מחנה אפרים - ב רעז

נקבה וכו' נ"ב צ"ע דבקורא נקבה קאמר בגמרא דכ"ע מודו בה: חידושים על הרמב"ם והבכ"מ ח"ג הלכות שבועות

פרק ב דין י"ב כתב הכ"מ ונ"ל שאין אנו צריכין לידחק וכו' נ"ב ול"נ דרבינו אזיל לטעמי' דס"ל דהנודר סתם ואחר כך אמר כסבור הייתי כך וכך ואדעתא דהכי נשבעתי ה"ז מותר ומש"ה כתב בפ"ב מהל' נזיר דאם נזר ואח"כ נגנבה בהמתו אינו נזיר וכמו כן כתב בפ"א. מה' נזיר דאם נזר ובא ואמר כסבור הייתי שחכמים מתירין לי לשתות יין מפני שהוא קובר מתים אינו נזיר דהוי נדרי שגגות והראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר מפני דהוי כנדרי אונסין

פ"ג דין י' נ"ב מ"ש הבעל ל"מ דהיינו טעמא משום דאין מביאין קרבן על הספק יע"ש ק"ק לטעמא שכתב רבינו משום א דהוי אנוס

פ"ד דין י"ד כתב הרמב"ם וז"ל וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים ... וענבים וכו' נ"ב מדנקט כאחת נראה דהיינו טעמא דהשניה חלה דעל אכילה מב' נשבע אבל ק' מ"ש אח"כ וכן הנשבע וכו': פ"ו דין י"ז כתב הרמב"ם וז"ל שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום וכו' נ"ב השבועה השני' הוי כנשבע לקיים המצוה כ"נ מפרש"י ונהי דפטור מקרבן ומלקו' מ"מ שבועה איכא וכדאמרינן מנין שנשבעים לקיים את המצוה והכי אמרו בפ"ב דנדרים לישנא אחרינא חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא ומשום הכי כתב רבינו ז"ל דמצי מתשיל אשני' ברישא

פי"ב דין ד' כתב הרמב"ם וז"ל בד"א בשאר כתבי הקדש אבל הנשבע בתורה אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על האזכרות וכו' והראב"ד ז"ל השיג וז"ל מה ראה לחלק בין תורה לשאר כתבי הקדש וכו' עד מ"ש והריני מודיע שאין הענין הזה כמו שהוא סובר שלא על הנשבע בתורה קאמר אלא על המתפיס בס"ת דאי נקיט לה ביד דעתי' אזכרות שבו ואזכרות כדבר הנדור הוא וכו' נ"ב עיין מ"ש הרמז"ל בספ"א מהלכות נדרים ז"ל נדר במה שכתוב בה הרי זה אסור שהרי כתוב בה אסר ונדר עכ"ל ולכאו' נראה מפשטן של דברים שמלבד מה שחלוקים עם הראב"ד לענין שבועה בנשבע בשאר כתבי הקדש גם יש מחלוקת ביניהם לענין מתפיס בנדר דלסברת הראב"ד ז"ל דבאזכרות קא מתפיס כל שכתוב בה אזכרות אף שאין כתוב בה איסור או נדר הויא התפסה אמנם לסברת הרמב"ם ז"ל לא הוי' התפסה כי אם דוקא כשכתו' בה איסור או נדר ולאפוקי כשאין כתוב בה איסור או נדר כגון שאין לפניו אלא מספר בראשית או תפילין ומזוזות ודוחק לומר דמ"ש הרמז"ל בה' נדרים שהרי כתוב בה איסור ונדר וכו' דעל גופא דתורה קאמר ועוד יש דבספרים הנדפסים לדעת הראב"ד ז"ל לא הויא התפסה ולדעת הר"מ ז"ל הויא התפסה כיון שכתוב בהם איסור או נדר הן אמת דצריך להבין דאם איתא לפום פשטן של דברים דהרמז"ל ס"ל דוקא אם כתוב בה איסור או נדר דאמאי לא אמרינן דעתו על האזכרות כמ"ש בהלכות שבועות והאזכרות הם מוקדשים ע"י אדם וכונתו לקדושה וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דהאומר בתורה לא אמרינן בקדושת התורה קאמר ואע"ג דכונתו לכך משמעות הלשון נראה שנשבע על הכתוב שם ולא על הקדושה שבהם ועדין לא יצאנו ידי חובה דמהירוש' שהביא הראב"ד הויא תיובתיה

הלכות נדרים

פרק ב דין י"ז כתב הבכ"מ אבל מ"ש בסיפא אינו נוח לי וכו' נ"ב עיין פ"ב מה' תרומות ונ"ל דה"ק כל ג' ימים יכול לחזור בו וא"צ לזכות בו אם בא' אחר אח"כ וזכה בו מוציאין אותו מידו אחר ג' צריך לזכות בו

פ"ג דין ט' כתב הרמב"ם וז"ל פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו וכו' נ"ב לא שייך הכא לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו דכי אלמוה רבנן לדבריהם דוקא באותן ימים בלבד ועיין פרק ואלו נדרים גבי אלמוה רבנן לשעבודיה

עוד שם כתב הבכ"מ ויש לדקדק בדברי רבינו שנראה שהוא סובר דבעי"ה ור"ח אסור מן התורה עד וי"ל דאה"נ שאינ' אסורות אלא מדרבנן אלא שכיון שיש להם קצת סמך מן התורה לא אתו לזולזלי בהו ולפיכך אינם צריכים חיזוק ע"כ נ"ב ע' בה"ה ספ"ו מהל' שבת שכ' דהחמירו יותר בתחומין דדבריהם מד' אמו' דר"ה לפי שדבריהם צריכים חיזוק עכ"ד הרי דבתחומין עשו חיזוק אף על גב דיש להם סמך מן המקרא

פ"ה דין י"ד כתב הבכ"מ ומ"ש רבינו ברישא ה"ז אסור בחילופיהן וכו' עד אבל באומר שאני טועם דמותר בחילופיהן ובגידוליהן איכא לספוקי במשקין ע"כ נ"ב קשה דבדבר שאין זרעו כלה הגידולין אסורים ואפ"ה כתב רבינו דבמשקין הוי ספק ואיכא למימר דגידולין בכדי נקטיה: שם דין ט"ו כתב הרמז"ל ולמה לא יבטל העיקר האסור בגדולין שרבו עליו שהרי הן דבר שיש לו מתירין וכו' נ"ב ע' בדין י"ו וקשה בשבועה מאי מצוה לאיתשולי עליה איכא

פ"ח דין ד' כתב הרמז"ל ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאנים שלו וא"ל הרי הן עליכם קרבן כיון שקרב אליהם והביט והרי הם אביו ואחיו הרי אלו מותרים ע"כ נ"ב אע"פ שלא אמר כלום דמסתמא אלו הי' יודע דהיו אביו ואחיו לא היה אוסר וה"ה אם היו זרים ופירש ואמר אלו הייתי יודע שהי' פלוני לא הייתי נודר דהוי' נדר טעות וכל שיש טעות בעיקר הנדר הרי הנדר בטל מאליו משא"כ בקונם אשתי ואח"כ אומר שהייתי סבור שגנבה את כיסי הוי דברים שבלב וכ"כ הר"ן וע' מהרי"ט ח"א סי' ס"ה: פ"ט דין ה' כ' הבל"מ וא"ת כיון דבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא הכא אמאי לא וכו' נ"ב ע' הר"ן בקדושין גבי רובא דקדשי והדר מסבלי ותמצא נחת: שם דין ט' כתב הר"מ ז"ל הנודר מן החטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים וכו' עד חטים שאני טועם מותר באפוי וכו' נ"ב החילוק הוא בין נודר מן החטים סתם למפרש ואמר שאני טועם והכי איתא במתני' גריסין שאני טועם אסור לכוס ומותר במבושל ואלו בנודר מהגריסין אסור במקפה: פ"י דין ד' כתב הרמז"ל שאיני אוכל בשר שנה זו וכו' עד ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה ע"כ נ"ב ע' בפ"ק דר"ה דף ו' ע"ב לענין בל תאחר כיון שעברו עליו ג' רגלים או שנה בלא ג' רגלים ודוק באותה סוגיא ותראה דכל שהשנה מעוברת אינה נקראת שנה אלא עם חדש העיבור שם דין ו' כתב הר"מ ז"ל שאיני שותה יין וכו' עד ואם נדר עד סוף אדר ה"ז אסור עד סוף אדר שני ע"כ נ"ב נ"ל טעם לדבריו דאמר עד סוף אדר הרי לא התיר עצמו אלא בניסן וכונתו הוא שיהא אסור עד שיכנס ר"ח ניסן משא"כ לשאמר עד ר"ח אדר דלא אסר עצמו אלא עד סוף שבט הסמוך לו: פי"א דין ד' כתב הבכ"מ ז"ל ומ"ש אע"פ שנדריהם קיימים אי חיללו נדרם וכו' פשוט הוא דהא לאו בני עונשין נינהו ע"כ נ"ב קשה לי דבגמרא קאמר אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי: שם דין ח' כתב הרמז"ל נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן לא יפר ימים שבנתים וכו' נ"ב קשה לי דבנתן לה גט לאחר זמן אינה מגורשת אלא עד שיגיע הזמן ושמא כיון דטעמא דמפר משום שלא תתגנה על בעלה הכא לא שייך דמגונה ועומדת היא

פי"ב כתב הר"מ ז"ל אמרה יקדשו ידי לעושיהן וכו' עד חכמי' עשו חיזק לשעבוד הבעל מפני שהוא מדבריהם ע"כ קשה לי דמשמע דמפני שהוא מדבריהם עשו חיזוק א"כ בעונה שהוא מן התורה אמאי אין מפקיעין: שם דין ט' מפני שהוא משועבד לה בשאר וכו' נ"ב בסמוך כתב דקונמות מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני שמעשה ידיה מדרבנן עשו חיזוק אלא הכא היינו טעמ' שאינו יכול לאסור עצמו לבטל המצוה ע"כ. שם דין י"ד כתב הכ"מ דלית ליה אותם דוקא וק"ל מההיא דכתב רבינו פ"ד מה' פרה אדומה אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה ודלא כבעל ל"מ שכתב דהא דכתב רבינו בה' סוטה אין משקין ב' סוטות כא' היינו טעמא משום דאף רבנן מודו בה אלא שלא היו דורשין אותו אלא מפני שלבה גס בחברתה ורבינו