מחנה אפרים - ב רצו

את השם עם מקצת קלף שלמעלה כדי שלא למחוק את השם ונשאר עדיין הקלף שלמטה שלם כמו שהיה מקודם ורצה לכתוב שם יהודה וראיתי בתוס' פ"ק דערכין גבי שם שכתב על הקורה דיגוד וישתמש במותר שכתבו דמשמע במקום השם אסור בהנאה מפני קדושת השם ומכאן יש להזהר שאם גרר את השם שלא יכתוב שם במקומו תיבה אחרת והגם שיש לי לדון בדבריהם דנראה מכאן ראיה להיכא דלגרר השם דדילמא היכא דהשם קיים במקומו מקומו נמי קדוש אבל היכא דנגרר השם אמרינן אזלא לה כתבא אזלא לה קדושה כמ"ש בפרק כל כתבי. ומ"מ נראה דאפי' התוספות לא אמרו אלא כשכתב השם בכונה אבל כל היכא דטעה וכתב את השם שלא בכונה כגון שהיה מכוין לכתוב יהודה וטעה וכתב השם ולא הטיל בו ד' בכה"ג כיון שיכול למוחקו שלא חל עליו קדושה בודאי שיכול לכתוב על מקום הגרר מה שרוצה אבל היכא דטעה שהיה סבור שצריך לכתוב את השם ה"ז אסור למוחקו מן התורה אסור לכתוב על הגרר שלו ג"כ

דף לז ע"א וע"ב בדין נפלה לאור והוריקה הכבד כנגד בני מעים גרסינן בגמרא נפלה לאור והוריקה הכבד כנגד בני מעים מהו א"ל טריפה ולא יהא אלא ניטלה א"ל כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיי' בידוע שנפלה לאור וטרפה וכו' וכתב התוס' והרמב"ן והרשב"א דהכא איירי בראינוה שנפלה לאור ואין המעיים לפנינו כגון שנאבדו וקא מבעי להו דכיון דאשכח לכבד שהוריק חזקה שג"כ הוריקו לחללן. וק"ל דאי איירי כשנאבדו הבני מעים ולא נבדקו אפי' לא נמצא בכבד שום ריעות' ה"ז טריפה כמ"ש הר"ן דאם נפלה לאור ולא נבדקה טריפה והביא ראי' מההיא דאמרינן בגמרא אין ריאה לעוף ליחמר וההיא ודאי בסתמא קאמר דאלו היכא דנחמרו הא קמן דלא הגינו הצלעות אלא אם נפלה לאור דאינה צריכה בדיקה ודוקא ריאה הא שאר בני מעיים דעוף דליכא מאן דמגין עלייהו צריכה בדיקה עכ"ל: איברא דעיקר ראיה זו איני מכירה דאה"נ דצריכה בדיקה היינו דאם איתא בפנינו כמו בכל הספיקו' היכא דאפשר להתברר אבל כל שנאבד תלינן להקל ודעת הר"מ לומר דאפילו לא נודע שנפלה לאור ושלקו והוריקו טריפה וכ"נ דהכריח זה מדאמרינן בברייתא בני מעיים או בקרקבן בלב ובכבד מאי קא מיבעי ליה לרב יוסף וכי ברייתא לא שמיע ליה ונראה מדברי הר"מ דשינוי הכבד אוסר מחמת עצמו שכ"כ והרי הם כמו שניטלו וצ"ל דאיירי בהוריק כולו או במקום חיותא אבל אם הוריק כנגד בני מעיים אין ראי' מדברי הרמז"ל

הלכות ערלה

דף שלה ע"ב כתב מרן ז"ל דבאמצע לשונו כל הנלקט מזה מחולל נ"ב דברים אלו צ"ע: דף של"ו ע"ג כתב מרן בשם ר"י מותר לומר לנכרי בשני ערלה עבוד כרמי וכו' נ"ב דין זה צ"ע דבשותפין כך המשפט שעובד יטול הפירות וכי עבדה ישראל נוטלם. ע"כ אע"ג דלא אכל הנכרי בשני ערלה משא"כ בעבוד כרמי וכו' אם לא היה נותן לו הכרם של ערלה לא היה נותן לו כרמו ובשעה בהחליף נעשו העצי' מכרמו חליפי ערוה משא"כ בשותפין דלא שייך זה: דף של"ז ע"ב כ' מרן באמצע לשונו וכיון שהם פסקו כר' אבהו אמר ר"י וכו' נ"ב עיין מש"ל הב"י בעמוד זה דגידולין שרו כי העיקר אינו יכול לבטל את הגידולין. שם ע"ג כתב מרן באמצע לשונו ונ"ל דמשמע ליה לרשב"א דגזלן שנטע וכו' עד מדכתיב לכם נ"ב בפרק לולב הגזול אמר רבא לעולם בי"ט א' וסד"א סתם גזילה יאוש ואע"ג דכתיב לכם

דף ש"מ כתב מרן באמצע לשונו אבל היתר שנתערב בהיתר וכו' נ"ב עיין בסי' ש"ח. דף שמ"ו ע"ב כתב מרן באמצע לשונו ונראה שהרמב"ם לא היה גורס והלכתא וכו' ולפיכך פסק וכו' נ"ב עיין בכ"מ הפך מזה וצ"ע

