מחנה ישראל סג

ההמה אסור לישא אותם בעצמם עמו אך אם נושאם בצירוף שאר החפצים שמוכרח לישא אותם מצד הצווי אפשר דאין ע"ז איסור וכדלקמיה *) ויותר **(הגהה עיין במנחות ס"ד ע"א וביומא פ"ד ע"ב דמשמע שם דאם הוא מתכוין להעלות דגים וגם התינוק שנטבע לכו"ע אין בו משום מלאכה בשבת ושם אפילו לכתחלה מותר כמ"ש הר"ן פי"ג דשבת וכן מוכח מרש"י יומא הנ"ל סוף ד"ה ואע"ג דצייד וכו' [וחידוש על הפמ"ג בא"ח בסימן שכ"ח שנדחק בדברי רש"י ולא זכר את דברי הר"ן שהתיר בפירוש] וכן בשאר מלאכות כדמוכח מדברי הרשב"א שהובא בהר"ן הנ"ל לענין צידת צבי וגם לענין פיקוח הגל שמתיר אפילו אם מתכוין למצוא זהב המונח שם. ואין לחלק בין דבריו לעניננו משום דהכא הלא מרבה בפעולה בעת מעשה דהעלאת המצודה בדגים עם התינוק שנטבע יוכיח וכן ריבוי השיעור בבישול יוכיח דסבירא ליה להרשב"א דאם מבשל עבור חולה שיש בו סכנה יותר מכפי הצריך לו כדי שיהיה גם לבריא אינו חייב חטאת עבור זה. ומה שאמרו (בחולין י"ד) שמא ירבה היינו שמא ירבה ויוסיף להניח חתיכה בקדרה אחר שהיא עומדת כבר אצל האש [והובא דברי הרשב"א אלו בא"ח סימן שי"ח בב"י עי"ש]. ואף דהר"ן חולק שם על הרשב"א וס"ל דלא התירו רק שם אבל בשאר מקומות כל היכא שהוא מכוין בהפעולה גם בשביל עצמו הוא איסור דאורייתא ועיין במ"א בסימן שי"ו ס"ק י"א שהביא דברי שניהם ולא הכריע עכ"ז במקום הדחק כזה פשוט דיש לסמוך על הרשב"א, אחד כי דעתו לאו דעת יחידאה כדמוכח מלשון הרשב"א שהובא בהר"ן בפ"ב דביצה על הברייתא דממלאה אשה קדרה בשר עיי"ש במה שכתב שם בשם הר"י לחלק בין שבת ליו"ט דאל"ה מה לי בין סקילה ללאו לענין דאורייתא וכן ממה שהובא דברי הרשב"א בא"ח בב"י סימן י"ה שהביא שם שגם דעת רבו הוא כן וכן התוספות במנחות (דף ס"ד ע"א) ד"ה שתים כתבו בהדיא דהוא רק איסור דרבנן וכן מהרמ"א בתשובה (סימן ע"ו) משמע דלכל היותר אינו רק מדרבנן שלא זכר שם כלל שיטת הר"ן הנ"ל והנה זה אין להקשות על הרשב"א אמאי כתב דהוא אסור מדרבנן והלא לענין העלאת המצודה עם הדגים והתינוק הנטבע וכן לפקח הגל ולהעלות האדם עם צרור הזהב מתיר הירושלמי אפילו במתכוין לכתחלה לזה דאפשר דהרשב"א יסבור ג"כ לסברת הר"ן שכתב בפי"ג דשבת דלהכי התירו חכמים כדי שלא ימנע בשום ענין הפיקוח נפש המוטלת חובה עליו ומה שמתיר אפילו לכתחלה לסגור הדלת בעד ביתו אפילו היכא שהוא מתכוין גם לצוד הצבי משום דאינו מרבה בזה בשום טרחא משא"כ בבישול להכי אסור עכ"פ מדרבנן. נחזור לעניננו דלפ"ז פשוט דבעניננו היכא שהוא מרבה במשא בבת אחת ועל מקצתו הוא אנוס ומקצתו הוא ברצון לדעת הר"ן הוא איסור דאורייתא ולדעת הרשב"א ורבו והתוספות הוא איסור דרבנן לבד וא"כ לדעת הרשב"א ודעמיה יש להקל במקום פסידא ובפרט בזמה"ז דס"ל דאין לנו ר"ה דומיא דמה שהתיר הרמ"א (סימן ש"א סל"ג) בהגה"ה להוציא מעות תפורין בבגדו במקום פסידא מהאי טעמא כמבואר בב"י ובד"מ עיי"ש ומהאי טעמא התיר הח"א לעשות איזה שינוי אחר שיהיה שלא כדרך הוצאה דהיינו להוציא המעות בסנדל והכל מטעם הנ"ל כדי שלא יהיה רק מדרבנן ויהיה מותר במקום פסידא דומיא דמה שהתירו חכמים למי שהחשיך לו בדרך להוליך פחות פחות מד"א. ובאמת קשה מאד להחמיר בזה אפילו לדעת הר"ן כי הפמ"ג הביא בשם א"ר וכן הח"א דבזמן הזה דאין לנו ר"ה אפשר דיש להקל במקום פסידא אפילו בלי שינוי כלל ובפרט באנשים כאלו שע"י שיהיה להם כסף או שוה כסף יהיה נקל להם עי"ז כמה פעמים לשמור את דרך התורה כידוע ע"כ נראה דעכ"פ באופן שכתבנו בפנים יש להקל להם. אך מסתפקנא אם צריך דוקא לישא את החפצים הנוספים באותו היד שהוא נושא את החפצים שמוכרח עליהם דאל"ה אפשר דגם הרשב"א מודה דהוא איסור דאורייתא דהוא ענין בפני עצמו או דילמא כיון דאיש אחד הוא אין לחלק בזה. ולכאורה יש לפשוט מספק מהא דאמרינן ובמכות כ' ע"ב) דאם סך חמש אצבעותיו נשא וקרח ה' קרחות בבת אחת דחייב ה' מלקיות משום דהוי לה התראה אכל חדא וחדא אלמא דאף שעשה זה בחמש אצבעותיו ביד אחת אפ"ה חיוב על כל אחת משום דכל אצבע פעל פעולת הקרחה בפני עצמה וכ"ש בזה שעשה בכל יד מלאכת ההוצאה בפני עצמה דבודאי כל יד ויד ענין בפני עצמו הוא ויש איסור דאורייתא גם להרשב"א על היד שאינו מוכרח בה דלענין אחר אין נ"מ בזה דלענין מזיד אטו בתרי קטלא קטלית ליה וגם לענין שוגג אפילו עשה בזה אח"ז בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת] ואף דהתוספות כתבו שם דשאני התם דגלי קרא מדברי רש"י והרמב"ם בהלכותיו מוכרח דלא ס"ל כן דהתוספות לסברתם דגלי קרא מוכרחין לבסוף לומר דלפ"ז ה"ה בקרח ה' קרחות זה אחר זה בהתראה אחת חייב על כל אחת ואחת ורש"י והרמב"ם בהלכותיו לא ס"ל כן ואף לפי התוספות דמדמי להו לאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחת לא ברירא כ"כ דאפשר דוקא שם דעשה הפעולות בידו אחת ואולי לאידך גיסא אף להרמב"ם ורש"י אפשר דוקא שם דכל קריחה היה במקום בפני עצמו הקריחות מחלקין משא"כ בענינו וספק זה יש)**