מחצית השקל על אורח חיים קנג:ה

(סק"ה) אין כו' דכטוה לארוג דמי ר"ל דאמרי בסנהדרין דף מ"ח ע"א אע"ג דפליגי אביי ורבא באורג בגד למת אביי ס"ל אסור בהנאה כדין תכריכי המת דאסורים בהנאה דס"ל הזמנ' מלתא ורבא ס"ל מותר בהנא' דהזמנ' לאו מלתא וקי"ל כרבא אבל כשנטווה לצורך אריגת התכריכים מודה אביי דלא הוי הזמנ' ואע"ג דלחד תי' התוס' שם ד"ה מותר המת כו' כתבו דמעות כיון דחזו למקני ביה כל מלי עדיף מטוי לאריג ואפשר דהוי כאריג. הרמ"ך י"ל דס"ל כתי' קמא דהתוס' שם דל"ל האיסברא. ומ"מ לא סגי בזה ליישב דעת הרמב"ם וש"ע דס"ל כתי' שני דהתו' דמעות הוו כאריג. דמה בכך הא קי"ל כרבא ואפי אריג הזמנ' לאו מלתא ועכ"פ לא עריף מעות מאריג. ואף מרא דהאי שמעתא דגבו מעות במס' מגלה הוא רבא:

דהוי כתשמישי מצוה כו' וראייתו דהא קי"ל דבר שהוא גופו ראוי לקדוש' אין לו פדיון. וא"כ איך רשאים למכור בה"כ וביותר קשה כשמוכרים זט"ה במא"ה אפי' המעות חולין לגמרי והא אפילו דברים שיש להם פדיון הקדוש' חל על דמי הפדיון א"ו דבה"כ אין בו קדוש' רק הוי כתשמישי מצוה כמו סוכה לולב נ"ח דבשעת מצותן אינן רשאים לנהוג מנהג בזיון וכשעבר זמן מצותן אז נזרקים מצד הדין א"כ כשמכרו זט"ה במא"ה ה"ל כעבר זמן מצותן ופקעה קדושת' כמו סוכה ולולב אחר החג אבל כשלא היה במא"ה שמא יש אחד שאין רצונו להפקיע קדושת א"כ יהי' חל הקדוש' על הדמים וצ"ל בו קדוש' חמור' דלא להוי כאכחושי וביזוי מצוה דעדיין לא עבר זמן מצותן דלא פקעה קדושה לגמרי אבל אין קדוש' ממש נתפסת על הדמים עכת"ד:

וכ"כ הרא"ש כו' לא נתנו המעות אלא ע"ד שיבנו כו' לכאורה זה טעם אחר ממ"ש הרמב"ן דהאיסור הוא משום אכחושי וביזוי מצוה אלא משום דהוי שינוי מדעת בעלים והוי גזלן אלא דזה דחה הר"ן דא"כ אפי' דיעבד אם שינו לקדוש' קלה לא תהני וזה ליתא ע"ש אע"כ צ"ל מ"ש הרא"ש שלא נתנו המעות אלא ע"ד שיבנו א"כ עדיין רוצים בקדושת' והוי כסוכה ולולב בזמן החג דאסור משום אכחושי וביזוי מצו':

אלא שהצבור רשאים כו' היינו זט"ה במא"ה או על דרכים המבוארים בי"ד ונתיישב קושי' הרמ"ך דניהו דהזמנ' לאו מילתא מ"מ א"ש דהא לא בעינן לאסור מטעם קדוש' והזמנ' אלא מטעם ביזוי מצוה והאי דבסעיף ח' יישב מ"א סס"ק זה:

דכשגבו מעות למת כו' דבעי למימר דאביי ורבא כתנאי דתני' מותר המת (ר"ל שגבו נצורך המת ונתותר אחר שעשו מן הגבי' צורכי המת) ה"ה ליורשיו דברי ר"מ ר' נתן או' יעשו דימוס (ר"ל בנין) על קברו מאי לאו בהזמנ' קמיפלגי דהגבי' הוי הזמנ' ור"מ ס"ל הזמנ' לאו מלתא ולכן יותן ליורשיו ור' נתן ס"ל הזמנ' מלתא לכן ס"ל יעשו דימוס ומשני לרבא דכ"ע ס"ל הזמנ' לאו מלתא וטעמא דר"נ דס"ל כיון שנתבזה המת ע"י גבי' זו אין לשנות ויעשו דימוס על קברו. ור"מ ס"ל לגבי יורשי' מחיל לבזיוני' ולכן הוי של יורשים עכ"פ מוכח דהגבי' לא הוי רק כמו הזמנ' וא"כ לית' לתי' הרא"ם שהביא ש"ך והדר' קושית הרמ"ך לדוכתי':

לכן נ"ל הטעם כו' הוא דברי רמב"ן הנ"ל דהטעם משום ביזוי מצוה אלא דהמ"א הוסיף לבאר דאין בו משום בזיון אלא כשנגבה לצורך בה"כ והוי דומיא דגבה לצורך המת:

דכיון שגבו לצרכו ר"ל לצורך בה"כ:

משא"כ ביחיד המתנדב. ר"ל לפ"ז דליכא משום ביזוי אלא משום דנגב' א"כ היכי דלא גבו אלא יחיד התנדב כל מעות המצטרך לבה"כ וליכא משום ביזוי:

או שקנו ממעות צבור שגבו כבר לא לצורך בה"כ אלא לצורך דבר הרשות ואח"כ בנו במעות הגבי' בה"כ א"כ גם בבה"כ כה"ג ליכא ביזוי:

ומ"ש סעיף ח' ר"ל לפ"ז נתיישב הקושי' דלעיל מסעיף ח' דאפי' כבר בנו הבה"כ כ"ז שלא התפללו בו מותרים לשנותו דאיירי שקנאוה במעות שגבו לצורך דבר הרשות דליכא משום ביזוי מצוה כנ"ל:

וה"ה לבנים חדשים. ר"ל כשיחיד התנדב או הצבור קנאו ממעות שגבו כבר לצורך דבר הרשות: