מחנה אפרים - ב רעח

הביא הפסק ולא הביא הטעם ע"כ וזה אינו דהא קאמרו שם מאן ת"ק ר' שמעון דדריש טעמיה דקרא והרמב"ם ז"ל פסק בכל המקומות דלא כר"ש דדריש טעמיה דקרא

פי"נ דין ב' כתב הכ"מ ז"ל וכיצד מפר אומר מופר וכו' עד דלפ"ז ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר וכו' ע"כ כלומר שהחכם מתיר את האיסור ולפיכך אומר אין כאן נדר כלומר אין כאן איסור אבל הבעל אינו יכול להתיר את האיסור אלא שמבטל הנדר והדיבור שאמרה כאלו לא אמרה כלל ולפיכך אין זה נדר משמעו שאין זה איסור ולא אמר כלום אמר אין נדר זה כלום משמעו שאין הדיבור שאמרה כלום ודלא כהב"י. עוד כתב הכ"מ שם אבל דעת הרא"ש בפסקיו ס"פ נערה מאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הלכך אם עברה על נדרה ואח"כ הפר לה בעלה לוקה מה שאין כן בחכם ע"כ וצ"ע דבפי"ב כתב הרמב"ם ג"כ דאם נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר אע"פ ששמע בו ביום והפר לה ה"ז חייבת מלקות: שם דין כ"ב כתב הכ"מ אמר לה קיים ומופר לך בבת אחת וכו' עד וא"ת ה"ל לרבינו לכתוב בהדיא דהוי קיים מספק וי"ל דכי אמרינן דלא חיילי לה הקמה ולא הפרה ממילא הוא קיים דשתיקה הוי קיום ע"כ נ"ב לפי דבריו ק"ל אמאי נקט אח"כ הרי זה קיים לעולם בהרי זה קיים לבד סגי ולי נראה דאע"ג דאינו בזה אחר זה האי טעמא הוי לכשלא תהא חלה הפרה אבל הקמה ודאי חלה מכיון דלא חיילא הפרה ותפסינן לשון ראשון דהקמה

הלכות נזירות

פרק א דין י' כתב הכ"מ ז"ל אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות וכו' עד ומאחר דסתם מתני' דלא כר' נתן הו"ל לרבינו לפסוק כסתם מתני' כו' נ"ב פסק רבינו כלישנא קמא משום דללישנא אחרינא ב"ה אתי כרבי שמעון ואלו אנן קי"ל כרבנן דפליגי אר"ש: שם דין י"ד כתב הרמב"ם נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין עד וכבר בארנו שאפי' לא נדר אלא מאחד מהם אסור בכולן ע"כ נ"ב אע"ג דלשון כולל הוי והאומר פת סתם הרי זה אסור בפת שעורים אע"ג דבלבו היה לפת חטים כיון דהוי לשון כולל שאני הכא משום דלא הי' יודע ומ"ה איצטריך לטעם דאפילו לא נדר אלא מאחד מהם אסור בכולן. עוד שם כתב הכ"מ וז"ל וי"ל דכיון דמתני' סתמא מתנייא משמע דבכל גוונא אפי' אם בא לפני חכם ע"כ נ"ב צריך ישוב מאי דקאמר בגמרא לרבנן אי מתשיל אחדא מתשרי לכולהו וגם דברי הראב"ד ז"ל צריכים ישוב דמה חילוק יש בין רישא לסיפא לפי מ"ש הוא בהשגות בסמוך

שם פ"ב דין ב' כתב הבל"מ דהכא כיון דלהזיר את עצמו נתכוין אין זה מוטעה בעיקר הנדר יע"ש נ"ב ל"ק דכל לגבי נפשי' נאמן לומר סבור הייתי כן אבל לאחריני לא וצריך הוכחה

שם דין י"ח כתב הר"מ ז"ל נדר העבד שאר נדרים שיש בהם עינוי נפש וכו' עד נדר עבדו בנזירות ואמר מופר לך וכו' נ"ב נראה מדברי רבינו בה' עבדי' דצריך גט שחרור להתירו בבת חורין ולפי זה קשה ממאי דפריך בגמרא גבי עבר מכנגד פניו רמ"א לא ישתה ורי"א ישתה וקאמר עלה לימא בדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור דר"י לית ליה לדשמואל ומש"ה קאמר ישתה ולפי סברת הרמב"ם אמאי קאמר ר"י ישתה דאפי' אי לית לי' דשמואל וצריך גט שחרור מ"מ פקע שעבודיה מיניה ואפי' לרב ויצא לחירות אלא מוכח דבהפקעת שעבוד לבד כל שצריך גט שחרור עדיין אין נפשו קנויה לו

פ"ה דין י"ד כתב הכ"מ ז"ל נזיר חופף על השער וכו' עד ואפי' באדמה המשרת כתב רבינו דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר ע"כ נ"ב אינו כן דהא סורק במסרק דמתכוין להשיר ואפילו הכי אינו לוקה וטעמא משום דאדמה הוי כעין סם וסם נלמד מאדמה ועיין בל"מ

