מחנה אפרים - ב רפח

כוונת הרב ונראה כן מדברי הרא"ם וכו' נ"ב אבל ק"ל דלקמן בגמרא אמרו בגרעון כסף מנא לן אמר חזקיה אמר קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ואמאי איצטריך לזה והא מוי"ו דוכי תשיג נפקא: פ"ה דין ב' וזכין לאדם שלא בפניו נ"ב מתוך דבריו נלמוד דאם העבד צווח לא מהני וה"ט דבכסף שנותן זה לרב קונה העבד את עצמו וכשצווח הרי הוא כאילו אמר איני רוצה לקנות את עצמי וכן נראה בפ"ק דקידושין בהילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני והשתא אתי שפיר הא דאמר ספ"ק דגיטין דא"ל ר"מ לחכמים והלא חוב הוא לעבד שאם היה עבד כהן אתה פוסלו מן התרומה אמרו לו הואיל ובעי נקיט ד' זוזי מישראל כלומר והוי עבד ישראל משמע דוקא מהאי טעמא דאי בעי מקנהו לישראל ובעבד ישראל לא מהני האי טעמא ואיצטריכו לומר זכות הוא לעבד אבל מטעם דהואיל ובעי נקיט ד' זוזי מחברו ומשחררו לא מהני דבור העבד לומר איני רוצה וא"כ בשטר ע"י אחרים כיון דמדין זכיה אתינן עלה לא מהני לר"מ משא"כ בכסף דלאו מדין זכיה הוי דבקבלת רבו גרמא לו ומקנהו והעבד כל שהוא רוצה קונה את עצמו באותו כסף שהגיע ליד רבו כאלו נתנו הוא בעצמו: שם דין ג' כתב מרן כ"מ ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל וכו' אף להוציאה מידי שעבוד נ"ב מלשון התלמוד לא משמע הכי ודו"ק ודברי הרמ"ה שהביא הטור בכאן צ"ע

פ"ה דין ט"ו נוטל פדיונו מרבו וכו' נ"ב נראה דאיירי אפי' כשיודע שהוא גזול ואעפ"כ צריך לתת לו דמיו משום שלא ימנעו מלפדותן. שם דין י"ז גלה דעתו שהפקיע שעבודו אין להק' מההיא דפ"ב דכל היכא דהוי בלשון סילוק דמהני אפי' היכא דגופו קנוי כדמוכח פ"ד מה' זכיה

הלכות שכירות

פרק א דין ו' היה בידו פקדון הואיל וכו' בגמרא אמרו מטעם שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל האי טעמא לחוד לא סגי אי לא הוה עדיין חייב באחריותו דה"ז אומר לו לאו בעל דברים דידי את: שם כתב ה"ה ז"ל ונפקא מינה שאם היו הבעלים רגילים וכו' נ"ב בגמרא אמרו מטעם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אלא דלפ"ז קשה עדיין בלאו האי טעמא כל שלא הוחזק כפרן מאי זכיה שייך מ"ל שומר ומ"ל זה ואמאי לא מצי מהדר ביה ולזה אמר משום דחייב באחריותו מטעם הנזכר אבל כל היכא דליכא להאי טעמא ה"ז פטור כמ"ש ה"ה ז"ל

פ"ב דין א' כתב ה"ה ז"ל ומ"מ דינו כדין שאר השומרים נ"ב לפ"ז צ"ל מי ששאל את חברו כיון דאדם איתקש לקרקע

שם דין ג' וכן הורו רבותי שהמוסר כרמו וכו' נ"ב הכי איתא בירושלמי גבי מתני' דאם אוביר דייק עלה בירושלמי טעמא דכתב הא לאו הכי לא זאת אומרת המבטל כיסו של חברו פטור ממה שהיה לו להרויח המבטל שדה של חברו חייב לשפותו כלומר לשפות מה שנפסד דמ"ה היה דורש לשון הדיוט דמה שהיה כותב אינו אלא לשלם הכל אף מה שהיה ראויה לעשות דאילו לשלם מה שנפסד השדה לא היה צריך להתנות שאם לא יעשו ישלמו וכפי' תלמידי הרשב"א ולפ"ז נ"ל דאם גזל שדה של חברו והפסידה משלם מה שהפסיד: שם דין י"א ולא בגרם שגרם לו נ"ב כלומר בגירי דיליה דאז ודאי חייב אפי' כי לא קביל עליה שמירה: שם דין י"ב אם טען החזרתי ישבע כעין של תורה נ"ב בפרק כל הנשבעין מוכח דנשבע מן התורה

פ"ג דין א' כתב הבל"מ ז"ל וזה א"א לומר כן דאפילו אמר פרעתיך בפני פ' ופ' נ"ב התם היינו טעמא דאמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאיניש הוא אבל אם טוען בודאי שפרעו במקום שמצויים רואים צריך להביא ראיה: שם דין ו' כ' הראב"ד אומדין כמה אדם רוצה ליתן ולא יטרח נ"ב ול"נ דשכרו מיהא מפסיד כיון שלא עשה מה שמוטל עליו לעשות: שם כתב ה"ה ז"ל והרמב"ן וכו' א"נ דמי טירחא וצ"ע נ"ב עיין מ"ש לעיל

שם דין ח' ואם אין הדבר ידוע חייב לשלם נ"ב ה"ט דכיון דפשע ועל מאותה שעה נתחייבו הנכסים

פ"ה דין ח' אם נלקחה דרך הליכה וכו' נ"ב הבעפ"מ ח"ב סי' ל"ב כתב דר' איירי בא"ל חמור סתם ואנ"כ: שם ואם לא העמיד יחזיר השכר כתב ה"ה ז"ל זהו פי' רבינו וכו' אם רוצה כל שכרו וכו' נ"ב ז"א דא"כ מאי פריך בגמרא אמאי דקתני נותן שכר של חצי הדרך והא חייב להעמיד לו חמור אחר דברייתא נמי ה"ק דמש"ה אינו נותן לו אלא שכר חצי הדרך ועוד מאי חייב להעמיד לו חמור דקאמר ר' לכן נ"ל דר' ג"כ ס"ל כסברת הרשב"א ז"ל דחייב להעמיד לו חמור ממש אלא שאם לא הפסיד אין לו עליו אלא תרעומת ונותן לו שכר חצי הדרך וכן יסבור הרשב"א ז"ל דאין חיוב עליו אלא ליתן לו חמור ואם לא נתן והשכיר זה ביותר והפסיד מחמת שלא העמיד זה אין זה אלא גרמא בנזקין

שם דין ג' א"ל ספינה סתם וכו' חייב ליתן כל השכר נ"ב ול"ד לההיא דאתא מיטרא דכל אונס דב' לא ידעי דהוי פסידא דפועל דהתם הפועל אינו יכול לקיים תנאו שהתנה ליתן לו ספינה סתם והרי נותן לו ספינה ולפ"ז במלמד אפי' אם חלה הבן הוי פסידא דמלמד דזה התנה ללמד והרי אינו לומדו שם דין ד' ואם מצא השוכר מי שישכיר וכו' נ"ב דוקא שמצא השוכר אבל אינו יכול לומר צא וטרח והשכר ספינתך כמ"ש גבי מתני' דהטעו פועלים דהתם לא נתקיים השכירות ועיין בתשו' הרשב"א סי' אלף וכ"ח

שם דין ו' אבל אם סתרו כתב ה"ה ז"ל וכ"ש לפרש"י שפירש מזלו של שוכר גרם נ"ב והשתא אתי שפיר ההיא דערכין נתצו כהן חייב להעמיד לו בית וכן פרש"י ז"ל שם ואיירי אפי' בבית זה ודלא כהר"ן שכתב בפרק השותפין דאיירי בבית סתם הר"ש יונה סי' ב'

פ"ז דין ד' או יתן ויחרים כתב הבל"מ ז"ל י"ל ממ"ש פ"ג וכו' וכבר עמדתי ד"ז שם וצ"ע נ"ב ומדברי ה"ה ז"ל שם נראה דהיינו היכא שטוען לישתבע לי דאפילו בשטר הדין כן וע"כ לא קאמר הר"י בן מיגאש אלא היכא שאינו טוען לישתבע לי

פ"ח דין ד' היה עומד כתב הבל"מ ז"ל ותל"ט דעדיין ק' להרמב"ן ז"ל וכו' דבלא זו אלא קפידא וכו' להעמיד לו אחר נ"ב זו לא שמענו שיהא חייב להעמיד לו אחר ולא ינכה לו מן חבירו

שם דין י"ג כתב ה"ה ז"ל ופי' אע"פ שלא כתב וכו' נ"ב אבל ר' בה' אישות כתב דמידי דנהגו הדיוטות לא אמרי' אף ע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי

פ"ט דין ד' ואם לא נאנסו וחזרו כתב ה"ה זיל כתב הרשב"א וכו' נ"ב אשוכר עליהן קאי אבל מטען בכל גונא. עוד שם ונמצאו אלו מפסידן עליו נ"ב לאו משום דמפסידין לו אלא כיון דדבר האבד הוי: שם דין ח' כתב הבל"מ ז"ל קשה וכו' ה"נ הרי ירד להציל וכו' נ"ב לק"מ דזה לא נשכר אלא לילך ולבא והא הלך ובא משא"כ בנשכר להציל ולא הציל הא לא הציל ודלא כב"י

שם שכרו להביא כרובי ודורמסקנין נ"ב בפ' הגוזל אמר טעמא משום דעשה שליחותו משמע הא לא עשה שליחותו לא ואין להקשות מרישא דהשוכר את הפועל להביא שליחות דהתם השליחות היא ההליכה ושכר פסיעות הוא דנוטל והכי משמע בירושלמי בפ"ב דע"ז

פ"י דין א' בין שמשכנו בשעת הלואתו נ"ב דברי רבינו עיקר דכיון דקי"ל דמשכון דנקיט לגוביינא נקטיה כדמוכח בפרק הזהב שוב ליכא לדחויי אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו כלו' ומטעמא דלגוביינא נקטיה דגם במשכנו בשעת הלואתו קי"ל דלגוביינא נקטיה ומ"ה פריך בגמרא דאיך קאמרי ר"א לית ליה לדר"י והא מודה ר"א בהיכא דנקטיה לגוביינא כגון היכא דהלוהו בשטר וכ"נ מפרש"י והשתא אתי שפיר מאי דקאמר נימא דרב יוסף תנאי היא אבל לרבה אתי שפי' דבהא פליגי דמר סבר לגוביינא נקטיה והוי כמשכנו שלא בשעת הלואתו ומר סבר משכנו בשעת הלואתו לזכרון בעלמא נקטיה והכי אמרו בפרק הזהב אבל דרב יוסף ודאי תנאי דהא לר"א אפי' תימא לזכרון נקטיה, מ"מ יהא חייב מדין שומר אבידה והשתא אתי שפיר ההיא דהאומנין ש"ש הם משום דתפיס ליה אאגריה ובפ' שור שנגח ד' וה' אמרו דלר"י אם תפסו ניזק לגבות ממנו נעשה עליו ש"ש ולפי זה אתי שפיר מ"ש הנ"י בפרק הגוזל בתרא דבניו של מלוה נעשו ש"ש על