מחנה אפרים - ב רצ

משום דמחזי כרבית ואצ"ל אם אין המוכר צריך לעבוד את השדה

שם דין י"ב או אם נטרפו הרי הן ברשותו הרי זה מותר נ"ב ואף על גב דאם מתו הרי הן למקבל כיון דאם הוזלו או נטרפו הם ברשות הנותן שרי

שם דין ט"ו השכיר לו בהן מקום ששוה שכרו וכו' נ"ב נראה דוקא בשכירות קרקע כיון דשוה כל כסף דמטעם זה אין אונאה לקרקע אמרינן סבר וקביל אותו בד' אבל אם מכר לו חפץ ששוה שנים בד' לא אמרינן סבר וקביל בד' אלא מתנה הוא דמחל לו הב' וכן נראה מפרק הספינה גבי מכר לו את הצמד לא מכר את הבקר

פ"י דין א' ואלו רצה היה קונה מחזיר נ"ב מדברי ר' נראה דאיירי ביש לו מעות וכ"כ בפרק זה גבי פוסקין על שער שבשוק שלא אמרו חכמים פוסקין על שער שבשוק אלא בנותן לו מעות עכשיו

פי"ז דין ט' כ"מ כתב הר"ן אם לפחות אם להוסיף נ"ב צ"ע אי איסור זה משום צד א' ברבית ועיין בתשובת רש"י ז"ל שהביא בלחם רב והוא בסי' י"ג

פכ"ה דין ו' כה"ה ז"ל ומדברי רבינו נלמוד למחייב עצמו ליתן מנה וכו' נ"ב וכ"נ מדברי הר"ן והרא"ש בפ"ק דקדושין גבי התקדשי לי תנהו לכלב וכו' כתבו שאין הערב מתחייב אלא בשמגיע זכות לאחר שעל ידי זכותו של זה מתחייב זה

פכ"ו דין ו' בד"א כשאמר לו הלוה אבל אם עמד וכו' נ"ב מדברי רבינו נראה דאם נעשה ערב מעצמו דאע"פ שתבע חחילה ללוה ולא נמצא לו והלך ונפרע מן הערב בדין ה"ז פטור כיון שלא אמר לו תחילה ערבני ועל זה תמה הראב"ד ז"ל דלמה דהא לא דמי לפורע חובו של חבירו דפטור דלא אהנהו כלום אבל הכא הרי על פיו הלוה לו והוא נתרצה ולוה ומדברי ב' התרומות בשער מ"ו גבי ערב לעובד כוכבים נראה כסברת הראב"ד ז"ל

פכ"ז דין ט"ז ואינו נוטל אלא ק' אסתירות שיד בעל השטר על התחתונה נ"ב עיין בהלכות ערכין דשייך לכאן ובבעל התרומות ע"כ

הלכות טוען

פרק א דין ז' כ' ה"ה ז"ל דודאי כל זמן שהוא עצמו אינו טוען יודע אני אינה טענת ברי ע"פ אחר נ"ב עיין בפ"ב מה' נערה דין י"ג ומ"ש הבכ"מ שם

פ"ד דין א' ק' דינרין מסרתי לך לא מסרת לי אלא צרור של דינרין נ"ב נראה דהתובע טוען ק' דינרין מסרתי לך בחשבון וזה משיב לא מסרת לי אלא צרור ולא מנית אותן בפני אבל אם טוען כיס מסרתי לך והיה בו ק' דינרים וזה משיב איני יודע כמה היה בו אם ק' אם חמשים הרי זה טען דבר שבמנין שכך אמר והיה בו מאה דינרים וזה שהשיב איני יודע כמה דינרים היו הרי מודה בדבר שבמנין לפחות בב' דינרים והרי הודה לו מקצת ממה שטען מה שאין כן באומר לא מסרת לי אלא צרור שלא הודה לו כלל במה שטען שזה טוען מאה זהובים וזה אומר לא מסרת לי זהו' אלא צרור וכ"נ מדבריו בה' שאלה

פ"ה דין ב' כתב ה"ה וכן החופר בשדה חבירו ומפרש ר' וכו' ואע"פ שתביעתו היא דמים כיון שהיא מחמת קרקע נ"ב ואף על פי שתביעתו דמים מיהו כיון דאין זה חייב לשלם לו דמים אלא לבנות מה שסתר למלאת החפירה חשיב תביעת קרקע ועיין בפרק ט' מהלכות גזילה ע"כ: שם דין ו' כתב ה"ה ג"כ ישבע שאינה ברשותו מדין גלגול נ"ב שם נראה דעיקר השבועה היא שאינה ברשותו: שם פרק י"ד דין י"ד כתב ל"מ עוד כתב ה"ה וי"מ צריך הוא שני חזקה כו' אך ק' מגו דאי בעי אמר לא היה שלי נ"ב לא מהני האי מגו דלא היתה שלך כמו שכתב הרא"ש וכ"כ מהרש"א דף ק"י ע"ג: שם פט"ו דין ב' העיד הא' כתב הל"מ וכו' ועד אחד בהכחשה וכו' וכיון דאין כאן עדות וכו' נ"ב ול"נ דאף אם נאמין העדים אינו יכול להוציא הפירות מכח העדים שמעידים דאכלה ג' שנים דאם כן הרי יש לו שני חזקה

הלכות נחלות

פרק דין ו' חלק בכורה קודם חלוקה נ"ב כ' הרי"ף ז"ל דהיינו דוקא בגוף אבל לא בשבח וכ"כ הרא"ש ומטעם זה ממכרו קיים ולפי זה נראה דלית להו פירוש רשב"ם ז"ל בבכור שמיחה אבל הרא"ש ז"ל הביא פי' רשב"ם וצ"ע: שם דין ז' וכשם שאינו כתב ה"ה ז"ל והרי הוא כבעל וכו' נ"ב נ"ד דבעל משעת מיתה זכה בנכסים אבל יבם אינו זוכה אלא שחייבם והשבח שהשביח בין מיתה ליבום ראוי הוי: שם פ"ד האומר זה בני כתב הל"מ הטור וכו' מכל מקום בנו האמינו תורם נ"ב כן כתב הסמ"ע אבל א"נ כן מהגמרא דקאמר מפני מה האומר זה בני נאמן מגו דאי בעי מגרש לה אלמא אין ההיכר לומר זה בני וכן נראה מדברי ה"ה פ"ג מהלכות יבום: שם דין ד' כתב הראב"ד אבל אם העיד עליו שאמו משוחררת נ"ב נ"ל דדוקא באומר בני הוא שנשתחררה אמו הוא דאינו נאמן דלא אמרי', מגו לחצאין אבל באומר שחררתי את עבדי נאמן כיון דבידו לשחררו עכשיו וכן הוא דעת רבו: שם כתב הל"מ על מ"ש ה"ה דאוקי חזקה וכו' אבל ק' וכו' משום האי מגו דשחררו נ"ב נהי דבידו לשחררו אבל אינו בידו לגיירו ע' פ"י מהלכות גירושין ועוד טעם אחר דמגו הכא לא מהני כמ"ש ה"ה פט"ו מהלכות איסורי ביאה דלבוא בקהל צריך ראיה ומעלה עשו ביוחסין

שם דין ח' השביח השתות כ' ה"ה והטעם מפני שזה ודאי וכו' נ"ב ולי נראה דהטעם מפני שגוף הקרקע לראובן וע' במהרי"ט בח"א סי' נ"ט ובפ' כ"ח מהלכות מלוה בדין ב"ח אומר אני השבחתי והיתומים אומרים אנו השבחנו וצ"ע בטא"ה סי' ן' בשבח סבלונות: שם פרק ו' דין ה' אבל אם נתן מתנה נ"ב וכי אמר וכל לשון מתנה ליורש הוי ירושה היינו היכא דנתן כל נכסיו וה"ט כמ"ש רשב"ם ז"ל יע"ש וכ"נ מההיא דאימיה דרב עמרם דהוה לה מלוגא דשטרי ודו"ק והכא אע"ג דחילק כל נכסיו מ"מ דעתו היה משום מתנה שהרי יודע היא שאינו יכול להעביר ירושת בנו הבכור וסתמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה

שם פי"א דין י"א ומי שנשתט' כ' מרן בכ"מ וגם כי ממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה נ"ב לא הבנתי זה דממונו של אדם אינו מתחייב אלא מדין ערב וכיון שהשוטה פטור מן המצות נכסוהי נמי לא מיחייבי

הלכות סנהדרין פרק ג דין ו' שנים שנכנסו כתב מרן כ"מ מ"מ רבינו מסכים נ"בעיין ספ"ה מס' עדות: הלכות עדות

פרק ג דין ד' מרן כ"מ אך ק"ל אלמא דמדאורייתא עדים החתומים נ"ב היינו בשלא קרא עליו ערער וכן כתב ר' בהלכות גרושין ולפ"ז מה שאמרו בגמרא כיון דקיום שטרות דרבנן ה"פ כיון דמאי דמהני הקיום הוי מדרבנן והשתא אתי שפיר ההיא דנאמנים העדי' לומר אנוסים היינו כל שאין כת"י יוצא ממקום אחר כיון דיש בו מערער ולפי פרש"י ה"ט כיון דחכמים הצריכו קיום. שם דין ה' ומ"ש וכן אינו יכול להוסיף וכו' וכיון שאין דברים אחרונים סותרים לראשונים נ"ב צ"ע ל"ל להאי דלו יהא סותר לגמרי מצי הדרי בהו כיון דעפ"י מתקיים ותוך כדי דיבור כדיבור דמי ואיברא דרש"י כ"כ אבל לדעת רש"י יש ליישב דאיצטריך לזה משום דאי לאו הכי לא אתי ע"פ ומרע ליה לשטרא אבל ר' דסבירא ליה דאפילו בע"פ לא מהימני

פ"ד דין ז' אבל אם העידה וכו' בצד ימין נ"ב ע' בהלכות אישות פ"ד מה שנסתפק הכ"מ אם צריכות שיהיו במקום אחד: שם מרן כ"מ ודין זה דשתי שערות ולענין גטין נ"ב ע' בהלכות אישות דאפילו אחת נאמנת

פ"י דין ו' וכיוצא בו ה"ה פסול מדבריהם נ"ב עיין הרב מהרי"ט