מחנה אפרים - ב רפז

מכר לו אלא פרה כמו שהיא בשעת הקני' ואם ילדה אחר המכירה אז הוי של לוקח משא"כ באומר פרה מעוברת דבכה"ג הרי היא של לוקח ודו"ק

פכ"ט דין א' כתב ה"ה ז"ל אבל במקח שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה נ"ב ול"נ דאם משך הקטן זכה במקח מד"ת כל שנתן את הדמים: שם דין י"ז פחות כו' ומוציא מן הלוקח כל הפירות שאכל נ"ב עיין בתשובת הרמב"ן סי' ב' דאי שמיט ואכיל לא מפקי' מיניה וצ"ל דהכא במקח שאני דכיון דהמעות הוו הלואה יש איסורא דרבית ע"כ

הלכות זכיה

פרק א דין ג' ואם היה המצודה כלי כתב הל' ז"ל ותמיה' ל"ט דכי היכי דקי"ל כליו של לוקח וכו' נ"ב הא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה טעמא דאזלינן בתר רשות ולא בתר כליו וכליו של מוכר ברשות לוקח לא אזלינן בתר רשות כיון דהוא בא להוציא כמ"ש ה"ה בה' מכירה משא"כ הכא דאינו מוציא מחברו כלום ואזלינן בתר רשותו אבל מדברי הנ"י בפרק השואל גבי זבל שבחצר אינו נראה כן: שם דין י"ד ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר וכו' נ"ב נראה מדבריו דאיירי אפי' במקום שאין כותבין שטר ואפ"ה עובד כוכבים שאני דאנס הוא וכ"נ מדמהנייא חזקה בישראל בלא שטר משום דחזקה הוי במקו' שטר ואפי' הכי כתב הרשב"א הכא דלא מהניא. עוד נ"ב התוס' כתבו הכא דעובד כוכבים אינו קונה ומקנה בשטר אבל הסוגיא דבכורות מוכח כדברי ר' דקאמר אם גופו קונה בשטר וכו' והתוס' כתבו שם דר"ל כשקונה אותו מישראל חברו ואנ"כ דאי הכי מאי מייתי שם כדי שיקנה מיד העובד כוכבים

פ"כ דין א' כתב הכ"מ והתימה על דברי התוס' שהשיגו על רשב"ם על ככה בהיות דבריו מבוארים נ"ב לא ק' מדלא כתב רשב"ם ז"ל כן אלא לתת טעם למה לא מהני מסירת מפתח כי התם ולהכי חילק בין יש דעת אחרת מקנה או לא אבל דלא ליהני כעל לבד ולמיצריך העמדת דלתות אין חילוק בין דעת אחרת מקנה או לא ודוק בדברי רשב"ם ותמצא כן שם דין ט"ו כתב ה"ה בשם הרשב"א ז"ל דאע"ג דכשמת הגר וכו' וכן נ"ל אפי' אין לו אלא מטלטלין נ"ב לא היה צריך לזה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח מדינא דגמ' והיינו דקאמר בתו' ה' מלוה שנגבית מהיורשים לגבות מהם דהוי בקרקעי ולאו למימרא דכיורש חשיבו שאין זה זוכה מכח הגר אלא מן ההפקר וכמ"ש הרא"ש בכלל ט"ו סי' ג' אלא ה"ט משום דקרקעי משועבדי' הם לב"ח ולפ"ז יראה דאפילו לפי תקנת הגאונים דגובה ממטלטלי דיתמי היינו דוקא ביורש דמכח אביו קא ירית אבל זה מן ההפקר קא זכה עיין בתשו' הרמב"ן ז"ל סי' ס"ט דבמחלוקת שנויה

פ"ג דין ב' מחל לחברו כו' בדברים בלבד נ"ב ואפי' במלו' שיש עליה משכון כדמוכח בההיא דמשכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר אבל אנ"כ מדברי ר' בה' אישות גבי היתה עליה מלוה במשכון: שם דין י"ג וקנה הבעל נ"ב היינו דוקא לענין פירות אבל הגוף מיהא לא קנה ונפקא מינה שאם מכרה האשה ומתה אין הבעל יורשה ועיין מ"ש בפי"ב דין י"ב

פ"ב דין ז' וכן השוטה כתב ה"ה וכו' ומכאן שיש לשוטה זכיה ע"י בן דעת נ"ב משם ליכא ראיה והרא"ש ז"ל בפ"ב דכתובות כתב דוקא בשוטה דעתים חלים יש לו זכיה ע"י אחר כיון דאתי לכלל דעת ומההיא דכתובה ליכא ראיה דהתם אינו אלא חיוב שמתחייב עצמו כמו שמתחייב לעובר והטור שהביא דברי רבינו צ"ל דאיירי בעתים חלים עתים שוטה כמ"ש הרא"ש בפ"ב דכתיבו'

פ"ה דין ו' כתב הל"מ ולפירוש ר' וכו' א"כ ק"ט היכי קאמר דהתם ליכא למיקם וכו' נ"ב הטור בסי' ר"מ אית ליה כדעת ר' ולק"מ ועיין בטח"מ בסי' קל"ח ותמצא נחת וכן בחידושי הרמב"ן בפרק חזקת שם

פ"ו דין כ"ד כתב ה"ה ז"ל וכ"נ שאינו דומה למה ששנינו בתוס' הלוקח קנקנים וכו' נ"ב התם איירי כשלא היה יודע הלוקח (צ"ל המוכר) שהם שבורים שלא כיון להזיקו וכל כי האי פטור מדין גרמא ובזרעוני גינה ג"כ איירי בשלא היה יודע המוכר דאל"כ מאי מדמה תלמודא זרעוני גינה לההוא דחטין ועשאן ניפולת וכו' דהתם שאני משום דלא כיון להזיקו אבל הכא דידע אפשר דאפילו רבנן יודו ומדברי הרמ"ה שהביא הטור גבי הלוקח מקח ונמצא בו מום דאם היה יודע המוכר ה"ז חייב בהונאת הדרך משמע כמ"ש: פ"ח דין ו' ילדה טומטום כתב הל"מ ונראה לתרץ לכל הקושיות וכו' אבל גבי בהמת חולין וכו' כמקדש עצים ואי הוו אמרי רבנן נ"ב עיין בנזיר גבי הריני נזיר כשיהיה לי בן ונולד לו טומטום: פ"י דין ב' וכן אם אמר תנו שטר כתב ה"ה אבל הרשב"א וכו' ושמעינן מהכא דלא מתקנינן לישנא במש"מ נ"ב אין ראיה מכאן דהכא ה"ט משום דאין המשייר בעיין יפה משייר ודוק בסוגיין כמ"ש: שם וכ"נ דעת המחבר ונ"ל לחלק וכו' וכיון שכן ודאי אמרי' אלו רצה לתת גוף לפירותיו נ"ב נראה מדבריו דכל שלא אמר גוף לפירותיו אמרינן דלא רצה לתת לו כלום משא"כ בדידיה כיון שאינו מועיל השיור בלא גוף אמרינן לגבי נפשי' בעין יפה שייר וכ"נ מדברי רשב"ם בפרק המוכר את הבית דמאי דאמרינן כל לגבי נפשי' בעין יפה שייר הוא מטעם שאינו מועיל השיור בלאו הכי ולפ"ז יתיישב מ"ש רבינו בפכ"ב מהלכות מכירה דש"מ שאמר פירות אילן זה לעניים קנו עניים וה"ט דכיון דנעשה נדר עליו א"א לומר לא גמר ליתן וכיון שכן הוי כאילו שייר לעצמו וכאילו הקנה מקום צימוח הפירות לעניים: שם דין י"ב אם לא היה קיים וכו' שאין קנין למת נ"ב וכ"כ הטור אבל מפירוש רש"י לא משמע הכי שפירש משום דהוי זכיה בטעות ועיין בתשוב' הרשב"א ז"ל סי' שע"ה במי שזיכה למת נוטה לדעת רש"י ז"ל

פי"ב דין י"ב בעל לוקח הוא ואין השני מוציא נ"ב דבעל שויוה רבנן כלוקח מחיים והכי אמרו בפ' י"נ דמה"ט אם מכרה האשה הבעל מוציא מיד הלקוחות וכשאמר לנשוא' ואחריך יקנה לא קנה הבעל הגוף ולא הוי לוקח אלא הפירות בלבד יש לבעל דמה שקנתה אשה קנה בעלה לפירות ואין תנאי כזה מועיל כמ"ש בפ"ג ודלא כהריטב"א ז"ל שכתב כאן שיש ראיה לומר דאין יד אשה כיד בעלה

הלכות שכנים

פרק ב דין י' וכן אם הלך זה בעצמו כתב ה"ה וי"מ שאפי' לא החזיק וכו' שנו בתוס' וכן נראה דרבינו איירי בשכל אחד החזיק שלא בפני חברו דבעלמא צריך שיאמר לו לך חזק וקנה ובכה"ג כיון שהחזיק הא' זכה חברו ואפשר דבעלמא אם לא א"ל לך חזק וקנה אפי' החזיקו כל א' לא קנו

הלכות שלוחין

פרק א דין ה' נתן לו מעות ליקח בהן וכו' אם פחתו דמי זה וכו' נ"ב נראה מדברי ר' בפ"ה דדוקא פחת שבא מחמת ששינה הוא דחייב השליח אבל באונסין ה"ז פטור וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל ונראה דה"ד בשלא הודיע שהוא שליח דהמקח קיים וכמ"ש רבינו ז"ל בפ"ב ומשום הכי אם הותירו הוי למשלח הואיל וקנה אותם במעותיו וכמ"ש בדין ג' אבל אם הודיע שהוא שליח המקח בטל כיון ששינה

פ"ד דין ד' כל אחד מעכב על חברו נ"ב הכי משמע בפ' א"נ גבי השם בהמה לחברו עד מתי חייב ליטפל בה עד ואם בא לחלוק חברו מעכב עליו וכ"נ מפי' רש"י ז"ל בהמקבל ודוק ועיין בבני אהרן: פ"ה דין ד' כל פחת שבא מחמת שעבר נ"ב מדברי ר' נראה דוקא פחת שבא מחמת שעבר אבל אם נגנב או נאבד שאפי' אם לא היה משנה היה נארע כמו זה פטור ועיין מהרש"ך: פ"ו דין א' אע"פ שהממון משל שניהם נ"ב מהראנ"ח ע"ש

הלכות עבדים

פרק ד דין ג' ואינה נקנית בפרוטה כתב הל"מ ז"ל