מחצית השקל על אורח חיים קמ:ד

(סק"ד) העולה כו' והזכירוהו הצבור שטעה שבר"ח ה"ל לקרות תחלה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וכדלקמן סי' תרפ"ד:

דל"ח שתיקה להפסק. ואפי' דיבור ל"ח הפסק כמ"ש ס"ב אלא דדיבור לא הוי הפסק דוקא כששח אחר שכבר התחיל לקרות. והוי כמו שח באמצע סעודה אבל כששח קודם שהתחיל לקרות הוי הפסק:

אבל שתיקה אפי' קודם שהתחיל לקרות כעובד' ההוא מכל מקום לא הוי הפסק:

ודע דבס' א"ר הקשה למה כששח קודם שהתחיל לקרות הוי הפסק וכדמשמע בש"ע ס"ב הא קי"ל סי' מ"ז סעיף ט' אם הפסיק בין ברכת התורה ללימודו אין בכך כלום משמע אפילו קודם שהתחיל ללמוד. ולענ"ד לק"מ דהא כתב מ"א שם בס"ק ז' ול"ד לכל הברכות כו' שאני הכא דמצוה נהגות יום ולילה ולעולם ליכא היסח הדעת עכ"ל. והיינו דוקא ברכות התורה שחרית שהיא על הגיון התורה משא"כ הכא דמיירי בברכת התורה על הקריאה בתורה בצבור דנתקנה בשביל כבוד הצבור כמ"ש סי' קל"ח סעיף ח' וברכה זו דומה לכל שאר ברכת המצות דאי הפסיק בין הברכות והמצות צריך לחזור ולברך:

משמע דאם התחיל כו' דאות' עובד' מבואר דעדיין לא התחיל לקרות וא"כ מסברא י"ל בהתחיל לכ"ע אצ"ל:

וא"ל דהכא הוי נמלך ממש ר"ל דבסי' ר"ו שכ' שאצ"ל על פירות אחרים מיירי בסתם. אבל אי היה דעתו בפי' דוקא על אלו ולא על פירות אחרים קי"ל לקמן סימן ר"ו דצריך לברך על האחרים:

דא"כ לא היה לו להביא הירושלמי כצ"ל. ניהו דהכא אתי מק"ו מהאי דירושלמי מ"מ נתן מקום לטעות דמשמע דוקא דומיא דירושלמי בין ברכה לאכילה והיינו קודם שהתחיל לקרות ובאמת לדעת אותן הפוסקים אפי' התחיל לקרות צריך לברך משום דהוי נמלך:

וגם ר"ג לא הוי חולק בזה וא"ל דר"ג ס"ל דלא הוי נמלך א"כ מצריכים ועבדי' פלוגתא חדשה אי מקרי נמלך ור"ג לא דחה כ"א ראייתם מירושלמי וה"ל ג"כ לומר דלא מקרי נמלך:

ועוד מאחר שהרד"א לא דיבר כו'. ר"ל אפי' את"ל דראיית מגן אברהם ליתא דבהתחיל לקרות לכולי עלמא אין צריך לברך מכל מקום על כל פנים ליכא ראיה להיפוך דגם בהתחיל לקרות י"א דצריך לברך וא"כ מנ"ל להרב"י כו':

ואח"כ ראה אחרת יותר טוב' כו' עסי' ר"ו ר"ל דשם כ' מ"א בסק"ח וכ"כ מ"א בסימן רי"א סקי"א דאם בירך על פירות ואח"כ הביאו לו פירות יותר יפים אם לא נתכוין בפי' לפטור היפים אין נפטרים וכ' הטעם דאינו בדין שיפטור מה שאינו חשוב את החשוב דרך גררא אלא דרך כוונה עכ"ל ומ"מ א"ל דבקריא' התור' כלם מקרי חשובים אף שצריך לקרות למעלה והראוהו למטה מ"מ גם מה שאינו צריך לקרות חשוב כמו מה שצריך לקרות כי כלם אהובים וחביבים עכ"פ הדמיון מה שהביא מבי"ט מהאי דפירות יפים אינו דומה יפה אם לא שנא' דהמבי"ט לא ס"ל מ"ש מ"א לקמן סי' ר"ו ורי"א הנ"ל:

וגם דעת הרב"י משמע כן כו'. לאו דוקא דהא למבי"ט ודאי א"צ לברך כשהראוהו מה שהוא חובת היום ואם הראוהו מה שאינו חובת היום ודאי צריך לברך להמבי"ט. והרב"י הביא ב' דעות ולא הכריע כיון שכ' שני הדעות בלשון י"א כנודע דרך הרב"י דכה"ג לא הוי הכרע'. אלא מ"א ר"ל דגם הרב"י ס"ל כהמבי"ט בסברתו דהכ' עדיף מפירו' ולכן אע"ג דבפירות ס"ל להרב"י דיברך מ"מ כאן לא מכריע והט"ז הכריע דאם הוא כנדון דרד"א צריך לברך אבל אם אין צרי' לגלול ממקו' למקו' כגון אי הראוהו למטה והוא צריך לקרו' למעל' אם אפשר שיקראו לו למעל' עד מקו' שהראוהו למט' וגם משהראוהו למט' יקראו לפניו שפיר דמי ואפש' ה"ה איפכ' אם הראוהו למעל' והוא צריך לקרו' למט' יקראו עמו גם למעל' (ויקרא למפרע כה"ג דלא אפשר) והוא דלא כהמבי"ט דלהמבי"ט סגי במה שאפשר לו לקרו' למפרע אף שאינו קורא למפרע סגי משא"כ להט"ז:

