מחנה ישראל נב

אתא חד סיעה חורי (אחרת) ואכלין ושתין ואקלונך (ביזו אותך) א"ל כדין איכא אגר טב. וכן כה"ג בעניננו ובכל מצוה ומצוה יהיה תשלום גמולה לפי ערך הצער שהשיגו ע"י קיומה וכה"ג מצינו בתורה לענין קרבן שכתוב ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו' שאחז"ל שאמר הקב"ה מי שדרכו להתנדב מנחת סלת עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. והכל הוא מטעם כי הקב"ה מביט על קיום המצוה באיזה אופן קיימה אם מתוך הריוח או מתוך דחק ועוני אי שאר מיני בזיון וכל שיתגדל הצער בעת קיומה יתגדל הריוח בעת תשלומה וכמאמר הכתוב הזורעים בדמעה ברנה יקצורו ואפילו אם לא נזדמן לו ח"ו שום מסייע בענין הזמנת מאכלים הכשרים יראה לזרז במכתב לאנשי ביתו ומשפחתו שהם יסייעוהו בענין זה ואפילו אם אין להם שום עצה ג"כ ומוכרחים עי"ז למכור מלבושיו ונכסיו שהניח בביתו לא ירע בעיניו דבר זה ויקח מוסר ממה שאנו רואין לאנשים שכדי להנצל מאיזה דבר עינוי בעולם הגשמי הם מוכרין כל מלבושיהם ותכשיטיהם ואין חוששין כלל ומצפים שיתן להם הקב"ה אחרים **(תחתיו א"ל חביריו למה אתה עושה כן א"ל מה איכפת לכם לא תחתי אני קודח א"ל מפני שאתה מציף עלינו את הספינה עי"ש וא"כ בעניננו נמי כשנאמץ את לבבנו ונקפוץ את ידינו ממצות צדקה באיזה גרגרי כסף שעי"ז היינו יכולין למנוע אותן מאיסור ל"ת דאורייתא שיש על כל כזית וכזית בפני עצמו ועי"ז אף אנשים הכשרים יוכרחו לפעמים לאכול מאכלות האסורות בודאי נתענש ח"ו עונש גדול בבוא עת הפקודה כאלו היינו אוכלין בעצמנו מאכלות אסורות. ומלבד כל זה מקבל על עצמו מארה עבור זה שהצריך את העני הזה לבוא לידי איסור על ידי מניעת צדקה שלו וכענין מה שאמרו חכמינו ז"ל (והובא ביו"ד סימן ש"פ ס"ב) באבל עני שאין לו מה יאכל שמותר לעשות מלאכה אחר ג' ימים אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך ור"ל על שלא סייעוהו שלא יבוא לידי זה אף ששם אינו כ"א איסור דרבנן וכ"ש אם הוא בא עי"ז לכמה לאוין דאורייתא. עוד עובר בזה על עשה דואהבת את ה' אלהיך וגו' בכל מאדך דהיינו בכל ממונך שהאוהב את המלך באמת ומשתוקק שיתמלא רצונו בכל עושה כל טצדקי שלא יעבור שום אדם על רצונו:

)** **(ומפרנס את כל הבריות כך תהיו רחמנים זה על זה לפרנס זה לזה ותאריכו פנים זה אל זה בטובה. ואיתא בתנחומא פרשת משפטים על הפסוק מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו מהו וגמולו וכו' יכול נתן פרוטה לעני הקב"ה משלם לו פרוטה אלא אמר הקב"ה נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב ונתת לו פרוסה והחיית אותו חייך שאני מחזיר לך נפש למחר בנך או בתך באים לידי חולי או מיתה ואזכיר אני להם את המצוה שעשית עם העני ואציל אותן מן המיתה הוי וגמולו ישלם לו. ולבד זה ידוע בכור הנסיון שמי שהרגיל את עצמו במאכלות האסורות אף אם לא היה מתחלה ברצונו רק מפני שלא מצא חוששין ומרחמין עליו מדהמ בנפשו שהוא כבר אינו נחשב בכלל ישראל ועי"ז אינו רוצה שוב אף להתפלל ולהניח תפלין והולך מדחי אל דחי עד שמופקר בעיניו ממילא ג"כ שאר איסורים חילול שבת וכדומה לעבור עליהן בשאט נפש ומי הביא לכל זה האם לא קפיצת יד בע"ב ממצות צדקה. ע"כ מצוה רבה היא לכל מי שנגע יראת ה' בלבו לרחם על העניים ולהתעסק בענין הזמנת מאכלם כדי שלא יבואו לידי מכשולים הנוראים הנ"ל. ואפילו אם יצטרך לקיים עי"ז מצית צדקה מאה פעמים וכפירש"י על הפסוק נתון תתן וגו' ונוכל לקרוא ממש על המתעסקים הללו הפסוק במשלי (יא) ולוקח נפשות חכם וכענין שאמרו בכעין זה בב"מ (בדף פ"ה) על התנא ר"ש בן איסי שהציל לאחד מן החטא ולבסוף נעשה אדם גדול, נחזור לעניננו דאותן האנשים שלא היו רוצין לסייע לעניים ועי"ז באו העניים לבסוף לידי סכנת נפש או לידי מאכלות האסורות ח"ו ממ"נ עושין איסור גדול ועתידין ליתן את הדין אבל אותן האנשים המתחזקין במצות הצדקה יתכוננו על ידה לבסוף וכשאה"כ בצדקה תכונני וגו' ועי"ז יזכו לראות בנחמת ציון וירושלים בב"א:

)**