מחצית השקל על אורח חיים קנג:ד

(סק"ד) י"א והב"ח כ' כו' דלכאור י"א דהי"מ שכ' בש"ע הם הר"ן דאוסר ומהרי"א הוא המתיר דהרב"י הביא בשם הר"ן מדמבעי' לן במגילה דף ך"ז ע"א מהו למכור ספר תור' ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי' ליה אסור או דלמא כיון דליכא לעלוי כו' שפיר דמי ומסיק היכי דא"ל לפשיעות' ודאי אסור כי קמבע"ל דכתוב ומונח בבית הסופר ואינו מעוכב אלא נתינת דמים כה"ג מאי ולא איפשט' ועז"כ הר"ן דע' כ לא נסתפק הש"ס להתיר לקנות קדוש' כיוצא בה אלא בס"ת כיון דליכא לעלויי בדבר היותר קדוש' מס"ת אבל שאר דברים דאיכא לעלויי בקדוש' חמורה ממנו לא נסתפק מעול' דודאי אסור וע"ז הביא הרב"י וז"ל מהרי"א ז"ל כ' שדברי הטור שכ' (כלשון הש"ע בסעיף ב') אבל איפכא להורידן מקדושתן לא משמע דלא קפדי' אלא שלא יורידו מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהן שרי עכ"ל ומזה משמע דס"ל להרב"י דהר"ן ומהרי"א חולקים והן השני דיעות שהובא בש"ע ועז"כ מ"א דהב"ח כ' דלא כהרב"י אלא שהר"ן ומהרי"א אין חולקים. דלכתחל' ודאי אסור ומודה מהרי"א ובזה מיירי הר"ן דהא מייתי ראיה מהאיבעיא הנ"ל דמיירי לכתחל':

היינו בדיעבד דבהכי מיירי הטור וכנראה מלשונו שהוא כלשון הש"ע בסעיף ב' בני העיר שמכרו כו' ובדיעבד גם הר"ן מודה דשרי:

אך בס"ת נקטי' לחומרא כו' אפילו ליכא פשיעותא דהא לא נסתפק בש"ס כ"א היכא דליכא פשיעותא כנ"ל ואפ"ה לא נפשטא ואזלי' גם כה"ג לחומרא. וכ' מ"א כן לאפוקי מדעת הר"ר מנוח שהביא הרב"י ביו"ד וכן נפסק בשם הלבוש דהיכ' דאיכ' פשיעות' מותר ע"ש. ולפ"ז כ' הש"ך שם בשם הב"ח דאפי' הוציא תחלת מעות משלו וקנה חדש עד שימכור אח"כ הישן וישתלם מן הישן נמי אסור וע"ש:

אבל לשון כו' רצה ליישב דמסתבר' דברי הב"ח. ובלי ספק גם הרב"י לבסוף חזר בו ואע"פ שכ' בש"ע ויש מתירין דע"כ ר"ל לכתחל' דדיעבד ליכא מאן דאוסר. א"ו ויש מתירים ר"ל לכתחל' ואע"ג דלא מצינו לדברי הב"ח מי שמתיר לכתחל' לזה כ' מ"א דהרמב"ם ע"כ מתיר לכתחל' א"כ י"ל דהי"מ הם הרמב"ם וכמ"ש מ"א אח"ז:

בני הכפר כו' בדמיו בה"כ אחרת כו' צריכ' להתנו' על הלוקח שלא יעשה אותו לא מרחץ כו' מבואר בש"ע סעיף ט' עכ"ל מבואר דהתיר לכתחל' למכור בה"כ ולקנות בה"כ אחרת הרי דקדוש' כיוצא בה שרי לכתחל':

ונ"ל דעתו ר"ל איך מיישב הרמב"ם ראיית הר"ן מאיבעי' דהש"ס בס"ת:

דדוקא ס"ת כו' אין יכולים להפקיע כו' וא"כ כשמחליפ' בקדוש' כיוצא בה ולא מעלה בקדוש' איכא קצת בזיון והפקעת קדוש' לכן לולי דליכא לעלויי הוי פשיטא להש"ס דאסור להחליפה בכיוצא בה:

א"כ אע"ג כו' ר"ל ניהו דיכולים להפקיע קדושתה היינו דוקא על ידי זט"ה במא"ה ואז בין המעות ובין הבה"כ הם חולין גמורים ויוצאין מקדושתן אבל הכא הרמב"ם סתמא כ' משמע אפי' ליכא זש"ה במא"ה:

