מחנה ישראל יד

ותפארת עלינו. ואין לך גדול בכל מצות שבתורה יותר ממנה שהרי כל התורה כולה הוקשה לתפלין כמו שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך ואמרינן בגמרא שכל המניחן מאריך ימים שנאמר וה' עליהם יחיו (כלומר אותן שנושאין עליהם שם ה' יחיו רש"י) ואיתא בשימושא רבא כל המניח תפלין ומתעטף בציצית וקורא ק"ש ומתפלל מובטח לו שהוא בן עוה"ב. וגם אמר שם שבזכות תפלין אין גיהנם שולטת בו וכל עונותיו נמחלין לו ואיתא בתיקוני זוהר דכל מאן דאנח תפלין על ראשיה ועל דרועיה קלא סליק בכל יומא לכל חיות ומרכבות ואופנים ושרפים ומלאכים דממנין על צלותין הבו יקר לדיוקנא דמלכא דאיהו מאן דאנח תפלין וכו'. וגדול העונש מי שאינו מניחן דהוא בכלל פושעי ישראל בגופן ודינו כבר פסוק במסכת ר"ה (דף י"ז) דאפילו אם הוא איש בינוני דדרכו של הקב"ה להטות הכף כלפי חסד מכיון שנמצא בתוך עונותיו עון זה כף חובה מכרעת והוא מוכרח לירד לגיהנם ואם ח"ו ג"כ עונותיו מרובין מזכיותיו נידון בגיהנם י"ב חודש ואח"כ גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרת לאפרן תחת כפות רגלי הצדיקים וכל זה בשלא עשה תשובה (תוספות שם). וכתב הב"ח דאפילו אם אין המצוה בזויה בעיניו ח"ו רק מונע עצמו מלהניחם בשביל ביטול מלאכה או שאר הפסד ממון או מחמת עצלות הוא ג"כ בכלל פושעי ישראל אך דיש חילוק ביניהם לענין עונש עיי"ש. וכתבו האחרונים דאפילו אם מונע את עצמו ממצוה זו רק לפרקים הוא ג"כ בכלל פושעי ישראל. ואם מחמת איזה אונס ביטל המצוה אין עליו עון. ומשמע בגמרא דמי שאינו נזהר לקיים מצוה זו בשלמותה כגון שמסיח בין תפלין של יד לשל ראש וכ"ש אם לפרקים אינו מניחן לגמרי מחמת עצלות מסתלק ממנו השמירה עליונה ועלול הוא בעת המלחמה להיות נרדף ח"ו מפני אויביו וכ"ז אפילו בדורות הראשונים בעת שהיה לנו עם ישראל מלחמה עם אויבינו ובודאי שגם עתה הוא כן ולהיפך אם היה מקיים מצוה זו כראוי היה מקויים בנו וטרף זרוע אף קדקד (הרא"ש בהלכות קטנות) ובודאי שגם עתה יעזור הקב"ה אותנו בעת צרה בזכות מצוה זו:

ויען כי גדול כח המצוה הזאת כאשר בארנו ולהיפך גודל העונש ר"ל יזהר כל אדם להיות לו תפלין לעצמו ולקיים מצוה זו על גדר השלמות בכל מה שיש בכחו ולא יחסר לו אפי' יום אחד בימי חייו אם לא מחמת אונס ח"ו. ואותן אנשים שידם משגת לקנות תפלין לעצמן ואינם קונים כי סומכין ע"ז שישאלו מאחרים כתב הב"ח דעונשן גדול עבור זה. וכ"ש איש הצבא דודאי מחוייב להיות לו תפלין לעצמו ושיהיו עמו בכל מקום שהוא כי פן לא יזדמן לו באיזה זמן שלא יהיה יכול ללוות תפלין. ואם איש עני הוא ואין ידו משגת לתפלין עכ"פ מחוייב לשאול מאחרים כדי שלא לבטל המ"ע אבל מהנכון שיבקש עזר מקרוביו ואוהביו שיקנו לו תפלין כי לסמוך תמיד על שאולין מאחרים קשה מאד לצאת בזה ידי שמים כי ע"פ הרוב הקשר של ראש של תפלין אחרים מכיון שאינו עשוי בשבילו אינו מצומצם במדתו כי אם הוא קטן במדתו נמצא שהם רפויין על ראשו ואם הם גדולין במדתו נמצא שהם מונחין על מצחו ואין יוצא בזה ידי מצות תפלין וגם הוא מברך לבטלה:

ודע עוד דמצות תפלין כל היום ע"כ אם אירע לאיש הצבא איזה אונס שלא יכול לקיים מצות תפלין כדינו בזמן התפלה עכ"פ יראה להניחן אח"כ ויכול ג"כ לברך עליהן כל עוד שהוא יום ואפילו אם הוא כבר בין השמשות מחוייב ג"כ להניחן ולברך עליהן (כן הסכימו האחרונים בשו"ע או"ח סימן ל' עיי"ש) וכתבו הספרים שאין לאדם לצאת לדרך אפילו לדרך קרובה בלי תפלין כי פן יזדמן איזה אונס ויהיה מוכרח לישאר בדרך על זמן מה ויתבטל ממצות תפלין ובאיש הצבא בודאי שייך זה כי אינו תלוי בדעתו ע"כ יש לו ליזהר בזה מאד. ואם אירע שנאבד לו השל ראש או השל יד בדרך ואין לו ממי לשאל אעפ"כ יניח אותה התפלין שיש בידו דקי"ל דאין מעכבין זה את זה. ויש נפקא מינה בין השל ראש לש"י בענין הברכה דאם יש לו רק הש"י מברך עליה להניח