פוקח עורים מיירי שלא היתה לו כוונה כלל לא על פוקח עורים ולא על מלביש ערומים: