מחנה אפרים - ב רפב

דבה' ערכין כתב ר' ז"ל ודמיה חולין חוץ מאותו אבר ע"כ משמע דפשיטא ליה דדמי אותו אבר קדוש דלפי דבריו אמאי ר' חילק בין דמי אותו אבר לשאר הבהמה

הלכות קרבן פסח

פ"ו דין ב' כתב הראב"ד ז"ל א"א אין דרך ההלכה הולכת כן וכו' עד ומעשה כי הוה הכי הוה ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזייה סברו שיעלה ולא שאלו אלא אחר זמן שחיטה ונדחו ע"כ וקשה לי מההיא דאמרינן בפ' הישן תחת המטה דף כ"ה דפריך תלמודא והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא והיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם עד אלא עוסקים במת מצוה היו שחל ז' שלהן בע"פ וכו' ופרש"י שמעינן מינה דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו ז' ימים לפני הפסח ואע"פ שטומאה זו תעכב ע"י אכילת פסחיהן ע"כ ולסברת הראב"ד שהם היו סבורים באמת שהיו יכולים לעשות וגם לפי האמת כן הוא אלא שטעו מאי פשיט מיניה וגם לפי' רש"י שם ק"ל שפי' דאע"ג דחזו לאורתא לא אישתרו דקסבר אין שוחטין על טמא שרץ למה לא טבלו וצ"ע

הלכות חגיגה פרק ב דין א' מי שחציו עבד וכו' כתב הרב ל"מ ז"ל וא"ת גבי שופר וכו' נ"ב ולי נראה דבפסח וראיה למשנה אחרונה כופין את רבו לשחררו כדי לחייבו במצות ובלאו הכי א"א דלא מצו מייתי חולין לעזרה משא"כ גבי שופר דיתקע לו אחר

הלכות בכורות פ"ב כתב הר"מ ז"ל המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט הואיל ועשה עבירה וכו' נ"ב הרא"ם ז"ל בפ' ראה תמה על ר' דבספרי תניא לא תאכל כל תועב' מכאן לצורם אוזן בכור שאסור לשוחטו ותירץ דר' סובר כאחרים דאית להו דהאי קרא איירי בפסולי המוקדשים וכ"כ התוס' בבכורות וראיתי בתוספת' כל הבשר הקשה צרם אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו עובד כוכבים כלומר וקשה למתני' דבכורות בעובד כוכבים שצירם והתירוהו חכמים ולפי מ"ש התוס' בבכורות לק"מ דחכמים דבכורות אית להו דהאי קרא איירי בפסולי המוקדשין כמו שהכריחו התוס' שם וזו היא כונת הרא"ם שכתב ולא ידעתי מנא להו להתוס' וכו' אלא שנפל קצת ט"ס בלשון וראיתי בה' פסולי המוקדשין פי"ח שכתב ר' מפי השמועה למדו דהאי קרא איירי בפסולי המוקדשין וכן קדשי' שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה עד שיולד בהם מום אחר ויאכלו וכתב הבכ"מ דפסק כחכמים דבכורות ולפי מ"ש מנא ליה לר' דבקדשים אם נפל בהם מום אחר שהוא מותר דע"כ לא התירו חכמים אלא בבכור בלבד כיון דמשום קנסא הוא אם נפל מום אחר מותר דהא לא הועילו מעשיו אבל בקדשים דאסור מן התורה מנ"ל ולדברי הכ"מ שכתב דכחכמים אתי ע"כ קשה דהא לכולי עלמא אתי דע"כ לא פליגי חכמים אלא בבכור דמשום קנסא הוא אבל בקדשים מנ"ל

שם דין י"ג כתב הר"מ ז"ל בכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום ע"כ נ"ב מדברי ר' שכתב דע"כ לא שרי אלא כשאינו מתכוין אתי שפיר דפסקו הלכה כר"ש דנשחט עליו דע"כ לא אסרו חכמים משום גזירה אלא משום דסברי דשרי אפי' במתכוין דלית להו מטיל מום בבעל מום ומש"ה איכא למיגזר אבל לר"ש לא שרי אלא בשאינו מתכוין לא שייך למגזר ואתי שפיר ההיא דע"ז ומשם משמע דאין הלכה כחכמים מדפריך לרבא ודו"ק: שם דין ח"י כתב הר"מ ז"ל בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל כו' נ"ב הא דנאמן הכהן לומר בכור זה נתנו לי ישראל במומו היינו דוקא כשאומר שנפל ברשות הבעלים שהדבר עשוי להגלות אבל כשנפל ברשותו דלא שייך ה"ט לא

פ"ה דין ג' כתב הבל"מ ז"ל כל בכור שהוא ספק דינו שירעה וכו' עד והיכא אמרו ר' יוסף אם לא באחד מב' מקומות הנז' ע"כ נ"ב עיין בפ' הניזקין גבי עני המנקף ר"י אומר גזל גמור וטמעיה דר"י הוי משום דעשו שאינו זוכה כזוכה כמ"ש רש"י בפרק כל הגט

הלכות שגגות פרק דין ג' וה"ה לספק מגורשת ל"מ הקשו התו' ונ"ל דאית ליה לרבינו וכו' יספיק לב' אומרים נתגרשה נ"ב עיין בפי"ב מהלכות גירושין דכתב ר' דב' אומרים דהוולד ממזר ע"כ והוא בדין ו' ב' אומרים נתגרש' וכו' דהולד ממזר

פ"מ דין ד' אמרו לו ב' בעלת שפחה והוא אומר לא בעלתי נאמן דזה שאמר לא בעלתי כלומר לא גמרתי ע"כ והבלדמ תמה ע"ז דלמה נתן ה' טעם זה דמשמע שאם היה חייב בהעראה בלבד אינו נאמן מ"ש דבשאר איסורים אם אמרו לו אכלת חלב נאמן דהוי כאומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד והכא נמי באומר לא בעלתי הוי כאומר לא בעלתי שוגג אלא מזיד עכ"ד ולא ידעתי כונתו דהכא בין במזיד בין בשוגג מביא אשם כמ"ש ר' משא"כ גבי חלב דאם אכל מזיד פטור מקרבן. ומדברי הר"מ למדנו דאין אדם נאמן על עצמו כנגד העדים וכ"נ מהסוגיא דפ"ק דמציעא וכן נראה מדברי הרמז"ל פ"ב מה' שבועות ודלא כמהרי"ט ע"א סי' י"ד יע"ש

הלכות טומאת מת

פרק א דין ד' כתב הראב"ד א"א אמת שכך פירש בערוך קשות של קטן שער של קטן וכו' עד וק"ל מה שאמרו אלו טהורין וכו' נ"ב לא ידעתי מאי ק"ל דההיא בגדול איירי

שם דין ט"ו כתב הבכ"מ המת אינו מטמא עד שתצא נפשו וכו' עד אבל בכל השנים משמע דסגי למליק' ומדקאמר ולא פלגיתו משמע דמאן דאמר הותזו ממש בחתיכת שני הסימנים סגי וכו' ע"כ נ"ב לק"מ דאינהו איירי בשחט נמי רוב בשר ומפרקת כמ"ש הרשב"א בחי' דהא בהבדלת העוף קאמרי ולכ"ע צריך הוא לחתוך מפרק' ורוב בשר ורבינו לא איירי אלא בשחט הסי' לבד בלא רוב בשר ראיה לזה דהא כתב אחר כך נשברה מפרקתו ורוב בשרה ה"ז מטמא ופסק רבינו כזעירי ושמואל

פ"ב דין ו' כתב הבכ"מ האבר והבשר המדולדלים באדם וכו' עד אלמא אבר מן המת בעלמא לא מטמא וכבר נתבאר שאבר מן המת מטמא וא"כ קם ליה הלכה כר' מאיר ע"כ נ"ב קשה דמסיק שם השתא דאתית להכי ר"ש נמי

הלכות טומאת אוכלין

פט"ו דין י"א כתב הבכ"מ שני עדים אומרים לו נטמא וכו' עד אלא הכי קאמר אפי' לעצמו יחוש ולא יתעסק בטהרו' עד שיטבול וכו' ולא הבנתי זה דמאי יחוש לעצמו כיון שיודע בעצמו שהוא טהור איברא דק' דאחרים ג"כ אמאי יחושו דע"כ האי והוא אומר טהור ר"ל שטיהר את עצמו דאם לא כן אינו נאמן וכמ"ש רבינו בהלכות שגגות גבי ב' אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי וצ"ל דאף ע"ג דנאמן לגבי עצמו משום דאמרינן כאומר וכמ"ג ר' פ"ג מהלכות שגגות מ"מ העדים צריכים לחוש דשמא כונתו להכחיש את העדים ועיין בסוף ה' מטמאי משכב ומושב

חי' על הרמב"ם ומפרשיו ח"ד

הלכות נזקי ממון

פרק ב דין ב' כתב הבל"מ וז"ל משלם מן היפה שבנכסיו כ' ה"ה דפסק כרב פפא וכו' ותימא ע"ז דסוגיא בגמרא וכו' עד סוף לשונו נ"ב עיין בחי' הרשב"א בסוגיין ותמצא נחת

שם דין ה' כתב הרב בל"מ וז"ל היתה מהלכת להבין מה שהשיג הראב"ד על רבינו ז"ל כו' עד והשיג דאי לא הוי שינוי איך היה משלם רביע ע"כ נ"ב דברים אלו אינם מובנים