מחנה אפרים - ב רצג

טעמו דהרמב"ם ז"ל הוא פשוט דלרבנן כל הצלמים מותרים כל דאינם עומדין בפתח מדינה והא מתני' דהמוצא שברי ע"א ר"מ היא דפליג עלייהו והכי אמרי' בפי' רש"י בגמ': דף קמ"ח ע"א כתב מרן ז"ל באמצע לשונו ודע שהרא"ש כתב בפרק כל הצלמים גבי שבעת בולט וכי' נ"ב דברי הרא"ש צ"ע במ"ש אח"כ בשם הר"ת

שם כתב הטור ז"ל אפי' בשוקעת נמי וכו' נ"ב דין זה צ"ע דכל היכא שהיא שוקעת לא שייך למיחש לע"ז וה"ק בגמרא התם בחותמה בולט ומשום חשדא וכ"נ מדברי הר"ן ז"ל

דף ק"ן ע"ב כתב הטור ופי' ר"ת דאפילו לרש"י ז"ל אם אין הרחים והתנור עומדים בחצר וכו' נ"ב מדכתב ר"ת דכל האיסור ליתן מכס לע"ז הוא משום דהוי לצורך תקרובת הא לאו הכי מותר יש תלמיד ג"כ לרש"י דאיסור הנאה לא הוי אלא כשעומדין בחצר ע"א

דף קנ"א ע"א כתב הטור חלילין של ע"א וכו' נ"ב עיין בהר"ן גבי מתני' בעיר שיש בה ע"א ע"ש: שם כתב מרן דבגמרא איכא תרי לישני נ"ב וצ"ע על הטור דפסק כלישנא בתרא

שם כתב מרן באמצע לשונו אבל גינה ומרחץ להנאת עבדי וכו' ב ומ"ה ליכא משום נהנה ודלא כרש"ל שכתב דאיירי שכל העולם נהנין ממנו שלא בטובה אבל אם מוכרן ליחיד לא

שם ע"ב כתב הטור ופי' ר"י דוקא שמכר בהדיא וכו' עד מה שהחליף וכו' נ"ב הכי משמע מדברי התוספות ז"ל דף מ"ח וז"ל אבל זה מחובר ואין דעתו שיהא ע"א אלא רק מה שהחליף משמע דאם דעתו לאוסרו כולו אסור ודלא כב"ח אבל ק' דבסוף שמעתין אמרו אי בעית אימא רבנן גידעו ופסלו איצטריכא ליה סד"א כיון דעביד מעשה עיקר אילן ליתסר קמ"ל: שם ע"ד כחב מרן ז"ל בסוף לשונו כדאמרי ר"י גבי לבינה וכו' נ"ב הטור וז"ל איירי בעובד כוכבים דע"א שלו נאסרה מיד ובזה מודו התוס' ז"ל ע"כ: דף קנ"ב ע"ב כתב מרן ז"ל באמצע לשונו ומדקתני אסור סתמא משמע דלית ליה וכו' נ"ב הא דקתני אסור משום דהוי כמחליף ע"א ועיין במ"ש רש"י ז"ל בפי' המשנה

שם בסוף לשונו כתב מרן ז"ל ומ"מ הגירסא א' נכונה היא וכו' נ"ב כ"כ התוספות בפ' מצות חליצה דהכא איירי כשזכה בה וכ"נ מדברי הרא"ש ז"ל בפ' ראוהו ב"ד וע"ש ודלא כב"ח

שם כתב מרן ז"ל כתב הר"ן פ' ר' ישמעאל וכו' עד בטל ע"ז בטל משמשיה וכי' נ"ב הקשה הב"ח מההיא דבטל ע"א ביטל משמשיה לא ביטל ע"א וביטל משמשיה וכו' דק' דההיא משמע בעודן ביד עובדי כוכבים איירי ועיין בהר"ן ז"ל בפרק לולב הגזול: דף קנ"ו ע"ד כתב מרן באמצע לשונו דכדי למכור מקחו חייש דלמא משקר וכו' נ"ב דברים אלו וצ"ע

הלכות רבית

דף קס"ד ע"א כתב הטור ז"ל ואפי' העמידו אצל העובד כוכבים ואמר לו וכו' נ"ב ואפי' לא אמר והפטר ליכא אלא איסורא דמחזי כרבי' והריטב"א ז"ל כתב להיתרא: שם כ' הטור ומיהו אפי' לר"ת אם ישראל הב' כו' נ"ב מדברי התוס' ד"ה בשלמא סיפא לחומרא לא משמע הכי: שם כתב מרן ז"ל ומיהו אפילו לר"ת ז"ל מתוך לשון זה משמע דאפי' לא שויה וכו' נ"ב קשה דהא כל שא"ל לעובד כוכבים תנם לישראל הרי הישראל שוייה שליח לישראל הב' ואעפ"כ לא אסור מדינא כמ"ש התוס' דאין השליח יכול לזכות במעותיו של עובד כוכבים כיון שאין העובד כוכבים יכול לעשותו שליח: שם ע"ג כתב מרן וכתב א"א הרא"ש ז"ל וכו' עד דדעתו הוא שילוום העובד כוכבים מישראל וכו' נ"ב לפי זה כי נתן לו משכון שרי דמסתמא דעתו הוא שילוה הוא העובד כוכבים מישראל ואח"כ יחזור וילוום והרא"ש כתב לקמן דאם העובד כוכבים לוה במשכנו של ישראל שרי ולמה איצטריך לומר דאקנסיה ניהליה משכון לעובד כוכבים אלא ודאי נראה כמ"ש סמ"ג ודלא כהטור ונמצא בהכי חולק עמ"ש הרא"ש ז"ל וזהו טעמו של, הרמב"ן דאסר, משום דהעובד כוכבים לוה לעצמו במשכנו של ישראל וע"כ לא אמר הרמב"ן ז"ל אלא בשאין אחריותו אלא על המשכון ולא על העובד כוכבים וכ"נ מדברי ב' התרומות שמביא הב"י לקמן בסמוך: דף קס"ז ע"ג כתב מרן ז"ל ובתשוב' הרשב"א כתב וכו' נ"ב עיין בטח"מ סי' פ"ב נראה כסברת הרב ב"י ז"ל ודלא כמהריב"ל ח"ב סי' מ"ו וניחא נמי הא דכתב הטור דבאומר איני יודע דצריך לישבע והוא מטעם שכתב הב"י ועיין במהריב"ל בסי' הנז"ל: דף קס"ח ע"ב כתב מרן ז"ל ישראל שהלוה לעובד כוכבים וכו' עד כתב המרדכי בתשובת המלצר וכו' נ"ב עיין תשו' למהר"ם ז"ל סי' שצ"ד דהוי ערב שלא בשעת מתן מעות ועיין במהראנ"ח ח"ב סי' ו' וההיא תשובה דמלצר כבר כתב מהר"ם ז"ל דחשיב כערב בשעת מתן מעות כיון וכו'

שם ע"ד כתב מרן באמצע לשונו והיאך אמר אביי שהוא פקדון נ"ב ראיתו איני מכיר ורישא דברייתא צ"ע: דף ק"ע ע"א כתב מרן ז"ל באמצע לשונו אבל ה"ה כתב בפ"ז מה' מכר שדעת הרמב"ם וכו' נ"ב וכ"כ הטור בהתנה בשעת מתן מעות אלא ששעבד לו שדהו סתם ע"כ: שם בסוף לשונו ואתני מלוה פטומי מילי וכו' נ"ב עיין בתוס' פ' איזהו נשך ד"ה פטומי מילי וצ"ע

דף קע"א ע"ד כתב מרן ז"ל ובכרם וכו' ובאמצע לשונו כתב וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ח מה' מלוה משמע דס"ל כחילוק א' נ"ב מדברי הג"א מבואר דגם לחילוק א' כל שיצא הפירי שרי לאיכא דאמרי דשרי רבא כיון דממילא קא רבי ולא פליגי אלא היכא דלא יצאו הפירות כגון פירות דקל עד שלא באו לעולם

שם באמצע לשונו סמוך ונראה לו כתב מרן ואיני יודע למה תמה וכו' ולא תמה על הרא"ש נ"ב איירי הרא"ש בשעדיין הפירות בוסר דחשיב דשלב"ל אבל הרמב"ם שכתב קודם שנגמרה קשה הא כיון שהביאו שליש כבר זכה בהם הלוקח מהשתא

דף קע"ב ע"ב כתב הטור בסוף לשונו אם יש לו שם פירות מותר נ"ב כל הפירות וכ"כ בגי"ת כ"נ לפי מ"ש הריב"ש ז"ל והביאה הב"י סי' קס"ב דלא התירו סאה בסאה אלא משום דהיה קרוב לשכר ולהפסד והכא הרי הוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד

דף קע"ד ע"ד כתב מרן ז"ל בסוף לשונו שקבל עליו להיות כשואל כו' נ"ב עיין דברי הרמ"ה סי' קס"ט והריב"ל: דף קע"ו ע"ד כתב מרן ז"ל כתב בסמ"ג וכו' עד אין אדם משים עצמו רשע וכו' נ"ב בתשו' מהר"ם סי' נ"ז כתב בשם ר"י הטעם משום דחזקה לא שביק היתרא ונראה דאב' טעמים קא סמיך ועיין בס' התרומות דף ק"ו ותשוב' הרשב"א שהביא מהרי"ט ח"א סי' ג' ועיין בתשובת הרשב"א בחדשות סי' רל"א

הלכות נדה דף קפ"ט ע"ב כתב הטור ז"ל כתב הראב"ד והאידנא לא סמכינן אהך בדיקה וכו' נ"ב התם לא איירי בשעת תשמיש ומש"ה אינו תולה משא"כ בשעת תשמיש כ"נ מדברי רמב"ם: שם ע"ג כתב מרן סוף לשונו אף אתה אוסרת על בעלה לעולם נ"ב דברים אלו צ"ע: דף רי"ד ע"א כתב מרן ועדיין יש לדקדק בדברי הרמב"ם למה כתב שמוציא רוב פדחתו כילוד וי"ל שהוא סובר וכו' עיין בטח"מ בה' נחלות ובסוגיא דבכורות וצ"ע

הלכות טבילה דף רכ"ו ע"ב כתב מרן ז"ל באמצע לשונו ועוד דבפ' אין דורשין סוגיין כרב וכו' נ"ב ועיין בה' נט"י מ"ש הב"י ז"ל וצ"ע דלפי מ"ש כאן ליתנהו למ"ש שם: דף רכ"ט ע"א כתב מרן באמצע לשונו אלא כיון דסתם תבשיל אית ביה שמנונית וכו' נ"ב זה אינו דא"כ הוי גזרה לגזרה וכן אמרו בגמרא וגזרו על מיעוטו המקפיד ולא על מיעוטו שאינו מקפיד

הלכות נדרים דף ר"ן ע"ג כתב מרן ז"ל באמצע לשונו וז"ל ולא חש לכתוב אומר הריני או הימנו כו' נ"ב כלומר דלא הוו איסור חפצא אלא איסור שבועה ועיין בל"מ ז"ל: דף רנ"א ע"ג כתב מרן ז"ל באמצע לשונו אבל לא משמע הכי מדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכו' עד והאי טעמא שייך וצ"ע נ"ב בירושלמי פרק הנודר מן הירק מה אנן קיימין אם באומר פת סתם אינו קרוי פת סתם אלא חטים ושעורים והביאו הרא"ש באותו פרק: דף רנ"ב ע"ב כתב הטור דברים המותרים כו' נ"ב הרשד"ם בי"ד סי' מ' ומהרדכ"ז ז"ל: דף רנ"ג ע"ב כתב הטור וז"ל וכן הדין כו' עד אלא היו לפניו וכו' נ"ב היו לפניו דאם לא