מחנה ישראל נג

תחתיהם עאכ"ו כדי להנצל מעונש הכבד של איסור מאכלות אסורות שהוא מר לנפש עד מאד ואין לשער גודל הצער והעינוי שיסבול לבסוף עבור מה ששקץ את נפשו ברצונו באכילה אחת וכאשר הערכנו למעלה מכל הפסוקים ומאמרי חז"ל בודאי שאין לו לחוש להפסד נכסיו כלל ויצפה להקב"ה שבודאי יזמן לו בצאתו נכסים ומלבושים אחרים כפלים תחתיהם וכבר מבואר ביו"ד סימן קנ"ז שצריך אדם ליתן כל אשר לו ולא לעבור על לאו של תורה. ובאמת נכלל כל זה במה שאנו אומרין בכל יום בפרשת ק"ש ואהבת את גו' ובכל מאודך ואפילו אם אין לו ח"ו שום סיוע מביתו ג"כ ומוכרח לאכול רק פת חריבה וקיתון של מים אעפ"כ אל ישים לבו לזה ויהיה שמח וטוב לב על גודל הנסיון שמנסהו הקב"ה שכל דבר שהוא יותר טוב במעלה יתבחן בבחינה היותר גדולה וכידוע מטבע הצירוף והבחינה בכסף וזהב ואיתא במדרש אשרי אדם שעומד בנסיון שאין אדם שאין הקב"ה מנסה אותו מנסה לעשיר אם תהיה ידו פתוחה לעניים ומנסה לעני אם יהיה יכול לעמוד ולקבל היסורין ואינו כועס ואם עמד עשיר בנסיונו ועושה צדקות הקב"ה מצילו מדינה של גיהנם ואם עמד עני בנסיונו ואינו מבעט הרי הוא נוטל כפלים לעתיד לבא. ואם יהיה לבן חיל כל ימי עת הצבא שלא להכשל באיסורין ויעמוד כל עת הנסיון ולא יהרהר אחר מדותיו של הקב"ה מחלקו יהיה חלקנו ומגורלו יהיה גורלנו

פרק כה בו יבואר דין מלבושי שעטנז (מלוקט מיו"ד הלכות שעטנז ומחכ"א). ועתה נדבר קצת מענין איסור שעטנז

א הנה איסור שעטנז ידוע ומפורסם לכל ישראל מה שכתוב בתורה לא תלבש שעטנז ואין מהצורך לנו להאריך בו בעצם איסורו ואעפ"כ נדבר בו במקצת ונבוא אח"כ לעניננו. כתיב בתורה לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו וקבלו חז"ל דלא נקרא צמר אלא צמר רחלים ושל איל שהם הכבשים אבל צמר גמלים שקורין קעמעל האר או של ארנבת שקורין האזין האר וכן של שאר בהמה וחיה לא נקרא צמר ולכן כל מיני צמר רוץ משל כבשים מותר עם הצמר ועם הפשתן אבל של כבשים אסור עם הפשתן וכן קנבוס (שקורין קאנאפלעס) וכן צמר גפן (שקורין באוויל) מותר אפי' בצמר רחלים

ב אין לכלאים שיעור שאפילו חוט כל שהו של צמר בבגד גדול של פשתן או אי כא אסור ללובשו אפילו מצדו השני אע"פ שהצד שבו הכלאים נגרר ע"ג הקרקע ואפי' נאבד החוט ולא ידענו מקומו לא שייך בו ביטול ואסור

ג המחבר יחד בגד צמר עם בגד פשתן אפי' כשתפרם בחוט של משי וכן התופר בגד צמר בחוט של פשתן או איפכא או שקשרן יחד בקשר של קיימא כל זה אסור משום שעטנז מדאורייתא

ד כל רגע שמשהא האדם על עצמו כלאים עובר בלאו ע"כ תיכף כשנודע לו שהוא לבוש כלאים חייב לפושטו. גם אסור להלביש את חבירו או לכסהו בכלאים משום לפני עור לא תתן מכשול

ה מדכתיב לא תלב. שעטנז ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך קבלו חז"ל דאינו אסור מן התורה אלא לבישה או העלאה וכסוי אע"פ שאינו לובש אך הגוף נהנה ממנו אבל להציע תחתיו מותר מן התורה אבל מדרבנן אסור להציע תחתיו ואפי' עשר מצעות זה ע"ג זה וכלאים תחתיה אסור

ו הלוקח כלי צמר מנכרי צריך לבדוק יפה יפה שמא הם תפורין בפשתן וצריך להתיר כל התפירות ואפילו הנכרי אומר שתפרן בקנבוס או משי אינו נאמן ואסור לומר לנכרי לתפור לו ב דים אא"כ נותן לו חוטי קנבוס או משי ויזהירנו שיבדוק אח"כ אם לא החליף ואז יענש ע"פ נמוסיהם ויתיירא מזה (כ"כ בח"א ובאיש הצבא לא שייך קולא זו)