מחנה אפרים - ב ש

דבר זה ברישא בלבד ומשם נלמד לסיפא ג"כ

דף קפט ע"א כתב מרן ז"ל בתחלת לשונו כתב הריב"ש סי' שי"א מה שאתה חושב וכו' נ"ב, מהראנ"ח סי' ל"ב

דף קצג ע"א כתב הטור ז"ל והרמ"ה כתב וכו' עד הוי ספק מעכשיו נ"ב טעמא דהרמ"ה נראה מדפריך בגמ' בד' ע"ד ע"ב אדמפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלוג בע"מ וכ' הרשב"א דה"פ דלרבנן לא שמעינן כן במתני' אלא במהיום אבל במעכשיו לא שמעינן: שם ע"ב כתב הטור אם לא ניתק כו' נ"ב מהרשד"ם חא"ה סימן צ"ד שם דף קצ"ד ע"א כתב מרן בסוף לשונו על ר"י ומ"מ לא ידענא מהיכא יליף הכי מתוך הגמ' נ"ב מדברי הרשב"א בחידושיו נראה כסברת ר"י ז"ל

דף קצה ע"א כתב הטור לפיכך היא כאשתו וחייב במזונותיה נ"ב ודוקא משום דהוי ספק מגורשת אבל אם תנאי דמעכשיו אם לא יבא אינו חייב דכשלא בא הרי זו מגורשת ודאית למפרע הרא"ם: דף קט"ו ע"א כתב מרן באמצע לשונו בשם תשובת הרמב"ן סי' קל"ה על משודך כו'. עיין רדב"ז סי' רי"ו והרד"ך בית כ"ד וצ"ע דף קצ"ז ע"ב כתב הטור רק כשאמר סימן מובהק נ"ב הא דבעינן שיתן היא סימנין הגט אע"ג דהבעל מודה שהוא נתנו לידה משום דשמא מאדם אחר נפל ואין הבעל נאמן לומר גרשתי את אשתי דף קצ"ח ע"א כתב מרן באמצע לשונו. וכן דעת הר"ן ז"ל נ"ב והר"ן כתב בפי' הרא"ש ועיין בהרשב"א מיוחסות להרמב"ן סי' קל"ט. שם ע"ב כתב מרן תשו' הרשב"א בסוף דברי הרשב"א אבל אין כופין אותו לגרש וכו' נ"ב מדברי הרמב"ן סי' קל"ט נראה דאפילו לכתובה אין כופין

דף רי ע"ב כתב מרן ז"ל בסוף לשונו אע"ג דלדידיה לא חשיב נשבע וכו' נ"ב הכי אמרו בפ' החולץ והא דאמרי' בפ' כיצד חליצה במקום יבום אינה מצוה היינו היכא דרוצה ליבם אבל אם אינו רוצה ליבם אין כאן מצוה: דף ר"ז ע"ד כתב מרן בשם תשובת הר"ן סימן נ"ט על עניין תנאי השטר אינו אלא וכו' נ"ב מהרי"ט א"ה סימן מ"ה וע' מ"ש דקיי"ל ידו עדיפא מידה ויבם נכנס בחריקיה וצ"ע: דף רי"ד ע"ב כתב מרן באמצע לשונו וגם היתר יבמה לשוק היא ערוה כו' עד ואין דבר שבערוה פחות מב' נ"ב עיין בתשובת הרשב"א והביאה הב"י סימן מ"ב

דף רלב ע"ב כתב מרן באמצע לשונו ואני רואה ק"ו בנדון זה אלא וכו' נ"ב עיין תשוב' למהרי"ט בא"ה

חידושים להרב המחבר שנמצאו סביבות מהרדבז ז"ל

סימן מ"ז ע"ד כתב ז"ל הצ"ל ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק על הרשב"א וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א עכ"ל נ"ב הרשב"א מוקי מתני', בעושה ע"ד אביו והכי מוקי לה הרמב"ם וע"ש בשה"ג משמע דאי לאו ה"ט מותר אע"ג דשביתתו עלינו ואם הקטן אינו עושה לדעת אביו מותר ובעבד ג"כ נהי דשביתתו עלינו מ"מ כל שאינו עושה לדעת רבו מותר וכ"כ הרשב"א בפי' סי' נ"ט סי' ס' כתב ז"ל הצ"ל ומ"מ לנ"ד ליכא פלוגתא דשבועה חלה על הכל ועל המקצת וכ"כ הרא"ה עכ"ל נ"ב זה דלא כב' ט"ז עיין בסי' רל"ח סי"א:

סי' ק"כ ז"ל הצ"ל וה"ה והוא הטעם בנ"ד כיון שהיתה תמיד בביתו משרתת אותו ועוד שלא היתה חשודה מאחרים בתר דידיה שדינן ליה לכ"ע וכו' עכ"ל נ"ב קשה לי דנהי דהודאת שהוא בנו לא בעינן מ"מ בעינן שיודה שבא עליה ועיין בספ"מ ח"א סי' צ"ב:

סי' קל"ו ריש ד' ב"ן כתב ז"ל הצ"ל אלמא דאם משך וראה שאין זה המין אשר אמר לו ושתק מחל ואין יכול לחזור נ"ב אבל מהר"ם כתב בההיא דשחמתית ונמצא' לבנה דלעולם חוזר ועפ"מ סי' נ"ה ח"ב ד' ק"א:

שם כתב וז"ל עוד צריך שתדע שאפי' לדברי שמעון אם ירצה ראובן אומר תחזיר לי כל המקח ולא מצי שמעון למימר הבגד שנמצא בו המום אחזיר אבל שאר בגדים יתקיים המקח וכו' עד וחוזר הכל עכ"ל נ"ב עיין בס' בני אהרן סי' מ"ה ומדברי התוס' נראה דלא כהמחבר:

סי' קל"ח ד' ב"ן ע"ד וז"ל אבל בנ"ד שהבעל בא להוציא יכולה לומר תביא ראיה שאין פי' הלשון כדברי וטול עכ"ל נ"ב מדברי מהריק"ו שורש ז' ד' מ' ע"ב נראה הפך מזה:

סי' קס"ז כ' ז"ל הלכך בנ"ד כיון שלא זכה ראובן בנכסים הללו ולא באו לידו מעולם אין חייבין יורשיו לפרוע חובותיו אפי' שכתב דאקנה אבל יורשיו באים מכח ירושה דאתיא ממילא נ"ב מדבריו נראה דהבעל יורש את אשתו והוא בקבר להנחיל ליורשיו כיון דאתיא ממילא וזה אינו דאין הבעל יורש את אשתו והוא בקבר כדי להנחיל ליורשיו כמ"ש הרמז"ל פ"א מה' נחלות ובנדון זה לא היה צריך לכל זה דהא דחולקין הנכסים לאו משום דאחיו יורש את אשתו והוא בקבר אלא היבם יורש ממנה ואפי' הוה הדין דהבן יורש את אביו בקבר לפרוע לב"ח הכא לא שייך כ"ז דאין המת יורש כנוס:

סי' קס"ז ע"ד וז"ל ואע"ג דקי"ל דכל זמן שהטלית ביד האומן נאמן ועל בע"ה להביא ראיה ואם לא הביא ראיה נוטל אומן בלא שבועה נ"ב לא ידעתי היכן קי"ל כן דהא הרמב"ם והרא"ש והטור כתבו דנשבע ונוטל ועיין בטור סי' פ"ט מה שתיר' הרמב"ן למאן דסבר לחלק:

סי' קע"ג ז"ל אבל בהקדש לא שייך לומר משטה אני בך ולא להשביע את עצמו כ' ירא הוא מן ההקדש נ"ב צ"ע מההיא דאמרי' בסנהדרין של הקדש הם לא אמר כלום אדם עשוי שלא להשביע את בניו:

סי' קע"ז כתב וז"ל ומיגו דמצו למימר נאנסו נמי ליכא חדא דאינסא לא שכיח ואין זה מיגו טוב נ"ב דבריו צ"ע דבכל מקום אמרי' מיגו דנאנסו:

סי' קע"ט כתב וא"ת כיון דגזלן אין יכול לישבע היינו שכנגדו חשוד על השבועה ותרתי למה לי נ"ב קכה דהא אצטריך למיתני תרתי דחשוד אינו חייב עד שיהא מודה במקצת משא"כ בגזלן דבכל גוונא תיקנו:

סי' רי"ד כתב ז"ל משמע דדין פקדון יש לעסקא הלכך אין שביעית משמטת נ"ב תמהני על המחבר איך כתב בפשיטות כן והמרדכי בפ' המקבל כתב משם מהר"ם דלא כותיה עיין בב"י סי' ס"ז אמנם מדברי רש"י בפרק האיש מקדש דף מ"ז נראה דלא כמהר"ם שכתב ז"ל להוצאה ניתנה הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעסקא וכו' יע"ש. סי' רנ"ד כתב ז"ל אבל ממקום הראיה דההיא דבן לוי דקתני מכרה לאחר משמע דאפי' מכרה בכל גוונא אפי' לעשות קנוניא נ"ב מדברי הרשב"א סי' תתקס"ב אנ"כ ועיין מהר"ם אלשי"ך סימן ס"ח והמבי"ט ח"ב סי' נ"ז ומהר"ם גלאנטי סי' פ"ז:

סוף סי' רנ"ה כתב ז"ל ואפשר לומר דעיקר טעמו שמא תשתכח אומדן דעת האב בין מיתה לנשואין ודוקא לפרנסת נשואין וכו' יע"ש נ"ב קשה דאיפכא כתבו הפוסקים דהיכא דשמין דעת האב גובה גם ממטלטלים והוכיחו כן מההיא דרב זן מחטי דעליה וכ"כ ה"ה בשם כלה:

סי' רס"ח כתב ז"ל הא ליתא דאי בכל השטרות קא מיבעיא מאי קא בעי גמרא וכו' יע"ש נ"ב מדברי התוס' שם נראה דבכל שטר קא מיבעיא ליה:

סי' רפ"ד כתב ז"ל וטעמא דמלתא דאם אמר הרי עלי לקבל נזירות לאחר ל' יום הוי כאלו אמר הרי עלי קרבן כו' עד ואם לא הביא עבר בבל תאחר ולא שייך בכה"ג בל יחל כלל ע"כ נ"ב עיין בהרמב"ם פ"ו מהל' ערכין דאם אמר הרי עלי להקדיש דבר זה כשיבא לידי ה"ז עובר בבל יחל ובבל תאחר:

סי' רצ"ז כתב ז"ל תו איכא טעמא אחרינא למיפטריה כיון דשבועת היסת הוי דרבנן וכו' עד אבל הכא שהספק נולד מחסרון ידיעתינו וכו' נ"ב דברים אלו צ"ע ועיין בב"י ה' שמיטה ובפ"ק דע"ז דף ז'

חידושים שנמצאו בגי' תשו' מהרימ"ט ח"א

א' ע"א ופירשו התוס' והרא"ש והא לא הוי נולד וכו' נ"ב ל"ד דהכא סמך בדעתו והיה סבור שיוכל לפרוע וכמ"ש הרא"ש בנודר לחתנו דסמך בדעתו שיגבה מהקפה משא"כ בדבר שאינו בידו כי ההיא דמכרה וכה"ג מחלקים לענין אסמכתא דכל. מידי: דף ב' ע"א אע"פ שחלק הראב"ד ז"ל כו' נ"ב והטעם נראה משום שזו לא נתכוונה להיות גזלנית דמטעם זה כתב הרשב"א דשותף שחילק שלא מדעת חבירו והרויח הריוח לאמצע: דף ג' ע"א וידו כידו כו' נ"ב לא ידעתי זה דאם זקפם עליו במלוה אין ידו כידו והרי הרשתו לכל אם ירצה ללותם לעצמו:

דף ז' ע"ד וא"ת דמ"ש מההיא כו' נ"ב עיין בתוס' פח"ה דף