מחנה אפרים - ב רפ

מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח דש"מ דטעם כעיקר דאורייתא הוי וכל שאכל כזית ממנה יצא י"ח דכיון דאית בה טעם דגן נהפך האורז להיות דגן והרמב"ן ז"ל הוקשה לו דנהי דטעמא לא בטיל מ"מ כל היכא דליכא כזית בכדי אכילת ערס לאו דאורייתא הוי והיאך יוצא בה י"ח ומשום הכי פי' משום גרירה דאורז נגרר בתר החטים והרא"ש ז"ל בהלכות חלה השיב עליו וכתב דכל שנותן טעם ברוב נהפך הכל להיות כממשו של איסור ולסברת ר"ת אע"ג דלית בה כזית בכדי אכילת פרס ולדעת ר"ח כהן בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס הוא דאמרינן שנהפך הכל להיות כאיסור ומתני' לפי דעתו צריך לומר דאיירי בדאית בו כזית בא"פ ע"כ והשתא ק"ל היכי קתני במתני' דאם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון והא כיון דאית בה טעם של טבל נהפך כל העיסה להיות איסור. ולסברת ר"ת אע"ג דלית בה כזית בכדי אכילת פרס וגם לסברת ר"ח כהן נמי היכי פסיק ותני מוציא לפי חשבון וכי גבול יש בשאור זמנין דאית בשאור כזית בכא"פ

שבתי וראה דהא מלתא דס"ל להר"ש והרא"ש ז"ל דטעם השאור בעיס' כטע' גמור הוי הוציאו ממתני' דערלה דתנן כל המחמץ והמתבל ה"ז אוסר בכל שהוא כיצד מין במינו להתמי' מין בשאינו מינו להקל ולהחמיר כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו כדי לעלות במאה ואחד בין שאין בו ה"ז אסור אין בו כדי לחמץ במאה ואחד מין בשאינו מינו יש בו כדי ליתן טעם בין שיש בו בין שאין בו ה"ז אסור אין בו בנותן טעם אפילו אין בו כדי לעלות מותר ע"כ ונראה מדברי הר"ש ז"ל דדין המחמץ והמתבל הוי בין במינו בין בשאינו מינו וחומר דרישא היינו דבמינו כי אין בו כדי לחמץ בעינן ק"א משא"כ בסיפא דאיירי בשאינו מינו כל שאין בו כדי ליתן טעם לא בעינן ק"א אבל כל שמחמץ רישא וסיפא שוין דכל שיש בו כדי להחמיץ ה"ז נותן טעם הוי וכן נראה מדברי התוס' בפ"ב דע"ז דף ס"ו ד"ה שאני תבלין דלטעמא וטעמא לא בטיל ז"ל לאו למימרא דלא בטיל כלל דבטיל שפיר כי ידעינן דלית בה טעם ע"ש. אבל מדברי הר"מ ז"ל בפי' מדתני' נראה דדין המחמץ לא הוי אלא במין במינו דוקא דכל האוסרין במשהו אינו אלא במין במינו וכן נראה מדבריו בפי"ו מהלכות מאכלות אסורות ולפי דבריו דין המחמץ לאו נותן טעם גמור הוי וכ"כ התוס' בפרק גיד הנשה דף צ"ט יע"ש ואינו אסור במשהו אלא מדרבנן ויש לי ראיה לדבריו דבפרק הערל גבי ב' קופות וכו' ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ואמר ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה קסבר בדרבנן נמי בעי ריבויא הלכך תלינן דאי נמי הוי איפכא בטלה ברובה והוה קשה לי מההיא דב' מדוכות דתלינן בהו ואמרו בפ"ג מינין דה"ט דתבלין דרבנן ואם איתא דתבלין ברוב נותן טעם גמור ולא בטיל מדינא כי נמי תרומה תבלין מדרבנן הוי לר"ל היכי תלינן בהו אבל לפי סברת הרמב"ם ז"ל דתבלין דאוסר במשהו לאו נותן טעם גמור הוי ואינו אסור אלא מדרבנן דהחמירו בהו להיותו אוסר במשהו משום דהוי כדבר חשוב וכן פרש"י שם באותה סוגיא בדף ל"ז יע"ש אתי שפיר דמדינא תבלין נמי בטילי ברוב אלא שחכמים אסרו במשהו לתוקף עוצם פעולתו. אלא דק"ל לסברת הרמב"ם דלפי דבריו מתני' דהמחמץ והמתבל דאוסר בכל שהוא אינו אלא במינו כמ"ש בפי' בה' מ"א הא דתנן במס' תהומות פ"י תפוח של תרומה שריסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה ה"י אסור וכתב הר"מ בהלכות תרומות ז"ל כבר ביארנו שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא לפיכך תפוח שריסקו וכו' ה"ז אסורה ע"כ אלמא דין המחמץ הוי אפי' שלא במינו כמ"ש הר"ש ומינה נשמע דטעמא דשאור דאוסר בכל שהוא משום דחימוצו קשה ואפי' יותר מק"א נותן טעם כמו שפירש"י בפרט גיד הנשה כי פריך תלמודא אמתני' וכי יש בו כדי לחמץ בק"א אמאי לא בטיל ומשני משום דחימוצו קשה יע"ש איברא דבפ"ק דחולין גבי הנותן לחמותו ה"ז חושש משום שאור ותבלין שבה ואע"ג דלא גזרו על תערובת דמאי ואמר רפרם עלה דה"ט משום דשאור ותבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל ופי' דלא בטלי דכיון דלתקן את הקדירה הם חשיבי עיקר ע"כ ולפי דבריו למה לי להאי טעמא כיון דס"ל דשאור נותן טעם גמור הוי מדינא לא בטיל

אבל לע"ד נראה לי עיקר כסברת הרמז"ל חדא דשאור לאו נותן טעם גמור הוי כמו שנראה בחוש הראות אלא שמשביח את העיסה והוי כמו תבלין לקדרה שמטפים את התבשיל ואע"ג שאינו ניכר טעם התבלין וכ"כ התוס' בפרק גיד הנשה ז"ל אהא דפריך וכי יש בו כדי לחמץ אמאי לא בטיל משום דשאור לאו נותן טעם גמור הוי אלא מעמיד וכו' ועוד אי טעמא דמתני' משום נותן טעם כעיקר הוי ואיירי בין במינו בין בשאינו מינו אמאי שני תנא בדיבוריה בסיפא ונקט מין בשאינו מינו כיצד עדשים וכו' ליתני במאי דהתחיל ביה ולימא שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של שעורים דהוי מין בשאינו מינו אבל לפי סברת הרמז"ל יתיישב הכל שפיר דהכא קתני אם יש בה כדי להחמיץ ואלו בהלכות תרומות גבי תפוח קתני והחמיץ ואמאי לא קתני ג"כ והחמיצ' דמשמע דכל שיש בה כדי לחמץ ה"ז אוסר ואע"ג דלא החמיץ ומ"ה פריך תלמודא וכי יש בו כדי להחמיץ אמאי לא בטיל בק"א דהא החמיצה הא ודאי פשיטא דאוסר בכל שהוא כמו שאמרו בסוף מס' ביצה כיון דע"י שאור מטעים את העיסה ומעמיד אותם כמ"ש התוס' וכל המעמיד ה"ז אוסר בכל שהוא ולא דמי למעמיד בעור קיבה כשרה דשנינו בה בנותן טעם דהתם כיון שאין האיסור אלא משום בשר בחלב כל שאין בה בנותן טעם ליכא איסורא ודמי למעמיד בעור קיבת נבילה דאוסרת בכל שהוא כמ"ש הרמז"ל ולזה משנה שאני שאור דחימוצו קשה והשתא לא תיקשי מתני' דתפוח שריסקו דאוסר בכל שהוא כל שהחמיצ' ולפי מה שכתבתי דשאור בעיסה לאו נותן טעם גמור הוי אתי שפיר הא דתנן במס' חלה הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן, חייבת ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא במינו ושלא במיני בנותן טעם ע"כ ואם איתא דשאור בעיסה נותן טעם קחשיב כי ליכא טעם דגן נמי יהא אסור כיון דאית ביה טעם שאור וכ"ת דאיירי כשלא החמיץ מאי קאמר בתר הכי א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא וכו' ופי' הר"מ הא דאמרן לעיל אם יש לו פרנסה ממקום אחר ה"ז מפריש עליה לפי חשבון ומאי קושיא התם שאני משום דהוי טעם כעיקר ואחר שנים ראיתי להפ"ח בי"ד סי' צ"ח שעמד במקצת דברינו ובמקצת נטה דעתו בענין אחר יע"ש

והעולה מכל זה הוא דלפי סברת הרמב"ם ז"ל והנלוים אליו מתניתי' דשאור אינו אלא מדרבנן וטעמא או משום דטבל אוסר בכל שהוא או משום מחמץ ואינו אסור אלא מדרבנן דלאו טעם גמור הוי אלא כיון דלטעמא עבידי לא בטלי ועיין בא"ח בב"י סי' תקי"ג והא דקתני דאם יש לו פרנסה ממקום אחר וכו' היינו דעושה עיסה אחרת פחות מכשיעור ומשלימה עם זה השאור שנתערב בכאן וכן פירש הרמב"ם ז"ל והכי איתא בתוספתא דאתאן עלה לנדון דידן דאם יש ביין שנילושה העיסת כזית בכדי אכילת פרס אם כן כולה נעשית טבל וצריך לאפרושי על כולה ואם אין בה כזה השיעור לדעת מקצת מרבוותא ז"ל אינה אסורה אלא מדרבנן ולא יכול לאפרושי מיין אחר דהוי מן החיוב על הפטור ולכן היותר טוב הוא לאפרושי מינה ובה הנראה לעניות דעתי כתבתי

הלכות מעשר שני

פרק ג דין ח' כתב הכ"מ ז"ל אין נותנין פירות מעשר שני לע"ה וכו' עד אבל מפקידין מ"ש של דמאי אצל בע"ה ע"כ נ"ב ק"ל מהא דתנן מפקידין תרומה אצל ישראל ע"ה וי"ל עיין בפי"ב מה' תרומות עד כתב הבכ"מ בדין זה בסוף הלשון וז"ל ותו דאפי' לא ליהוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שמא ימול ביום אשר הופקד אתו ע"כ וק"ל דלשמא ימות לזמן מועט לו חיון