פ"ח דין י"ח כתב הר"מ ז"ל האומר הרי עלי לגלח נזיר וכו' עד אבל אם אמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר הרי זה מביא קרבנות נזיר שלם וכו' נ"ב ע' פרק י"ז מהלכות מעשה הקרבנות דין ט' וצ"ע: שם כתב הראב"ד אינו מחוור זה ומה בין זה לאומר הרי עלי לגלח וכו' נ"ב כשאמר הרי עלי קרבנות חצי נזיר קרבנות הוי סמוך וה"ק קרבנות של חצי נזיר ולא אשכחן חצי נזיר משא"כ כשאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר חצי נזיר קאמר

הלכות ערכין

פרק ג' דין י"א כתב הרמב"ם ז"ל האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכו' עד שערכין לאו כחובות הן וכו' נ"ב הבל"מ תמה על רבינו דבגמרא משמע דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ולכך קאמר דיצא ידי שתיהן ורבינו פסק דבע"ח מאוחר מה שגבה לא גבה ואולי גירסא אחרת היתה לו בגמרא דקאמר מ"ט הקדש מאוחר מה שגהה גבה עכ"ד וע' בהרא"ש בפרק מי שהיה נשוי דף קמ"ג ע"ג גבי מתני' דמי שהיה נשוי ד' נשים ומת הראשונה קודמת לשניה וכו' שהקשה כן וחילק כמו שחילק רבינו יע"ש:

פ"ו דין ט' כתב הרמב"ם ז"ל אבל אם אמר ה"ז הקדש מעכשיו לאחר שלשים יום אם הקדישו אח"כ למזבח אינו מוקדש ע"כ נ"ב אף דהרמב"ם בהלכות גירושין פסק כרב דאמר מעכשו ולאחר שלשים יום ספיקא הוא אי תנאה הוי אי חזרה הוי הכא גבי הקדש שאני דאף אם נאמר חזרה הוי לא מהני חזרתו דתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי בהקדשות כמבואר פט"ו מהלכות מעשה הקרבנות יע"ש ודע עוד דממה שכתב רבינו כאן נראה דלא כהרשב"א ז"ל שכתב דאם הקדיש מעכשיו ולאחר שלשים יום דלא הוי הקדש ולא שייך לומר גופא מהיום ופירי לאחר מיתת ע"כ ובפירוש אמרו בירושלמי פ"ג דקדושין הקדש זו לאחר ל' יום אמר ר"י שייר גיזותיה וע' בנדרים במחלוקת בר פדא אי פדאן חוזרות וקודשות מסקנא דשמעתין שם בהר"ן: שם דין ל"א כתב הרמב"ם ז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דשלב"ל אם אמר הרי עלי להקדישו ה"ז חייב וכו' נ"ב מכאן נ"ל דהנשבע למכור דבר שאינו שלו לכשיבא לידו חייב למוכרו ולקיים שבועתו וע' במוהראנ"ח ז"ל ח"א: שם כתב הכ"מ ז"ל כתב הראב"ד הראיה מיעקב ראיה וכו' עד ודברי רבינו הם טענה למה יתחייב בנזירות כלל כיון שלא בא לעולם נדר הנזירות ע"כ נ"ב ע' בפ"ק דנדרים דף ג' ע"ב שהביא הרא"ש י"מ דסבירא להו דמיד חל עליו הנזירות וזהו שכ' הראב"ד והרי הוא כאלו אמר הריני נזיר מיד ולפי זה לא שייך לעבור בבל תאחר

הלכות כלאים פרק א דין ז' כתב הרמב"ם ז"ל הזורע זרעים כלאים כו' עד מותר ליטע יחור מן האילן שהורכב כלאים ע"כ נ"ב ק"ק דהא כתב לעיל אסור לקיים כלאים ומהירושלמי אין ראי' דאיירי בשל עובדי כוכבים

פ"ה דין ז' כתב הבכ"מ בסוף הלשון ועוד י"ל דטעם אחר אין ראיה משם דהתם בח"ל ודברי רבינו כאן בא"י ע"כ, נ"ב זה סותר למ"ש הרב ספ"ח מה' אלו

הלכות תרומות

פרק א דין כ"ו כתב הר"מ ז"ל וכן יראה לי שה"ה במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה ע"כ נ"ב ע' פ' האומר התקבל דקאמר שם במעשר בזמן הזה דרבנן וע' בפ"ו מהלכות בית הבחירה

פ"כ דין י"ב כתב הראב"ד בסוף לשונו ודוקא שלא עשה מהם גורן אבל עשה מהם גורן חייבין אפי בעיר ע"כ נ"ב עיין מ"ש הראב"ד פ"ב מה' מעשר דין א' וצ"ע

פ"ד דין ט' כתב הכ"מ ז"ל וכתב הראב"ד מה ראה זה המחבר שפסק כר"ל וכו' ועוד יש לתמוה על רבינו דהתם בקידושין אותביה ר"י לר"ל ושני ליה שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה