מחנה אפרים - ב רעו

פדיון לע"ז ר"ל דדמי לפדיון. ולע"ד הכי נ"ל עיקר דאי משום פדיון וכסברת הר"ן והרז"ה קשה דהא לא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש והכי אמרו בהדיא בירושלמי בפ"ב דמ"ש והביאו הר"ש בפירוש המשנה דתבלין של מ"ש שנתבשלו בתבשיל דחולין אין לו תקנה בפדיון דאין פדיון בדבר שאין בו ממש וה"ה הכא בעצי איסורא דמיקלא קלי לאיסורא וכיון שכן למדנו דכל איסור תורה כל שנתערב' כיין ביין לא מהני לא תקנתא של ר"א ולא תקנתא של רשב"ג וה"ט דכל התערובת נעשה גוף האיסור והכל אסור בהנאה ומן התימה על הר"ן ז"ל שכתב דשאר איסורי הנאה אפי' לא נתבטל מן התורה יכול למוכרו חוץ מדמי האיסור ודבריו תמוהים דאם לא נתבטל, מדין תורה היאך יכול למוכרו והלא מצותו בשריפה ומהירושלמי ליכא ראי' דאיכא למי' לית להו דחזותא מלתא היא ומדברי רשב"ם ז"ל נראה ג"כ כמ"ש דטעמא של ר"א לאו משום פדיון הוא ומש"ה כתב דתקנתו של ר"א מהני לכל שאר איסורי הנאה

איברא דסתמא דתלמודא דפרק התערובת לא משמע הכי דאמתני' דכל הזבחים שנתערבו בהם שור הנסקל ימותו פריך עלה הא נמי תנינא בתמורה ומשני להדיוט איצטריכא לי' ופרש"י ז"ל אבל הני דלהדיוט נמי אסירא ולא חזו לפדיון אימור נבטלי' ולפי סברת רשב"ם הנהו נמי חזו לפדיה ואמאי ימותו כולם. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות ע"ז בדין טבעת של ע"ז שנתערב באחרות אפי' באלף כלן אסורות ויוליכם לים המלח ולכאורה קשה דאמאי יוליכם כלם ולא סגי בפדיון וראיתי לתוס' שכתבו בזבחים דאפשר דטבעת של ע"ז נמי מהני תקנתו של ר"א אבל אח"כ כתבו דשמא לא אמר ר"א אלא בפת דוקא שאין בו ממשו של איסור בעין ולפי זה נתיישב מה שהקשינו לעיל לסברת רשב"ם ונראה שזהו ג"כ דעתו של הרמב"ם ז"ל דלא התיר ר"א להתהנויי מממשו של איסור ולע"ד יש לי ראיה מההיא דאמרינן בזבחים דף ע"ד דאיצטריך דשמואל שאמר דטבעת של ע"ז שנתערבה ונפלה אחת לים הגדול דהותרו כלם דאי מדריש לקיש שאמר גבי תרומה הוה אמינא וכו' ואי מדרב נחמן דאמר בע"ז הוה אמינא דה"מ בע"ז דאין מתירין אבל תרומה דיש לה מתירין לא כלומר דיכול למכור התערובות לכהן חוץ מדמי סאה של תרומה. והשתא קשה דהלא בע"ז נמי יש לה מתירין בכה"ג דיוליך הנאתו לים המלח וכלם מותרים (א"ה ע"כ מצאתי ועיין לעיל מזה)

פי"ז דין ט"ז כתב הרמב"ם ודגים קטנים שמלחן ישראל או כותי הרי הן כמי שנתבשלו ע"כ נ"ב כלו' דאף ע"ג דעדין אינם ראויים לאכילה מליחתן הרי הן כמי שנתבשלו מקצת בישולו ע"כ: שם דין י"ח פולין ואפונים וכו' עד ועוד שכתב בפרק זה ושמן ודבש וכו' נ"ב דה"ט דחיישינן לשמא היה דבוק איסור בעין דאז לא שייך לומר נט"ל: שם דין ז"ך. נ"ב עמדתי בקטן שלא הגיע לחנוך אי ספי' ליה איסורא דרבנן או לא גרסינן בפרק אע"פ תנו רבנן תינוק יונק והולך עד כ"ד חדש מכאן ואילך כיונק שרץ דברי ר"א ר"י אמר אפי' ד' וה' שנים פי' לאחר כ"ד חדש דיונק שקץ ע"כ. אלמא דאפילו באיסורא דרבנן לא ספינן ליה איסורא בידים ואע"ג דעדין לא הגיע לחינוך וכן ג"כ מוכח מדברי התוס' בפרק כל כתבי שכתבו שם דהא דמוכח בפרק חרש באיסורא דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו איירי בקטן שלא הגיע לחינוך עכ"ד הרי דאפילו בקטן שלא הגיע לחינוך בית דין הוא דאין מצווין להפרישו אבל להספיתו בידים לא

איברא דבפ"ק דר"ה תנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקים עמהם כדי שילמדו וקאמר עלה בגמ' אפי' בשבת תניא נמי הכי מתעסקים עמהם אפי' בשבת ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע ודייק עלה הא גופה קשיא אמרת מתעסקין והדר תני אין מעכבין עיכובא הוא דליכא הא לכתחילה לא ומשני כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ופי' רש"י בקטן שלא הגיע לחינוך אין מתעסקים אבל בהגיע לחינוך מתעסקים והקשה עליו ר"י כיון שהגיע לחינוך ואין מצות היום בשופר היכי אמרינן ליה למעבד איסורא לכן נ"ל לפרש איפכא בקטן שהגיע לחינוך לכתחלה לא אמרינן לי' תקע כיון דאיכא איסורא דרבנן אבל קטן שלא הגיע לחינוך מתעסקים ששל לכתחלה עכ"ל. מוכח מדבריו בקטן שלא הגיע להיפך ספינן ליה איסורא דרבנן. הן אמת שראיתי לתוס' שם שהקשו על פירושו דהיכי ספינן ליה איסורא דהא מוכח בפרק חרש דאפי' איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים ותירצו דלא דמי שופר לשאר איסורי ע"כ ונראה דלשיטתייהו אזלי שכתבו דהאי דיבמות איירי בקטן שלא הגיע לחינוך ואעפ"כ קתני עלה לא יאמר אדם לתינוק הבא, לי מפתח אבל לפי ס' הרמב"ם דמוקי לה בקטן שהגיע ש וכמ"ש הב"י בא"ח סי' שמ"ג מעיקרא לא קשיא מידי ואיכא למימר דבקטן שלא הגיע לחינוך ספינן ליה ליה בידים וכ"כ הב"י, בהדיא בה' יוה"כ סי' הר"י ז"ל ולדעת ר' שכתב כדרך שמחנכין אותם באכילה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה א"ש טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולם הוא בשלא הגיע לחינוך וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים בשהגיע לחינוך. אבל דברי הב"י הם תמוהים דסוגיא דשמעתין דפרק חרש לא משתמע הכי דוק ותשכח. אך אמנם ראיתי להרשב"א ושאר המפרשים דאיסורא דרבנן ספינן לי' בידים כל שהוא לצורכו של תינוק והיה נראה לע"ד ראיה לדבריהם מדלא משני פ' יוצא דופן דאיסור בל יחל הוי לאותם המוזהרים עליו דלא ליספו ליה בידים ומעיקרא כי קאמר התם לאותם המוזהרים עליו ר"ל דלא ליספו ליה בידים ועלה פריך ש"מ קטן ב"ד מצווים להפרישו דמדקא אסר דלא ליספו לי' אפי' איסורא דרבנן א"כ באיסור דאורייתא דין הוא שמוזהרים עליו להפרישו דאי באיסורא דאורייתא אינם מצווין להפרישו באיסורא דרבנן אפילו לספותו בידי' לישרי ומדברי הגהת אשירי בפרק אף על פי נראה שמחלק בין מידי דאסור מחמת עצמו כגון להאכילו דברי' טמאים דכה"ג לא ספינן לי' ואפי' קטן המוטל בעריסה למידי דליכא איסור וראיתי להב"י שכתב בא"ח סי' של"ג דקטן שאינו עושה ע"ד אביו מותר להניחו לכבות ותמהני דלא אמרינן אלא שאין ב"ד מצויין להפרישו אבל אביו מצווה להפרישו וראיתי להרב בפ"ח שכתב דחלב נכרית אסור מדרבנן והביא ראיה מההיא דפרק חרש דהרי זה כיונק שקץ. ולע"ד אינה ראי' דהתם מיירי בסתם נכרית דסתמא אוכלת דבריא טמאי' וחלב דידה טעמא דאיסורא אית בה וכמ"ש רש"י במסכת סוטה גבי משה יע"ש

הלכות שחיטה

פ"ב דין ג' כתב מרן בסוף לשונו וי"ל דלעולם אימא לך דחולין שנשחט' בעזרה מיתסר דאורייתא נ"ב עיין בפרק א' מהלכות חמץ דברי הרב כ"מ

פ"ד דין ח' כתב הכ"מ לשון המתחיל וכתבו הרשב"א והר"ן וכו' עד ובשאר החלוקות חוץ מאשפה שבבית כ"ע לא פליגי דאסור נ"ב עיין פ"ק דחולין דף י"ב ע"א תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק כשרה: שם דין י"ד כתב הכ"מ בסוף לשונו ואפי' ראינוהו דשביק היתרא ואכיל איסורא וכו' נ"ב עיין פרק השולח

שם דין ט"ו כתב הרמב"ם מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות וכו' עד שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור וכו' נ"ב קשה דע"כ לא איצטריכא להאי טעמא אלא בחשוד שאוכל נבילות דכל היכא דאיכא היתרא לא שביק ואכיל איסורא אבל במי שהוא פסול לעדות הא קי"ל החשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר ע"כ

פ"ו דין ג' כתב הכ"מ בסוף לשונו והר"ן ז"ל כתב מדברי הרי"ף נראה דאע"ג דלא אינקב תתאה אלא עלאה בלחוד טריפה נ"ב צ"ע לפי זה ההיא דאמרו גבי מתניתין דהכתה חולדה הא ניחא למ"ד עד דאינקב תתאה וכו': פ"מ דין י"ט כתב מרן בסוף לשונו ומדקאמר בהו חוששין לה משמע חשד בעלמא לכתחלה וכו' נ"ב ולפ"ז אם עברו ולא בדקוהו מותר הבשר ועיין פ"א דין כ"ד בהראב"ד ז"ל שם ובסוגיין בפ' התערובות וצ"ע

פי"ג דין י"א כתב הכ"מ ואיכא למידק דהו"ל לחיובא בקורא