ונ"ל דבהאי עובדא כו' שגללו ר"ח מדעתי' אבל מדינא ר"ל כו' שלא יגרום ברכה לבטלה דהא איכא מ"ד כו' הקשה בס' א"ר דבש"ס קאמר הלכתא דקורין ר"ח תחלה וז"א קושיא דמודה מ"א דלכתחל' יש לקרות ר"ח תחלה כדפסק ש"ס הלכתא רק שלא יגרום ברכה לבטלה ס"ל דסמכי' אאידך מ"ד עוד הקשה דאישתמיט מינה דברי רד"א שכתב וז"ל ויש שרצו לו' כי לא היינו צריכים מתחל' להפסיק ולפתוח ס"ת של ר"ח אע"פ שהסדר כן מ"מ כיון שנזדמן לקרוא בשל חנוכה תחלה. ויש סיוע לדעתינו שציונו לגלול דקתני פ' א"ל הממונה כל המצות מעכבות עכ"ל. ויותר תימא דאישתמיט מיניה מ"ש רמ"א ס"ס תרפ"ד וז"ל אם טעה והתחיל בשל חנוכה צריך להפסיק ולקרות בשל ר"ח וכן פסק מ"א גופיה שם (הט"ז חולק שם) עכ"ל ולענ"ד לק"מ דהא דקשיא מס"ס תרפ"ד לא קשיא דהא בלא"ה צריך להבין דברי מ"א דהא עיקר טעם של מ"א שלא לברך ברכה לבטלה והא כיון דהרב"י לא הכריע אי יברך או לא ה"ל בכלל ספק ואין מברכים וא"כ מאי ברכה לבטלה איכא. ועכצ"ל דקושיית מ"א בההיא עובדא על אותן י"א דס"ל דודאי צריך לברך א"כ לדידהו לא ה"ל לגלול שלא לגרום ברכה לבטלה וא"כ א"ש דברי רמ"א ס"ס תרפ"ד דלדידן דמספק אין מברכים מוד' מ"א דיש לגלול ולקרות של ר"ח כיון דליכא ברכה לבטלה כנ"ל ומ"ש דאישתמיט מיניה דברי הרד"א לענ"ד ג"כ ליתא וז"ל דף צ"ט ע"ב כ' הרר"ג בר"ש יש מאנשי הדור שמוכיחים מזה הירוש' (והיינו משתיק' והאי דתורמס) במעשה שאירע כי בר"ח טבת שמוציאים ב' ס"ת כו' וטעה כו' והזכירוהו כו' והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפ' ר"ח ואמרו מזה הירוש' שצריך לחזור ולברך שנית כו' ולפי דעתו טעו כי טעם א' בטל כו' כמו שהעתיק לשונו המ"א ובסוף סיים רד"א וז"ל והם דברי הרר"ג הנ"ל וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו ע"י מעשה שבא בר"ח טבת ויש שרצו לו' כי לא היינו צריכים לכתחל' להפסיק ולפתוח ס"ת של ר"ח אעפ"כ כו' וכמו שהובא לעיל לשונו ומבואר מזה דשני מעשים היו כי תחלה אירע בר"ח טבת וטעו והזכירוהו וגלל ס"ת הזאת עצמה עד שהגיעו לפ' ר"ח ופסקו חכמי העיר לברך שנית ואחר זה בא הדבר לאזני הרר"ג ואמר שטעו בהוראתם וכן עשה הרר"ג הלכה למעשה ששוב אירע בר"ח טבת שטעה והזכירוהו ופתחו ס"ת אחרת שהוציאוהו לקרות בה של ר"ח וע"ז כ' שא"ל להרר"ג שלא הוי ליה לפתוח ספר תורה אחרת של ראש חדש והשיב שכדין עשה ודו"ק בלשון הרד"א הנ"ל ותראה שכן היא וא"כ הרד"א לשיטתו דס"ל דא"צ לברך שנית כדין הורה לפתוח ס"ת אחרת ומודה מ"א דליכ' משום ברכה לבטלה כנ"ל אלא דדברי מ"א אמורים על מעשה הראשון שהורו חכמי העיר דצריך לברך שנית א"כ לדידהו שלא לגרום ברכה לבטלה הוי להו שלא לגלול אלא לקרות בשל חנוכה: אלא ע"כ שהציבור מדעת עצמם גללו ואתי שפיר: