מחצית השקל על אורח חיים קנו:ב

(ס"ק ב) יתחייב כו' ע' בתשובת רא"ש דפעמים אסור כו' ואני לא זכיתי לראות אותה תשובה אמנם בתשובת שער אפרים סי' כ"ד ראיתי שכ' שקיבל מפי רבו מהר"ם בעל חלקת מחוקק דאין כוונת דברי הש"ע והתוס' סנהדרין שמשם נובע דין הרמ"א כפשוטו וגם בתשובת מעיל צדקה סי' כ"ב בעיקר הדין והפי' נתכוין לדעת שער אפרים וז"ל התוס' בסנהדרין דף ס"ג ע"ב ד"ה אסור כו' בזמן הזה כלם נשבעים בקדישים שלהם ואין תופסין בהם אלקות ואע"פ שמה שמזכירים עמהם ש"ש כוונתם לע"ז מ"מ אין זה שם ע"ז גם דעתם לעושה שמים וארץ ואע"פ שמשתתפים ש"ש ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הזהרו על כך עכ"ל והסכימו בתשובת ש"א ובתשובת מ"צ הנ"ל דלשתף שם אלקים ע"א עם ש"ש כמו מאמיני השילוש או אפי' באמרם שמאמינים בשניות ואומרים זה למעלה מזה בזה ודאי בן נח שוה לישראל וכמו שהישראל הוזהר ע"ז דהוא מעיקרי ע"א ה"ה דבן נח מצווה ע"ז ודלא כס' עולת תמיד וכוונת התוס' להתיר בזה"ז דהא אין מזכירין בשבועתן שם ע"ז אף שמזכירים קדשים שלהם אין מחזיקים אותן קדישים לאלקות וכתבו התוס' ואע"פ שמה שמזכירים עמהם ש"ש ר"ל שם אלקים או שם בורא י"ל דאין כוונתם דוקא לע"ז אלא לבורא שמים וארץ יהיה מי שיהיה ואפי' דעתם לע"ז מ"מ אין מזכירים שם המיוחד לע"ז בעצם כ"א תואר אלקים או בור' א"כ אין בו איסור משום ולא ישמע על פיך כיון שאינו מזכיר בפי' שם העצם של הע"ז שלו וכתבו התוס' ואע"פ שמשתתפים ש"ש וד"א ר"ל אם נאמר שמה שמזכירים אין כוונתם לע"ז אלא לבורא שמים וארץ ומזכירים גם הקדשים שלהם אע"ג דלישראל כה"ג אסור וכמ"ש הרמב"ם פרק י"א מהלכות שבועות משום דמשוה גדולות נברא לבורא ית' ולא מטעם איסור ע"ז מ"מ בן נח נצטוו ע"ז ואין אנו עוברים משום לפני עור וגם אין בזה איסור משום ולא ישמע על פיך שאסור לגרום שאחרים יעשו כן. כן פי' בתשובת מ"צ ואייתי ראיה לאסור שיתוף כנ"ל לישראל ממ"ש התוס' גבי חרב לה' ולגדעון וכן נדברנו בה' ובך אף שמעולם לא היתה שם כוונתם אלקים אלא האיסור כמ"ש הרמב"ם עכ"ל לא הבנתי אדרבה התוספות דף ס"ג ע"א כתבו בד"ה כל המשתף ש"ש וז"ל לא דמי להא דכתיב חרב לה' ולגדעון וכן נדברנו בה' ובך דלא אסור אלא במידי דאלקים עכ"ל הרי משמע להיפוך דלא אסור אלא היכי דתופס להאי שיתוף לאלקים וצ"ל שבתשו' מ"צ היה מפרש דברי התוס' אף שאינו מחזיק להשיתוף לאלקים אם משתתפו לש"ש בדבר חשוב השייך לאלקים כמו בשבועה אסור ולא במקום אחר והוא דוחק ובתשו' ש"א הנ"ל מפרש כוונת השיתוף של התו' שהמבדיל תמורת משה נביא ה' מכחישים נבואת משה ומזכירי' הקדישים תמורתו עם הש"ש וא"כ האיסור מצד הכחשת נבואת משה או שאר נביאים וע"ז לא הוזהר בן נח ע"ש מ"מ מדברי שניהם נלמד דאם מזכיר הגוי שם העצם של ע"ז אפי' בשיתוף עם הש"ש אסור לקבל השבוע' וכ' בבד"ה בשם תשו' הרא"ש וז"ל מיהו ירא שמים כשירא' שהגוי גמר בדעתו לישבע מה תועלת להשביעו עכ"ל:

ומשמע שם בתוס' דאפ"ה מצוה לטעון עמו ר"ל דאפי' יש שם אוהבו שצריך סיוע לפרוק עמו אף דפריקה קודם לטעינ' משום צער ב"ח מ"מ כה"ג מצוה לטעון תחל' לשונא מלפרוק עם האוהב והכי אית' התם הרוא' שחברו עבר עביר' אסור להעיד עליו כיון שהוא עד א' ולא יאמינו לו והוי בכלל מוציא שם רע. א"ר שמואל בר"י מ"מ מותר לשנאותו שנאמר כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו. והאי שונא ארז"ל דר"ל שונא ישראל ולא שונאי גוי דבגוי אינו מצווה לסייעו וכיון דבישראל מיירי איך הותר לשנאתו וקרא לאו ברשיעי עסקינן ששונאי' באיסור אע"כ בנדון כה"ג שראהו עובר עביר' דכה"ג מותר לשנאתו והקשו בתוס' הא דאמרינן בב"מ אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא לטעון כדי לכוף את יצרו ובשונא כה"ג דמותר לשנאתו (גם אמר שם דמצוה נמי איכ' לשנאתו) מאי כפיית יצר שייך הכא ותי' דע"י שהוא שונא לו גם חברו שונאו דכמי' הפני' כו' ובא ע"י כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר עכ"ל פי' שבאים לידי שנאה גמורה שמוסיף שנאה על מה ששנאו כבר ע"י שעבר עבירה גם תחלה אלו הי' שב בתשובה הי' חוזר משנאתו ועכשיו כשבאו לידי שנאה גמורה אפי' כשישוב בתשוב' תשאר השנאה בלבו ולכן שייך שפיר כ"י הרי דאפי' שונא כה"ג שעבר עבירה אם הוצרך לטעינה ויש שם אוהבו הצריך לפריקה מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף יצרו ונ"י פסק היפך מזה כו' וכ"כ רמ"א כו' ר"ל ששונ' מחמת שעבר עבירה אין מצוה לטעון עמו כשיש שם אוהב הצריך פריקה והא דאמרינן מצוה בשונא כו' היינו בשונאו כפשוטו לא משום שעבר עביר' ניהו דנרא' לו דוחק לאוקמי כה"ג בשונאו באיסור מ"מ הבריית' שאמר' מצוה בשונא ע"כ מיירי בשונ' ששנאו שלא כדין אבל כשאין שם אוהב הצריך פריקה ליכ' מאן דפליג דמצוה לטעון עמו כדכתיב קרא כי תראה חמור שונאך וע"כ מיירי בשונ' כה"ג:

אהבת הגר שנתגייר ב' מ"ע הם ז"ל הרמב"ם פ"ו מהל' דעות אהבת הגר כו' ב' מ"ע א' מפני שהוא בכלל רעך (ר"ל דכתיב ואהבת לרעך כמוך) וא' מפני שהוא גר והתור' אמרה ואהבתם את הגר כו' עכ"ל:

השונ' א' מישראל כו' הם דברי רמב"ם שם:

ובלשון רכה. ואם לא חזר בו כו' ז"ל שם וידבר לו בנחת כו' ואם קיבל ממנו מוטב. ואם לאו יוכיחנו פעם שנית ושלישית וכן תמיד כו' עד שיכהו החוטא כו' בד"א בדברים שבין אדם לחברו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימים אותו ברבים כו' עד שיחזור למוטב עכ"ל:

כ' רא"ם אע"ג דמרבי' כו' במקבלו (פי' שוכח כצ"ל) וכ"ה שם בהג"מ דל"ל שרבו עובר במזיד היינו אינו מקבל דכה"ג ברבו אין להוכיח:

לוקה בגופו ופירש"י דכתיב והן לא יאמינו לי וכתיב והנה ידו מצורעת כשלג:

קופה של שרצים פירש"י דופי משפח'. ומהרש"א כתב דנקט מאחוריו שאינו מפורסם כ"כ דהיינו משפחת אם אבל לא היכי שהדופי מצד משפחת אב והטעם שיהי' תלוי קופה ש"ש מאחוריו אמרו שאם תזוח דעתו אומרים לו חוזר לאחוריך:

בג' דברים וכו' עבח"מ ר"ל שיש מחלוקת בפי' בין רש"י ורמב"ם דלרש"י מצוה לשנות ופי' במסכת' אם ידע מס' א' אם ישאלנו אדם אם יודעה מצד מדת ענוה מצוה לומר שאינה יודעה ובפוריא אם שימש מטתו מצד צניעות לא יגלהו ובאושפיז' אם כבדו בע"ה הרב' טוב שלא להרבות בשבחו וטעם כדלקמן שלא ירבו עליו אורחים הרמב"ם פי' שאינו מצוה אלא רשות ופי' במסכת' אם עוסק במסכת אחת ויודע בחברו שרוצ' לשאול לו דבר מה באותה מסכת והוא אין לו פנאי או ירא שלא יבלבלוהו רשאי לומר שעוסק במסכת אחרת שלא ישאלנו ובפוריא אם ישן על מטה אחת ושאלוהו אם ישן עליה מותר לשנות פן יראה על המט' טפת קרי ויתגנ' ובאושפיז' אם מתארח אצל ראובן ושאלו אדם אצל מי שמתארח ואם י"ל אצל ראובן ידע שגם חברו השואל יתארח אצלו מותר לומר שמתארח אצל שמעון שאם יאמר האמת פן יכבד על ראובן שיתארחו שנים אצלו משא"כ אצל שמעון אין זה הכבד' דכל אחד מישראל עושה ברצון שיתארח אורח אחד אצלו כ"ה בסמ"ע שם:

אורח לא ישבח כו' עירובין דף ט"ז ע"א כצ"ל:

אם שמע דין כו' עירובין דף נ"א ופסחים דף קי"ב כצ"ל:

וכ"ה בברכות דף ך"ז וע"ש בתר"י ר"ל דבגמר' אית' הלשון האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינ' שתסתלק מישראל והיה א"ל שלא יאמר דין מדעת עצמו כ"א מה שקיבל מפי רבו וכאשר התנהג ר' אליעזר שלא אמר מעול' דבר שלא שמע מפי רבו כדאי' בסוכ' ואף שפי' זה ודאי אינו אמת. ניהו דר"א התנהג כן ממדות חסידות ואיך יאמרו ע"ז שגורם לשכינה כו' והלא רוב התנאים והאמוראים לא התנהגו כן. וניח' לי' למ"א לציין לעיין בתר"י שהו' כ' להדי' וז"ל שלא שמע ממנו ואומר אותו משמו עכ"ל. אולם הרמב"ם והטור כתבו ולא יאמר דבר שלא שמע מפי רבו עד שיזכיר שם אומרו ופי' הרב"י משום דסתם כל מה שהתלמיד אומר סוברים השומעים שמרבו שמעו (והיינו דוק' בימיהם אבל בזמנינו כל מה שאומרים סתם הוא בשם עצמו וא"כ בזה"ז אם שמע דבר מרבו אסור לאומרו סתם כ"כ ש"ך בי"ר סי' רמ"ב ס"ק מ"ג) ואם לא שמעו מפיו צריך להודיע מפי מי שמעו וכ' בס' לחם חמודו' פ' תפלת השחר ס"ק ך"ד שאפשר שיש לפקפק על הדבר ההו' ונמצ' שרבו מתגנ' על ידו וסיים הל"ח ומפני כן לא הקפידו ואמרי' פ' ע"פ דף קי"ב אם בקש' להחנק יתלה באילן גדול עכ"ל ואפשר שכוונתו כיון דהטעם שמא יפקפקו בדבר ויהי' גנאי לרבו א"כ אם יודע שהדבר ההוא דבר ברור ואין בו לפקפק ודאי מי שיודע ברבו שאינו מקפיד בכזה אם כוונתו לש"ש כ"ה דלקבלן מיני' מותר וכה"ג מיירי בפ' ע"פ:

כל שא"א דבר בשם אומרו עובר בלאו. נדרים פ"ק לא מצאתי שם ופ"ק דמגלה ובפרקי אבות תנן כל האומר דבר בשם אומרו מבי' גאולה לעולם:

חייב אדם לזהר ביתומים כו' רמב"ם פ"ו מה"ל דעות:

המרגל בחברו כו' שם אלא מ"ש מ"א כגון דאמר היכי איכ' נור' אלא בי פלני' דאיכ' כו' כלשון הזה הוא בהג"מ פ"ו מהל' דעות אבל הגרס' לפנינו בש"ס היא בעירובין ה"ד לישנ' ביש' רבה אמר כגון דאמר איכ' נור' ב"פ ופירש"י עשיר הוא וכל שעה מצוי אש בביתו לבשל א"ל אביי מאי עביד גילוי מלת' בעלמ' הוא ופירש"י הואיל ואינו אומרו בלה"ר אלא מגל' לאותם שמבקשים אש לכו לבית פלוני אלא דמפיק בלישנ' ביש' דאמר היכי משתכח נור' אלא בי פלני' ע"כ ל' הגמ' ומשמע דאפי' לא סיים דאיכ' בשר' וכוור' כיון דמפיק בלה"ר אסור מיהו בגי' ע"י וע"ש בע"י בפירש"י דשם מיהו י"ל קצת ע"ד רש"י במס' ב"ב ד' קס"ה ע"א דאר"ע א"ר ג' עבירות אין אדם ניצול בכל יום וחד מינייהו לה"ר ופריך לה"ר ס"ד ומשני אלא אימ' אבק לה"ר ופירש"י וז"ל כגון דאמר נור' בי פלני' בעירובין הא כה"ג משמע דשרי לגמרי ואפי' אבק לה"ר ליכ' כדאמר אביי מאי קעביד גילוי מלת' בעלמ' הוא:

אבל בעל לה"ר זה שיושב כו' וכתב הכ"מ שם אעפ"י שכבר אמר שלה"ר הוא המספר בגנו' חברו י"ל דלעיל מיירי שאמר דרך מקר' אבל מי שדרכו בכך יש לו תואר רע ונקר' בעל לה"ר. מ"ט ואני אבו' אחריך כו'. ר"ל שנתן הנבי' השי' עצה לבת שבע לו' לדוד שאדוני' ב"ח מתנש' לאמר אני אמלוך למען הציל את שלמה בנה שהבטיחו ה' ע"י נתן שימלוך ממחלוקת וע"ז אמר לה ואני אבא כו' אף שהם דברי לה"ר על אדוניה אלא משום מחלוקת להציל ממנו שרי. ודוק' למלך כשר ר"ל שבטוח בו שלא יתנקם ממנו כמו שעשה דוד שהמליך את שלמה בחייו ועי"ז ניצול מן המחלוקת אבל לא עשה רע לאדוניה:

ואם רואה כו'. פרק במה בהמה בדוד דאמר שמואל לא קיבל דוד לה"ר מציבא על מפיבושת והא דאמר לציבא הנה לך כל אשר למפיבושת וגם בחזרת דוד למלכותו אמר מפיבושת אתה וציבא תחלקו כו' משמע שקיבל לה"ר מציבא משום דדברים הניכרים שדברי ניבא אמת חזא ביה במפיבושת דכתיב ולא עשה רגליו כו':

וצ"ע כו'. שהיה אומר רבי כמה נאה כו' וא"ל כלך מלה"ר דאמרי' לעולם אל יספר אדם בשבחו ש"ח כו' בשלמא לטעם של ס"ח י"ל ששם היו שונאים יהודא חייטא אבל לפירש"י דדוקא יותר מדאי אסור והא בענין דשם לא היה יותר מדאי במה שכתב כתב נאה:

וטעם ס"ח. בפני אוהביו מצוה וכן מצינו ריב"ז מנה שבח ה' תלמידיו. וכן הרמב"ם חשבו בכלל דיבור הנאהב לספר בשבח הצדיקים וחכמים כדי שילמדו ממעשיהם וכן חשבו בהלכות דעות בכלל להדבק בת"ח ע"ש:

המספר דברים אם נשמעו כו'. בעובדא דרשב"י עמ"ש סס"ק זה:

בפני ג' כבר נשמע כו' ואם סיפר כו' כן פירש"י אהא דאמרי' כל מלתא דמתאמרי באפי תלתא לית ביה משום לישנא ביש' שהשומע רשאי לספרו בפני אחרים. עד שיאמר לך אמור דכתיב בכל תחלת פרשה בתורה וידבר ה' אל משה לאמר דבתיבת לאמר צוהו לומר לישראל אבל לולי תיבת לאמר לא היה רשאי לאומרו לישראל:

פ' ז"ב האי תלמודא דף ל"א בסנהדרין שגלה תלמיד א' של רב אמי אחר ך"ב שנה מה שנאמר בבהמ"ד קודם ך"ב שנה ואפקיה ר"א מבי מדרשא ואמר דין גליא רזיא ובלי ספק כשנאמר בבהמ"ד היו הרבה תלמידים שם ואעפ"כ אפקי' ר"א כו' אע"כ צ"ל שר"א הקפיד אז וצוה שלא לגלות:

ובב"ב דף ל"ט בתו' כו' ע"ש שכן מוכח בגמ' דאמרינן שם אפי' למ"ד מחאה שלא בפניו לא הוי מחא' שיכול המחזיק לומר לא שמעתי המחאה ולכך לא נזהרתי לשמור שטרי דלא אמרי' חברא חברא א"ל ובודאי נגלה להמחזיק מ"מ אם מחה בפני ג' אע"ג דהוי שלא בפניו הוי מחאה דכל מילתא דמתאמר' באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא וע"כ צריך לומר דהוי כאלו מוחה בפניו דהא קיימי' למ"ד מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה:

וכתב התוס' בעירוכין כו' אפי' היה בפניו וכתבו אדרבא יש בו גם משום עזות פנים:

אמרי' ביומא דף ך"ג כל ת"ח כו' כשפוגעים בכבודו הכי מסיק שם דבדבר שבממון צריך למחול רק צערא דגופא והיינו שפוגעים בכבודו ינקום בלבי' עד שיפייסוהו וכתב מהרש"א שם דמה"ט נוטר ננחש דכתיב גביה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב וכן הת"ח אפי' עשו לו נגדו דבר גדול דהוא דמיון ישופך ראש מ"מ אתה כו' עקב הנקימה תהיה מעט אפי' לא יפייסוהו והריטב"א הקשה הא אמרי' פ' כל כתבי תיתי לי דלא שדינ' ריש' אבי סדי' עד דמחילנא לכל מאן דמצער לי ותי' דביומא מיירי שמצערים אותו בעסקי שמים ובפ' כ"כ מיירי דמצערי ליה במה שאינו נוגע למילי דשמי'. ולכן מחל אע"ג דלא פייסוהו. האי מאן דמסייר נכסיה פ' כל הבשר דף ק"ה מפני שמתקן הצריך תיקון וה"ה בעוסק במו"מ:

ישליש מעותיו ב"מ דף מ"ב וכ' מהרש"א על שליש בקרקע שני פי'. פי' א' שליש יהיה מוטמן בקרקע שיהיו שמורים דכשפים אין להם שמירה אלא בקרקע (ולפ"ז לדידן ליתא כמ"ש סמ"ע סי' רצ"א סעיף ט"ו כיון שיש לנו בתים חזקים ושמורים אין צריך טמונים בקרקע) פי' שני שיקח בשליש מעותיו קרקע שהן בטוחים מאחריות גניבה ושריפה ועיין עוד שם:

הוי דן חברך לכף זכות. ובפ' אבות פ"א מ"ו כתב הרב מברטנור' דוקא באדם שאין מעשיו ידועים אם צדיק אם רשע ועשה מעשה שיש לדונו לזכות או לחובה והדבר ספק מדת חסידות לדונו לכף זכות. אבל אדם שהוחזק ברשע מותר לדונו לכף חובה ע"ש:

לא יהרוג כנה כו' מפני שחבירו קץ בה וה"ה כל דבר מאוס:

בעה"ב נכנס תחלה כו' מפני החשד:

טפי מצפרא דכן מצינו באברהם וישכם אברהם בבוקר:

השח שיחת חולין עובר בעשה. יומא דף י"ט ע"ב ודרשו דכתיב ודברת בם ולא בדברים אחרים (פירש"י שיחת הילדים וקלות ראש) ולאו הבא מכלל עשה עשה:

דא"כ אומר הקב"ה ותרן והאמרי' כל האומר הקב"ה ותרן יותרו ב"מ אלא מאריך אפי' וגבה דיליה:

נותן שכר יותר ר"ל דהא דאמרינן דאין הקב"ה מוותר היינו אם אדם עבר עבירה אין הקב"ה מוותר מעונשו או בעוה"ז או בעה"ב אא"כ עשה תשובה אלא מאריך אף ואם לא חזר בו גובה דיליה אבל אם האדם עושה דבר טוב הקב"ה מוותר ונותן לו יותר משכר הראוי לו לאותה מצוה:

ופירש"י לפי שאדם כו' משמע דמי שאינו צריך כו' ועיין מה שכתב בס"ק א' בשם הב"ח:

בשעה שקרא אגריפס כו' זלגו עיניו דמעות כו' רשע כו'. אל תתגרה בו ולחד תירוץ הש"ס שם אפי' במילי דשמי' אם שעה מ"ל אל יתגרה בו:

בשבת דף ל"ג אמרינן נשים כו' משמע שמותר לברוח כו' ומשמע שם שהוא מחויב כו' דאי' התם ר"י ור"י ורשב"י ור' יודא בן גרי' הוי יתבי והיה רשב"י מזלזל במעשה העכו"ם ואמר שכל מה שמתקנים בעולם מרחצאות שוקים גשרים הכל עושים לכבוד עצמם הלך יהוד' בן גרי' וסיפר דברים ונשמעו למלכות (פירש"י סיפר דברים לתלמידיו או לאביו ולאמו ולא להשמיע למלכות) וגזרו על רשב"י הריגה ותחלה הטמין רשב"י ובנו א"ע בבה"מ ולבסוף אמרו נשים דעתן קלות דלמ' מצער להו המלכות להודיע באיזה מקום אנחנו מטומנים וע"י קלות דעתן יגלו ולכך ברחו והטמינו א"ע במערה שגם נשותיהם לא ידעו מקומם ומבואר שם לבסוף כשיצאו מן המערה פגע בר"י בן גרי' והענישו רשב"י ונח נפשיה ומדאמר נשים דעתן קלות כו' משמע שמחמת קלות דעתן יעשו שלא כדין ויגלו מוכח דמצד הדין אף דהוי מצער להו ה"ל לסבול הצער ולא לגלות ולבסוף כשברחו אע"ג שיש לחוש פן יצערו הנשים לגלות מקומם ולאשר הנשים לא ידעו מקומם יסבלו צער עבורם מחמת דמותר להציל את עצמם מסכנות נפשות אף ע"ג שגורם ע"ז צער לחבירו:

כל הנהנה מסעודה שת"ח כו' ויליף לה מיתרו דכתיב ויקח יתרו כו' ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני אלהים וכי לפני אלקים אכלו הלא לפני משה אכלו אלא לומר לך כל הנהנ' מסעוד' שתלמיד חכם שרוי בתוכ' כאלו נהנה מזיו השכינה. גמר' סוף ברכות ועיין שם במהרש"א:

רב לא עבר כו' חולין פ' גיד הנשה: