מחנה אפרים - ב רעד

כוכבים דיאכיל לבהמתו שעוריה שהוא חמץ כל שאינו מקדים לו דינר. ולע"ד לא דמי דאפי' למאן דשרי בפסח כל שלא הקדים לו דינר ה"ד בעבד דלא עביד לפטומה ולא קא מטי ליה הנאה לישראל בה אבל בהמה דעבידא לפטומה כי לא הקדים דינר נמי הא קא מטי' ליה הנאה לישראל בפיטום החמץ וכה"ג מפלגינן לענין נדרים במודר הנאה מחבירו דזן את בנו ואשתו אף על פי שהוא חייב במזונותם ואינו את בהמתו משום דבהמה כיון דעבידא לפטומה מטיא להו לבעלים הנאה. איברא דלפירש ר' יונה בי"ד סי' קצ"ב נראה דאפילו כי א"ל לחנוני עובד כוכבים למיהב להו לפועלים י"נ שרי כל שלא הקדים לו דינר שהרי כתב דכל שהקדים לו דינר מיד נקנה לו היין ובשליחותו נתנו להם משמע דאפילו כי א"ל לחנוני ליתן י"נ לא נאסר

אם יכול לקנות נבילות וטריפות כדי להאכיל לפועליו עובדי כוכבים

גרסי' בפ"ב דעבודת כוכבים תניא החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית שכרן שביעית ופריך מאי שכרן שביעית אילימא דיהבינן להו שכר מפירות שביעית נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכל' ולא לסחור' ע"כ משמע לכאורה דמה שנותן אדם לפועליו סחורה מיקרי ולפי זה היה נראה דאסור לקנות נבילות וטריפות כדי להאכיל לפועליו עובדי כוכבים. איברא דלקמן בשמעתין גבי מתני' דאומר אדם לפועליו צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש משום שביעית ופירש רש"י ז"ל ואינו חושש משום שביעית כלומר דאסור למסור פירות שביעית לע"ה דהא איהו לא יהיב להו אלא פריטי אבל כי לא יהיב להו פריטי אסור דהוי כמוסר פירות שביעית לע"ה עכ"ל ואלו משום איסור סחורה לא חייש משמע דמה שנותן לפועלים לא מיקרי סחורה ומדברי הרמב"ם ז"ל למדנו שרש הדברים וכך הוא עיקרן של דברים דכל מה שלוקח האדם לצורך בני ביתו לית ביה משום סחורה. וה"נ פועלים אם קצץ מזונותיהם עליו הרי הם כאנשי ביתו וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות שביעית וכן הוא בירושלמי שם לקח חזירים לצורך פועלים כשמוכרם אינו מוכרם אלא בדמיו ואיכא למידק ממתני' דפ"ב דדמאי דקתני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי ופירש ר"ע ז"ל דאין הלכה כותיה דכיון דמזונותיהן עליו נמצא פורע חובו מדמאי ולפי מ"ש אינו כך אלא טעמא דאיסורא דכיון דמזונותיו עליו נמצא כמאכיל לבני ביתו דמאי ומ"ש בהגהת מיימון דאסור ליקח טריפות כדי ליתן לעובד כוכבים למתנה ופירש הב"י הטעם משום דמתנה הוי כמו מכר דאי לאו דקבילו הנאה מיני' לא הוה יהיב ליה עכ"ל צריך להבין דהרי לגבי שביעית שרי ליתן מתנת חנם ובפ"ב נמי אמרו דמותר ליתן לפועליו בדרך. מתנה ואע"ג דאי לאו הוי עביד ליה עבידתי' לא הוה יהיב ליה. והתוס' בפ' לולב הגזול כתבו דאין איסור סחורה אלא בקונה בזול כדי להרויח למכרו ביוקר

ומותר לומר לעבדו שיקנה י"נ בעבור העובדי כוכבים שהם מזומנים אצלו כמ"ש בא"ח והביאה הב"י בסי' קל"ב ודוקא באומר לו שיקנה בעבור העובד כוכבים הא לאו הכי אסור דמה שקנה עבד קנה רבו אבל כי א"ל שיקנה בעבור העובד כוכבי' לא קנה אותו הישראל רבו כיון שאמ"ל שיקנה אותו בשביל העובד כוכבי' ולא אמרי' מה שקנה עבד קנה רבו אלא במה שקונה לעצמו אבל לא במה שזוכה לאחרים. ובטא"ח סי' ת"ן כתב דאסור לומר לעבדיו בפסח צאו ואכלו ואני פורע ואפי' לא הקדים דינר. ונראה דטעמא משום דעבד שאני דמה שקנה עבד קנה רבו. איברא דעדיין יש להבין דנראה דלא אמרי' מה שקנה עבד קנה רבו במידי דאין רבו רוצה לזכות בו והתוס' כתבו בריש פרק המדיר דהא דשרי בפ"ב דעבודת כוכבים כי לא הקדים לו דינר היינו משום דאין החנוני נעשה שלוחו של בע"ה דלא א"ל דליהב להו איסורא ולפי זה כתב הטור הכא גבי חמץ דאסור אפי' דלא הקדים לו דינר משום דכל מה שנותן העובד כוכבים הוא חמץ ושליחותיה דישראל קא עביד

בדין עובד כוכבים שנתן מתנה לישראל דברים טמאים כתבו האחרונים דשרי לקבלם משום דחשיב כמציל מידו דאי לאו דקביל הנאה מישראל לא הוה יהיב ליה ולע"ד אנ"כ דהא בי"ד סי' קמ"ח כתב דנפרעין מהם מלוה ע"פ ואפילו מלוה בשטר מפני שהוא כמציל מידם ואפ"ה כתבו דמתנה אסור אלמא דלא. שייך במתנה לומר מפני שהוא כמציל מידם וכו': שם דין כ"ח כתב הכ"מ באמצע לשונו וא"ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מחייב וכו' נ"ב ל"ק דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ובמזיד הוא דקנסוהו רבנן ועיין בפ' הניזקין ע"ב

פי"ד דין ח' כתב הכ"מ בסוף לשונו וההיא דכריתות וכו' עד שהחמירו בה יותר מבאיסורים מפני שמדבריהם נ"ב קשה. דהרי סתם יינם הוא מדבריהם: שם דין י"א כתב הרמב"ם וז"ל כיצד הרי שהמחה את החלב וכו' עד הרי זה פטור וכו' נ"ב ולוקין אותו מכח מרדות ועיין בה' יוה"כ

פט"ז דין ז' בהשגת הראב"ד כיון דקי"ל וכו' עד שהרי הלך חשיבותו נ"ב עיין בהשגת הראב"ד פט"ו דין י"ד: שם דין י' כתב הכ"מ וז"ל נפל רמון א' מהתערובת עד משלשה למקום אחר מותר נ"ב והא דהתיר בעבודת כוכבים בשני תערובות משום דלא הוי אלא להתירו בהנאה והכי משמע מדין טבעת של עבודת כוכבים שנתערב ונפלו ב' מהם לים הגדול הותרו כולם ואע"ג דלא הוי אלא ב' ספקות ע"פ שם דין כ"א כתב הרמב"ם וז"ל וכן בגד שארג בו כו' עד במי צבע יבטל ברוב נ"ב עיין בתשו' להר"ן במנעלים של עובדי כוכבים שנותנים חומץ להכין העור לקבל הצבע ורצה להתירו מטעם זה וזה גורם. ואנ"כ דלא חשיב בכה"ג זה וזה גורם דאין החומץ צובע אלא הוא להעמיד הצבע קאי ואע"ג דליתי' בעיני' חשיב כאלו איתיה בעיני' כדאיתא בפ"ב דעבודת כוכבים וכל דבר המעמיד אסור אפי' בכל שהוא וכי אמרינן זה וזה גורם מותר ה"ט משום דאין גורם האיסור יכול לתקן בלא גורם ההיתר משא"כ הכא דאין הצבע מעמיד והכי איתא בתוספתא

שם דין כ' כתב הרמב"ם ז"ל בגד שצבעו בקליפת ערלה וכו' עד וכן תבשיל שבשלו בקליפת ערלה וכו' נ"ב עמדתי זה ימים בפת שנאפה באיסור חמץ מה דינו עיקרא דהאי מלתא איתא בסוף פרק כל הצלמים דשנינו התם אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבו באחרות ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח א"ל אין פדיון לעבודת כוכבים ואמרו עלה בגמ' דהלכה כר"א ופירש"י ז"ל דר"א דאמר יוליך הנאה לים המלח אודאי ג"כ קאי וכן דעת הרז"ה ז"ל ג"כ. אבל הרי"ף ז"ל פירש דר"א לא קאמר דסגי בהולכת הנאה לים המלח אלא אספיקא אבל לא אודאי' וה"ט מפני שנאסר כל הפת בהנאה ואפי' למוכרו לעובדי כוכבים לא התירוהו כדאמרינן בפ"ב דיין ביין אסור למוכרו לעובדי כוכבים ואפי' חוץ מדמי איסור שבו מטעם שכל שיש בו תערובת איסור כל היין כולו נעשה איסור כ"ש שלא נתיר בהולכת הנאתו לים המלח שהרי נאסר הכל בהנאה. והרב בעל המאור השיג עליו דשאני הכא כיון שמוליך הנאתו לים המלח הרי הוא כאלו נפדה איסורו ונסתלק ממנו ואפילו יין ביין שרי בהכי ודעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות ע"ז כדעת הרי"ף רבו שכתב נתערבו באחרות יוליך דמי אותה הפת לים המלח והר"ן ז"ל הקשה על דבריהם דאמאי צריך לכשיוליך דמי אותה הפת ואמאי לא סגי בהולכת דמי העצים דהא כל המדומע והמחמץ אינו פוסל אלא לפי חשבון

ולע"ד הגם שאיני כדאי להכריע בין ההרים הגבוהים מ"מ מצוה להליץ בעד הגאונים הרי"ף והרמז"ל והיינו דכיון שכל היתרו של ר"א הוי משום פדיון וכדמוכח פשטא דמתני' תו ליכא למימר דליסגי בהולכת הנאת דמי העצים דהוי דבר שאין בו ממש ודבר שאין בו ממש לית ליה פדיון והכי אמרו בירושלמי הביאו הר"ש בפ"ב דמעשר שני דתבלין של מ"ש שנפלו לתבשיל של חולין ונתנו טעם אין לו פדיון משום דהוה דבר שאין בו ממש ולפ"ז יפה פירש רב אלפס ז"ל דע"כ לא אמר ר"א דסגי בפדיון אלא בנתערבה באחרות דיוליך דמי אותה הפת אבל הפת עצמה לא מהני פדיון שיוליך דמי הנאת העצים דכה"ג לא שייך פדיון אלא כל הפת נעשה גוף האיסור ולפ"ז א"ש מתני' דקתני בפ"ב די"נ אוסר בכל שהוא בהנאה ואפי' לר"א ולא שרי ר"א אלא כשנתערב הפת ודעת הרא"ש והטור ג"כ דשרייתו של ר"א לא הוי אלא