הלכות בכורות דף שמ"ח ע"א כתב הטור ז"ל נותן לו שכרו כפועל כזו שבטל ממנה וכו' נ"ב. מהכא משמע דאינו נוטל שכר על הראיה אלא כפועל בטל לגמרי והיא סברת התוס' ובטח"מ סימן רס"ה אין נראה כן ועיין בטור זה סי' של"ו: שם ע"ב כתב הטור ואם עובד כוכבים או תינוק הטיל בו מום כו' עד אין שוחטין אותו נ"ב מ"ש ר' והשיבו לו לפי תומן אין ראיה דכל שאין זה העובד כוכבים מתכוין להתיר שרי. איברא דמתשו' הרא"ש משמע כדברי ר' דף שנ"ב ע"ב כתב מרן בתחלת לשונו ומ"ש ואם פרה בנדמה פדוי וכו' נ"ב ק' דהא בכל ספיקות צריך לפרוש עליו טלה כדי להפקיע איסורו, וכמ"ש ר' בסי' זה

שם ע"ג כתב מרן בסוף לשונו אבל מדברי ר' נראה וכו' עד אינו יכול למוכרו בכל שיוויו נ"ב ק"ל דא"כ היכי כתב הטור אבל מכרו בשיווין למי שאינו יודע והא אפי' למי שיודע אינו יכול למוכרו בשווין ועוד דנראה מדברי ר' דאם מכרו למי שאינו יודע, בפחות משה קטן וכ"כ הרא"ש וא"כ מאי לשון אבל דקאמר

הלכות חלה דף שנ"ה ע"א כתב הטור ואם לאו שאין לו קמח אחר יפרוש א' מכ"ד שבכל העיסה נ"ב וה"ט דבעינן א' מכ"ד שבכל העיסה משום דנעשית כולה טבל כ"כ הרא"ש ובש"ך הקשה אמאי איצטריך לה"ט ולפי מ"ש פשוט הוא: שם כתב הטור וכתב הר"ף דה"ה נמי אם השאור וכו' שיכול להפריש מיניה וביה נ"ב וה"ט משום דאע"פ דאין בילה אלא ביין ושמן ולא בד"א מ"מ א"א שלא יתערב כ"ש וכ"נ מדברי רש"י בפ"ק דר"ה וא"כ כל שמפריש מיניה וביה א"א שלא יהיה בו כ"ש מן החיוב והוי חלה וע' תוס' וצ"ע

שם ע"א כתב מרן באמצע לשונו וכתב עליו הראב"ד ז"ל והוא שיהיה השאור מעיסה חייבת ע"כ נ"ב משמע מדבריו דלהרמב"ם אפי' אין השאור מהעיסה חייבת וזה אינו דא"כ היאך חייב להפריש. שם ע"ב כתב מרן בתחלת לשונו אסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור נ"ב ק"ק מההיא דפרק ר' ישמעאל דף ס"ז ע"ב דקאמר אפשר דאפי' להפחות מכשיעור: שם ע"א כתב מרן באמצע לשונו ואפשר שהרמב"ם היה גורס מתני' כדרשב"ג וכו' עד ויש הוכחה לפי' זה מדקתני בתוס' וכו' העושה עיסה מהחטים וכו' נ"ב מהתם אין ראיה דכיון דאיכא חיוב בכלה אין אדם יוצא י"ח בפסח

הלכות תרומות ומעשרות דף שנ"ח ע"ב כתב הטור וטוב יותר להכשירה קודם מירוח וכו' נ"ב אם נטמאה קודם מירוח פטור מן התרומה והכי אמרו בפסחים: דף שנ"ט ע"ב כתב מרן באמצע לשונו ומ"ש וישחקנה איני יודע מנין לו נ"ב עיין בסי' קמ"ו: דף ש"ס כתב מרן בסוף לשונו אבל הר"ש פסק דאפי' בשל תורה סמכינן אשליח נ"ב דברים אלו צ"ע דדברי התוספות הם הפך מזה. דף שס"ה ע"ג כתב מרן באמצע לשונו ולא הבנתי דבריו דנידוי דרך שבועה וכו' נ"ב היינו שאומר יהא בנידוי שעשה דבר זה פירוש ולא אמר אם אעשה ואף על גב דנדר שהוציאו בלשון שבועה איכא למ"ד דלא הוי נדר ונידוי דין שבועה יש לו וכ"פ הרשב"א במיוחסות

דף שס"ח ע"ד כתב מרן וכתב עוד הרמב"ן ויש מי שסובר דטעמא דברח וכו' עד רמיא עליה חיובא למיחלץ נ"ב עיין בגמרא פרק החולץ דנראה דרמיא עליה חיובא למיחלץ: דף ש"ע ע"א באמצע לשונו ואינו נראה כן נ"ב ט"ס יש בכאן

הלכות קריעה דף שע"ב ע"א כתב הטור וז"ל כלל הדברים מי שמתו לו וכו' או שבא לו שמועה וכו' נ"ב עיין בנדרים גבי על שאול ואל יהונתן בכונה

הלכות אונן והספד דף שס"ד ע"ב כתב הטור וכתב' הראב"ד דתרווייהו דוקא שיהיו וכו' נ"ב עיין בטור זה מה שכתב הב"י דף ר"ט ע"ב

חידושי טא"ח

ד' כ"ז ע"ב כתב הטור ז"ל אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה של ישראל וכו' עד או אפילו לא הערים