מחנה אפרים - ב רפד

גזלן הוא נ"ב לא נ"ל דאפי' אם עשויה למלאכה גזלן הוי הרמ"ה ז"ל כתב דבאינה עשויה לשכר אינו נותן אלא פחתה דהוי זה נהנה וזה אינו חסר משמע דלא חשיב גזלן ונראה ומפרש כפירוש רבינו דהיינו שלקחה שלא מדעת ולא כפרש"י שפיר' שלקחה בע"כ והביאו לזה משום דמסתמא כיון דקיימא לאגרא ניחא לי' לאוגורא וכדמשמע בפרק השואל דף ק"א ע"ב דלדעת הרמב"ם יש לחלק בין קרקע למטלטלין דבמטלטלין שייך לומר לא ניחא לי שיהא פקדוני ביד אחר

פ"ד דין י"ז נכנס לבית חבירו וכו' כתב ה"ה ז"ל דעת הרב ז"ל שנשבעין בעד אחד בטענת שמא ע"כ צ"ב ולי נראה דטעמו משום דזה חשוב טענה ודאית שהרי הוא מודה שלקח עשרה קודם בואם לדין וזה יודע בודאי שמשלו לקח (א"ה ע' בתשו' המבי"ט ח"ב סימן רס"ג ודבריו צ"ע וע' מ"ש הרא"ש ז"ל בפרק שבועת הדיינין דף כ"ו במה שדקדק מתוך דברי הריא"ף דע"א קם לשבועה אפי' בטענת שמא יע"ש דלפי דברי המבי"ט נראה שאין ראיה מדברי הרי"ף)

פ"ה דין ג' בדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו נ"ב ואע"ג דלא נחית אדעתא ליתן שכר ולא מצי לומר מאי חסרתיך הלא אם לא הייתי אני דר לא הייתי יכול להשכיר' דסוף סוף הרי נאסר חבירו וכ"נ מדברי התוס' דף ך' ריש ע"ב יע"ש ודלא כפסק הר"ש ז"ל שהביאה המרדכי וע' בפרק אלו נערות גבי תוחב משקין של תרומה לתוך פיו של חבירו ודו"ק ור' כתב פ"א בתוקף בעבדו של חבירו ונשתמש בו דהוי גזלן ואע"פ דקרקע אינה נגזלת מה שנשתמש בו הוי גזלן וע' בתשו' הרא"ש כלל צ"ה

שם דין ח' אסור ליהנות וכו' כתב ה"ה ז"ל ולקיים דברי הרב נ"ל שהוא מחלק בין גזלן לגנב נ"ב וה"ט דבגנב כיון דלא נתייאשו עדיין הבעלים הוי ספיקא דאורייתא אבל בגזלן דאיכא יאוש לא הוי אלא ספיקא דרבנן שהרי מן התורה קנאו זה ביאוש ושינוי רשות. שם דין י' כתב הבכ"מ נטלו המוכסים כסותו והחזירו לו אחרת וכו' עד ופסק רבינו כסתם מתני' דקתני הרי אלו שלו מדינא ואע"ג דבעלמא קי"ל יאוש כדי לא קני ואף על גב דכי אתא לידיה הוה לי' יאוש ושינוי רשות מ"מ באיסורא אתא לידיה הכא שאני שהיא במכירה וכו' ע"כ נ"ב לפי דבריו אמאי איצטריך לומר קסבר יאוש כדי קני ועיין בשה"ג סביבות פרק אלו מציאות ול"נ דהכי קאמר שזו כמכירה היא ואף על גב דנתייאשו אחר שבאו לידו במכירה מהני משא"כ במתנה וגם לית כאן לו' בלקח מגנב מפורסם וכו' שאינו יודע בודאי שזו גזילה

פ"ו דין ב' אבל המציל מיד ליסטים עובדי כוכבים ל"מ ק' וכו' אבל אי הוי סתמא לרבנן הוי מוכס לאו יאוש וכו' נ"ב כלומר מסתמא מתייאשים הבעלים כיון שנתנוהו לאחר וכ"כ הרא"ש ז"ל דמוכס סתמא הוי יאוש

פ"ח דין ח' שאם יתנה להם עכשיו אינה מתנה נ"ב רש"י ז"ל לא פירש הכי וגם פשטא דשמעתין לא משמע הכי וע' בתוס' פ"ב דגיטין ד' ך' ד"ה דילמא גבי כתבו על איסורי הנאה

פי"א דין י"א ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול וכו' נ"ב והיינו דוקא בדבר שיש בו סימן אבל באין בו סימן הרי זה הפקר: פי"ד דין א' אבל דבר שאין לו תובעין אלא נתייאשו וכו' נ"ב ומידי דקטן אינו מועיל בו יאוש מבואר בפרקין

שם דין י' עובר משום השב תשיב' נ"ב מכאן נ"ל דאם היה פיקדון ביד חבירו ולא ידע בי' ונתייאש דקנאו בחוב ג"כ יאוש מועיל כדמשמע באותה סוגיא דהמלוה מעות את העני דפרק כל הגט אבל הפק' אינו מועיל כיון דאינו ברשותו כמפורש בההיא דהצנועין פ' מרובה דף ס"ת ודלא כמשמעות דברי התוס' במרובה גבי יאוש לא קני כיון דבאיסורא אתי לידיה אבל מדברי הראב"ד בהשגות בפי"ו מהלכות אלו נר' דבפקדון לא הוי יאוש

שם דין ח' ראה סלע ל"מ ולשונו קשה במ"ש בד"א בידוע כו' נ"ב בידוע שהם שותפין אוקימנא ממונא בחזקתיי' ולא מחלו אבל באין ידוע אמרינן שמא מחלו כיון דליכא חזקת שותפות ודו"ק

פט"ו דין י"ד חוששין שמא מן הכלי נשפכו נ"ב מלשון חוששין משמע דה"ט משום דאזלינן לחומרא וכ"כ הרא"ש בשמעתין דאזלינן לחומרא וצריך להבין דא"כ מאי פריך בפרקין אי חיישינן לשאלה חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה דהא ודאי אזלינן לחומרא

פט"ז דין ד' ואע"פ שבעליה וכו' כתב ה"ה לא קנה לפי שבאה. לו המציאה וכו' נ"ב עיין בה"ה ז"ל פ"ח דין י"ד וכן אם הי' גזל הגר ועיין בריש פט"ו מ"ש הבכ"מ ז"ל ובפ"ה בנטלו מוכסין כסותו ובמ"ש הבכ"מ ומה שהקשה לו לפי שבאה המציאה קודם יאוש וחצרו כידו ל"ד דכשבאה לידו קודם יאוש כבר נתחייב בהשבתה ומש"ה יאוש דאח"כ לא מהני משא"כ כשבאה לחצרו והוא לא ראה עד שנתייאשו הבעלים מעולם לא נתחייב בהשבה ועיין בתוס' בפ' מרובה בדברי וכ"נ מההיא דסמוך שכתב ה"ה בשם הרמב"ן ורשב"א שאם היה הלוקח אע"פ שלקחן מב"ה הרי אלו של תגר וכן הם דברי התוס' וכ"מ מההיא דראה סלע של חבירו שנפל נטלו ע"מ להחזירו ולאחר שנתייאשו נתכוין לגזול הרי זה עובר משום השבה אבל משום בל תגזול ליכא משום דבהיתרא אתא לידיה: שם דין י"א ואם השכירו לשלשה כותים וכו' הרי הוא של מוצאן נ"ב ק"ק אמאי לא תיקני ביתו לב"ה דאין לומר כמ"ש הרא"ש דכיון דעשאהו פונדק אינו עתיד להמצא לבע"ה שהרי מדברי הרמב"ם בדין ח' אנ"כ

פי"ז דין ח' בד"א בחצר המשתמרת אבל בשדה וכו' נ"ב ה"ט דכל שאין החצר משתמרת מעצמו אע"ג דעומד בצדו והוי כמשתמרת אינו קונה שלא מדעתו וראיה מההיא דפרק השואל דמוקי מתניתא דאמר כל מציאות שיבאו היום בחצרי תזכי לי חצרי לא אמר כלום בחצר שאינה משתמרת ופריך מסיפא דקתני ואם יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימין ומשני כיון דיצא לו שם מציאה מבדל בדילי אינשי מיניה והוי כחצר המשתמרת. אלמא אע"ג דחשיב חצר המשתמרת מטעמא דמבדל בדילי אינשי מיניה לא היה קונה אלא מטעם שאמר תזכי לי חצרי דמדקתני דבריו קיימים משמע דמשום דבורו הוא דקנה וה"ט כמ"ש דכיון דאין החצר משתמרת מצד עצמו אינו קונה שלא מדעתו

שם דין י"ב במציאת חרש שוטה וקטן נ"ב ר' בפי' המשנה פירש דאיירי בקטן שהגיע לפעוטות

הלכות חובל

פ"ו דין ה' שהרי שמילא חצר וכו' כתב ה"ה והר"א כתב וכו' נ"ב טעמו דפסק כר' דסתמא לא קביל עליה נטירותא והוו כאלו מתנים זה עם זה להיות פטור כל אחד. בכל נזקין כמ"ש בפ"ח מה' נזקי ממון וכן כתב ר' ירוחם ז"ל ע"כ

שם בנ"מ והטח"מ סי' שע"ט וכו' נ"ב ונ"ל דהטור מחלק בין היכא דהוו. ב' שלא ברשות להיכא דהאחד ברשות והב' שלא ברשות וכן נראה מדברי הראב"ד שכתב דהיינו שלא נתן לו רשות ומשמע דהיינו אף ע"פ שידע בי' ע"כ

שם פ"ח דין ד' נשא ממון חבירו וכו' חייב לשלם וכו' נ"ב היינו אם היה לו ממון באותה שעה כדי להציל עצמו אבל אם לא היה לו כגון שהיה עני פטור לשלם כ"נ מדברי הרא"ש ז"ל בסנהדרין גבי רואה את חבירו טובע בנהר יע"ש ולפי מ"ש אין כאן מקום לתמיהת הראב"ד שכתב אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ובודאי הכי הוא היכא דליכא לי' ממון להנצל אבל היכא דאית לי' ממונא להנצל שוב אין כאן פיקוח נפש כיון שיכול להציל עצמו בממונו ובהוראה דפטור ה"ט משום דהוי גרמא בנזקין עד כאן

שם דין ט"ו כתב מרן כ"מ כתב ע"ז נ"י ולפיכך לא טעם בה שום טעם נ"ב כלומר ולא שייך בכי האי גוונא לדין רודף כיון שלא היתה טעונה יותר מדאי ודמי לעובדא דהעדשים שיל דפלשתים היו טמוני' בהם ואף על פי כן אמרו אסור להציל על מנת שלא לשלם כיון דלא היה ברי הזיקא עד כאן

הלכות מכירה פרק א דין י' כיצד המחזיק בה"ה