דבהא לא מפקא קדושת' ר"ל דליכא הפקע' קדוש' ממש כ"א קצת הפקעה כנ"ל וע"ז דהיינו קצת הפקע' ודאי מתרצים הכל כיון די"ל בה"כ אחרת וכיון דהכל מסכימים בזה תו לית לן בה. אף דמפקיעי' הקדוש' קצת דהא בהסכמת כלם יכולים להפקיע אפי' כל הקדוש':

ועמ"ש סי' קנ"ב ס"ק ב' שכ' כעין סברא זו אולם טעם זה לא שייך כ"א בבה"כ אבל לא בחומשים נביאים וכתובים דבהו א"א להפקיע קדושתן ע"י מכיר' ובקדושתן קיימי אצל הלוקח א"כ מוד' הרמב"ם דאסור להחליפן בכיוצא בהן:

ולפ"ז דוחק דנרא' מ"ש הרב ב"י בש"ע אם מותר לקנות כו' קדוש' אחרת כיוצא בה משמע דקאי על כל הדברים המוזכרים בסעיף ב' וא"כ איך כ' ויש מתירין ולפ"ד מ"א הוא הרמב"ם והוא לא התיר רק בב"ה וא"כ צריך לדחוק דר"נ ויש מתירים בדבר א' לבד דהיינו בבה"כ:

ומ"ש הרב"י דלהרמב"ם פ"ח מהלכות מתנות עניים והובא לקמן סעיף י"ג. היינו כשאין להם בה"כ אחר דהא כה"ג אפי' לסתור אסור וכמ"ש רמ"א סעיף ז' ואע"ג דלסתור אסור אפי' יש להם בה"כ אחרת כמ"ש מ"א ר"ס קנ"ב וכ"כ בס"ז ס"ק ט"ז ובשלמ' להחליף בה"כ באחרת י"ל להחליפ' באחרת הבנוי כבר וכמ"ש מ"א דברי רמ"א הנ"ל בס"ק ט"ז וכן צ"ל דברי הרמב"ם פי"א מהלכות תפלה אע"ג שכ' לבנות בדמים בה"כ עכצ"ל דלשון לבנות לאו דוקא אבל להחליף בקדוש' דנותנים הדמים לצורך קדוש' אחרת ואין לוקחים בה"כ חדש' ואין ההיתר אלא מה שי"ל עוד בה"כ אחרת תיקשי מאי מהני דהא אפי' כה"ג אפי' לסתור אסור וצ"ל כיון דלצורך קדוש' חמור' דאיסור אינו מצד הדין אלא ע"צ היותר טוב. וכמ"ש מ"א בס"ק ל"ג והטעם יתבאר שם בע"ה כיון דאינו אלא חומרא סגי במה שהחמירו בליכא בה"כ אחרת דא"ל לפשיעות' שלא ימהרו לבנות' מהר' אבל באיכ' בית הכנסת אחרת ניהו דלסתור מחמירים אע"ג דאיכ' דוכתי לצלוי מכל מקום חיישי' שיתרשלו לעולם ולא יהי' להם כי אם בית הכנסת אחת אבל לקדוש' חמור' לא חיישי' להא שיתרשלו לעולם ולא יבנו כלל בה"כ אחרת דהא הר"ן לא חשש לזה כלל אפי' לסתור כמש"ל רסי' קנ"ב ואפשר לקדוש' חמור' כיון דאינו אלא חומרא הקילו באיכא בה"כ אחרת דסמכי' על מ"ד דמה"ט אין סותרים ומשום צלויי שלא יהי' להם מקום להתפלל וא"כ אפי' ליכא בה"כ אחרת רק איכא דוכתי לצלויי ג"כ שרי וע' לעיל ר"ס קנ"ב במה שכ' במ"א אלא דע"כ לא שרי למ"ד משום צלויי והיכ' דאיכא דוכתי לצלויי אלא כשסותרים הישנ' כדי לבנות חדש' ולפי שעה מהני מאי דאיכ' דוכתי לצלויי אבל כשמוכרים לקדוש' חמור' לא מהני דוכתי לצלויי כי לא יהי' להם בה"כ לעולם אם לא כשדעת' באמת לבנות אחר זמן בה"כ אחרת. ומ"מ נ"ל דהרב"י בספרו הארוך לא ס"ל כן דהא הקש' על הרמב"ם דאוסר למכור אפי' לצורך קדוש' חמור' והתנן מכרו בה"כ מותר לקנות תיבה כו' משום דהוי קדוש' חמור' ותי' דהרמב"ם מיירי לכתחל' אסור למכו' ומתני' מיירי דיעבד דוקא כשכבר מכרו ולרברי מ"א המ"ל דמתני' מיירי באית להו בה"כ אחרת: