מחנה אפרים - ב רעט

דמי ומשמע דאפי' ר"ל לא אמר אלא כשיש מעשה ע"כ נ"ב אי מהא לא אירי' דבליש' בתרא אמרו בגמרא הא דר"ל אפי' דלא עביד מעשה יע"ש

פ"ה דין י"ח כתב הר"מ ז"ל אין תורמין שבלים על החטים עד גזירה שמא יטריח הכהן לדרוך ולכתוש ע"כ נ"ב איירי כששניהם גמורים למעשר ומשום גזירה אמרו אינה תרומה אבל היכא דהוי מדבר שלא נגמרה לא גזרו כיון דאסור לעשות כן ובזה נתיישב כל מה שהקשה הר"ש בפירוש המשנה פ"ק דתרומות: שם דין כ"ד כתב הכ"מ הבודק את החבית וכו' עד ומכל. מקום יש לתמוה דהא בסוף קידושין ובריש נדה רמי האי ברייתא אברייתא דמקוה כו' נ"ב בפרק כל הגט גבי מתני' דהמניח פירות להיות מפריש מצאן שאבדו הרי זה חושש מעת לעת ד"ר אלעזר וקאמר בגמרא חלוקים עליו חבריו על ר"א דתניא מקוה שנמדד וכו' הרי כל הטהרות שנעשו על גביו טמאות למפרע ור"א קאמר מעת לעת ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא מאי למפרע מעת לעת ע"כ משמע דאי הוה מפרשינן הכי לא היו חולקים והא ר"א קאמר הרי זה חושש מספק ובההיא דמקו' קאמר ודאי וזהו סיוע לרבינו: פ"ז דין כ' נשא שניה וכו' כתב הבכ"מ ז"ל ועוד מנין לנו דעבדי צ"ב שלה יאכלו ע"כ נ"ב איפכא ק"ל עבדי מלוג אמאי לא יאכלו ושמא ט"ס נפל וצ"ל כמ"ש

פ"ה דין ד' כתב הבכ"מ בסוף דבריו ז"ל ומה שהקשה מהא דקי"ל עובר אית לי' זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ"ה הכא אינו פוסל וכו' עד ולמיעוטא לא חיישינן ע"כ נ"ב קשה לי דהא קי"ל כר"י דחייש למיעוטא: פ"ט דין ג' כתב הר"מ ז"ל אחד אומר מת ואחד אומר לא מת הרי זו לא תאכל ע"כ נ"ב נ"ל דקאי אמה שכתוב בסמוך בהניחה בעלה גוסס והבכ"מ כתב על דברי רבי' ז"ל בפרק האשה תנן דלא תנשא ומשמע דמספיקא לא אכלה בתרומה עכ"ד וקשה לי דהתם היינו טעמא משום דמוקמינן לה אחזקתה

פ"י דין ז' מרן כ"מ אבל חטים משלם קרן דאכילה קרינן לה נ"ב בפ' בכל מערבין אמרו חטים לאו בני אכילה נינהו ע"כ: שם דין כ"ג כתב הכ"מ וז"ל הצ"ל ומ"מ איכא למידק שהרי אמרו שם אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ע"כ נ"ב לק"מ דכי אמרו הכי משום דהברייתא איירי בפחות מכזית ומשום הכי פריך כיון דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לישלם אבל כל שיש כזית חייב: פי"ג דין ט' כתב הבכ"מ ז"ל וי"ל במה שכתב רבינו שאין המים מעלה את היין אפשר שנתכוון למה שפי' הראב"ד ע"כ נ"ב עיין בפט"ו דין י"ז

פט"ו דין ב' כתב הבכ"מ חבית סתימה שנתערבה בק' חביות ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולן וכו' עד לפי שהחבית נפילתה ניכרת וכו' ע"כ נ"ב והא דמתיר ר' טבעת של ע"ז אע"ג דאין נפילתה ניכרת היינו הנאה בלבד וכ"כ הר"ן בפ"ב דע"ז גבי מתני' דחבית שנפל לבור ולא הבנתי מ"ש הרמב"ן ז"ל דאין חילוק בין אכילה להנאה מההיא דחבית של תרומה שהתיר ר"ל וכו' דשאני חבית שנפילתה ניכרת ומ"ש לחלק דתרומה בזמן הזה דרבנן קשה דטבעת של ע"ז דהוי דאורייתא

שם כתב הבכ"מ ז"ל ולענין מה שהקשה הראב"ד דכיון דבגמרא לא מתוקמא אלא כר"א וכו' פשיטא דלית הלכתא כוותי' אלא כת"ק ע"כ נ"ב צ"ע דמכאן למד הרשב"א בת"ה לכל איסורין שבתורה וכתב שכן כתב הראב"ד

הלכות מעשר

פ"ג דין ו' מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת וכו' נ"ב פי' כל מה שירצה כיון דעדיין לא נגמרה מלאכתו וכל היכא שמותר לאכול אכילת עראי מאכיל לבהמה כל מה שירצה וכ"כ הר"ש בפי' המשנה

שם דין כ"ד כתב הכ"מ ז"ל המוציא זתים תחת הזית וכו' עד מצא תאנים תחת התאנ' הרי זה ספק שהרי משתנות ומתלכלכות שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו ע"כ נ"ב קשה דאמאי לא אמרינן חזקה שמתאנה זו נפלו ואיכא למימר דשאני אילו דכיון דנכרות והם דומים לאלו אלא דעדיין קשה אמאי מותרות לו משום גזל כיון דהוו ספק: והבכ"מ כתב על השגת הראב"ד ז"ל ואין בזה השגה דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט עכ"ד וקשה לי דא"כ אמאי חייב לעשר דהא הוי ספק ספקא ספק אם הן מתאנה זו ואת"ל שהם מתאנה זו הרי הפקירם ועוד דבין לטעם דהפקירם כיון דאינם נכרות ומ"ה מתייאש מהם ומפקירם בודאי שהוא פטור: פ"ו דין ד' כתב הראב"ד ז"ל נ"ל בדבר שאין זרעו כלה עכ"ד וכ"כ הר"ן שם והכריח כן דהא כל האי שקלא וטריא בדבר שאין זרעו כלה הוא ע"כ ולא מוכרע דאיכא למימר במכ"ש פריך וראיה לדבר דאין אסור לזרוע טבל אלא תבואה וקטנית וכיוצא בהם: שם דין י"ב כתב הר"מ ז"ל החוכר שדה מן הכותי מעשר ואח"כ נותן לו קנס קנסוהו וכו' ע"כ נ"ב לפי מה שפסק ר' דאין קנין לכותי דינא הוי ולא קנסא כ"כ התוס' ור' שמשון ז"ל

שם דין ט"ו כתב הר"מ ז"ל כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה וכו' עד קנס הוא וכו' נ"ב מן הדין הרי הם של כהן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וזכה בהם כהן דטובת הנאה אינה ממון: פ"י דין ח' כתב הבכ"מ עם הארץ שנתן מעה לחבר עד ומשמע התם דמיירי בשזה החבר קנה אגודה אחרת לעצמו וקמ"ל שאין אומרים זו שהוא ניתן לע"ה היא אשר קנה לעצמו וכו' אלא אמרי' יש ברירה והא קי"ל דבדרבנן יש ברירה ע"כ נ"ב ק"ל דבסמוך כתב הרמז"ל ה' שאמרו לא' צא והבא אלינו חמש אגודות הביא להם בערבוב חברים שבהם צריכים לעשר על הכל וכתב הבכ"מ הטעם הוי כאלו האחד נותן משלו לחברו וחבר אסור ליתן דמאי לע"ה אלא א"כ עישר עכ"ד ואמאי לא אמרינן כאן דיש ברירה ודוחק לומר דהכא נמי איירי כשהמוכר ידע שקונה ג"כ לע"ה וחלקו של ע"ה כבר היה מעושר הלכך חייבים דאינו נכון דמאיזה טעם נתחייבו לעשר על הכל מאחר שהם לא עירבום: פי"א דין י"ג הוליכן לטוחן כותי וכו' נ"ב כיון דדמאי התקינו על הספק לא מיקרי זה ס"ס ודוק ע"כ: פי"ב דין י"ז כתב הראב"ד ז"ל אין דבר זה מחוור שהרי הנכנס לעיר ואמר מי כאן מעשר ואמר אחד איש פ' נאמן הקשו עליה בגמ' ועד אחד נאמן וכו' ע"כ נ"ב אף על גב דעד אחד נאמן באיסורין ה"ד להעיד על גוף הדבר אבל לאכשורי גברא להעיד עליו שהוא כשר אין עד אחד נאמן והכי אמרו לה בר"ה בפ' אם לא היו מכירין אותו: שם דין ח"י כתב הרמז"ל המוכר פירות לחבירו ואחר שיצאו מתחת ידו אמר ללוקח פירות שמכרתי לך טבלים הם היין יין נסך שורת הדין שאינו נאמן ע"כ נ"ב ק"ל למה לא יהיה נאמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו ועיין בסוף הלכות מטמאי משכב ומושב ויש לחלק וק"ל

נשאלתי במעשה שהיה בחג הפסח שלשו עיסה ביין שאינו מעושר ושאלו ממני כדת מה לעשות והשבתי שהטוב בעיני שיפרישו מן המצה מינה ובה וכששמעו חברי גמגמו ע"ז ואמרו שיכול היה לאפרושי מיין אחר על זאת העיסה שכך פסק הרב בש"ע ואני הדיוט אין נ"ל כן וטעמא דידי אפרשנו תנן התם נטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמ' חלפה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא עליה לפי חשבון ופי' הרא"ש והר"ש דהיינו שיעשה עיסה מחוייבת ומוציא משם לפי חשבון השאור שנתערב ולא הוי מן החיוב על הפטור דטעם כעיקר דאורייתא הוא ע"כ רצה לומר משום דאיתא במס' מנחות דף ל"א דר"ש שזורי שנתערב לו טבל וא"ל ר' טרפון לך קח מן השוק וכו' אבל מן הודאי לא ואע"ג דטבל אסור במשהו כיון דאינו אלא מדרבנן חשיב מן החיוב על הפטור ולזה אמרו דהכא שאני דכיון דהשאור נותן טעם קי"ל דטעם כעיקר מן התורה ולפ"ז ליתנהו דברי הש"ך במ"ש בדין זה בסי' שכ"ד סי"ח דל"ד שאור דאפי' עיסה נמי וכ"כ ק"ל דאמאי איצטריך הרא"ש לטעם דאין שאור בטל בעיסה ותיפוק ליה דכולה נעשה טבל דטבל אסור בכל שהוא ולפי מ"ש לק"מ ודוק ובעיקר דברי הר"ש והרא"ש ז"ל ק"ל דבפ' כל הזבחי' דייק ממתני' דהעושה עיסה